הציון 100+ 

במטה יהודה מיישמים את "100 עם כל הכבוד" – פרויקט מיוחד ומרגש של ראש המועצה האזורית מטה יהודה, אבישי כהן, שמבקר את התושבים היקרים שחצו את גיל ה-100, כאות הוקרה והערכה על פועלם * משהו שעושה לכולם ובעיקר לוותיקים טוב על הלב… 

בחודשים האחרונים יצא לדרך פרויקט מיוחד ומרגש של אבישי כהן, ראש המועצה האזורית מטה יהודה ואגף הרווחה, בשם "100 עם כל הכבוד". במסגרת הפרויקט, יצא ראש המועצה יחד עם צוות מאגף הרווחה לבקר תושבות ותושבים מהמועצה שהגיעו לגיל 100 ומעלה, והביע בפניהם את הערכתו והוקרתו על תרומתם לחברה ולקהילה המקומית. 

השבוע הגיע הפרויקט למושבים אשתאול, צלפון ושואבה, שם ביקרו אצל חיים בוטה בן ה-100, כרמלה לין בת ה-104 וחיים עירק בן ה-101 – כולם תושבי המועצה שהגיעו לגיל 100 ומעלה. הביקור היה מלא בהתרגשות, ובמהלכו העניק ראש המועצה לכל תושב ותושבת שי צנוע ותעודת הוקרה, כסמל להערכה הגדולה על כל השנים של תרומה לבניית ולטיפוח המועצה. 

"היו לנו שתי כפיות לדייסה" 

חיים בוטה ממושב אשתאול בן 101 – עלה לארץ מתימן והגיע למחנה עולים. כעת הוא מספר על ימי העלייה הקשים: "הגעתי לארץ במבצע 'מרבד הקסמים'," משחזר חיים. "שמחנו שעלינו לישראל, ברוך השם, אבל הרגשתי שאני עולה לישראל ולא נתנו לי כלום. ביום הראשון לעלייה היו לנו שתי כפות לדייסה. שמו אותנו בצריף וחצי שנה במחנה – לא עשינו כלום. לא היה לנו מה לעשות, התבטלנו. בסוף מצאנו עבודה בקיבוצים ועבדנו כמו עבדים שעות מרובות. יצאנו בחושך לעבוד וחזרנו בחושך."  

איך בנית את הבית במושב?  

"יש לי 11 ילדים, 6 בנות ו-5 בנים. את ביתי במושב בניתי אבן על אבן בלי טיח, בלי תקרה, בלי כלום. לא היה חשמל, לא כלום. אז היה קשה מאד וזאת הייתה המציאות. בימים ההם תימנים קיבלו פחות מאשכנזים ואני עדיין מרגיש ככה. עם זאת, היום כל אחד בבית שלו עושה מה שטוב לו. יש לנו נכדים שהולכים ללמוד ומאושרים." 

"ההורים שלי הם אנשים חזקים מאד," מספר יוסף בוטה, הבן של חיים, "הם לא ידעו אפילו לדבר עברית וגם נהיה להם פחד מבתי חולים, בגלל פרשיות הילדים החטופים של תימן. אבא שלי עבד בכפר עבודה פוריה, התקדם שם ובשנת 58 עברנו לאשתאול."  

"את המושב גילינו כשהזמינו אותנו לבר מצווה במושב ואבא החליט לעבוד בשביל עצמו. הוא קיבל משק ועשה חקלאות. כשבאנו למושב החל לגדל עגבניות, פתח תלמים וכל אנשי הישוב באו לראות את העבודה הזאת. בשלב מסוים הוא היה ראש ועד של  המושב ועשה זאת מעל עשור עד שהתעייף."  

בגיל 101 חיים בוטה הוא איש אנרגטי. חיים היה פעיל ואיש ציבור, עבד בהסעות, גידל שזיפים, אפרסקים ענבים. וילדיו עבדו אתו יום יום, כדי לפרנס את הבית. אשתו תפקדה כעקרת בית וחינכה את הילדים.  

"אני אנרגטי מאד," מוסיף חיים "זה סוד ההצלחה שלי. יש לי סדר יום קבוע: אני קם עובד בבית, הולך לבית כנסת, נח קצת, מעשן נרגילה, מתפלל ערבית, לועס גת. הילדים איתי יום יום ונותנים לי כוח כי אני לא לבד."  

מה עושה אותך מאושר?  

"אני מאושר שהילדים גדלו, עבדו, ויש להם הכול: מים, חשמל וטלפון. שיהיו בריאים. אדם שעובד ומרוויח כסף ויש לו ילדים – זה הסוד לאריכות ימים. אדם שאין לו מה לעשות ומסתובב ברחובות מובטל, לא יאריך ימים."  

אחות בהדסה עין כרם 

כרמלה לין בת ה-104 מתגוררת במושב שואבה. כרמלה נפגשה עם אבישי כהן ומנהלי אגף הרווחה של מטה יהודה, וסיפרה את סיפורה הייחודי על קריירה בימים של קום המדינה. 

היא עלתה מעירק בשנת 1951 ועברה לגור בשכונת עין כרם בירושלים. בעלה עבד אז בסוכנות היהודית והיא הייתה בתחילה אחות בהדסה עין כרם. כרמלה לין היא האחות שהקימה את טיפת חלב במועצה האזורית מטה יהודה, באבו גוש והכפרים והמשיכה לעבוד כאחות בטיפת חלב. 

"באותה תקופה בנו בתים במושב שואבה עבור העלייה מדרום אפריקה. באו העולים מדרום אפריקה וראו את הדירות הקטנות, את השירותים שהיו בחוץ ואת כל מה שהרתיע אותם ולא רצו לגור כאן," מספרת כרמלה.  

"הדירות עמדו בשממה, ריקות מאדם, אף אחד לא רצה לגור כאן, במושב. כולם אמרו שבעיר טוב יותר. בינתיים הגיעו למושב עוברי אורח והתחילו לפרק את הדלתות והחלונות. כל דבר שרצו לגנוב, לקחו. אבל מכיוון שאנחנו היינו חלוצים החלטנו לגור במושב. בהתחלה לא היה מים – אז הבאנו מים בדליים. לא היה חשמל – אז השתמשנו בפתיליה לבישול. הארנו את הבית בעששיות, כן, התנאים היו קשים ביותר." 

כרמלה הכירה את בעלה שלמה ז"ל בקיבוץ עין החורש. שלמה היה קיבוצניק ולכרמלה הציעו לבוא כדי להכיר בחור בקיבוץ. משם הקשר התחיל.  

"שלמה ז"ל היה יליד גרמניה ועלה לארץ (אז פלשתינה) בשנת 1938 – שנה לפני שהיטלר עלה לשלטון ורצה לחסל את היהודים. שלמה עלה לקיבוץ עין החורש, שם עבד כרפתן על 200 ראש בקר. בשנת 1953 התחתנו ועברנו לגור בעין כרם ומשם הגענו לשואבה על מנת לאכלס אותה." 

"אחרי החתונה עם שלמה, עבדתי כאחות בהדסה ירושלים ולאחר מכן מינו אותי להיות אחות טיפות חלב, אחראית על טיפול באנשים שמגיעים מכפרים ערביים, ביניהם הכפר אבו גוש הסמוך לבית נקופה. במקומות כאלה הייתה תמותת ילדים באחוזים גבוהים, אבל אני שידעתי ערבית יכולתי לתקשר עם האוכלוסייה הזאת ולסייע במה שאפשר. לימים גדלו התינוקות בהם טיפלתי ונולדו להם ילדים שעד היום זוכרים אותי!"  

אז מהו הסוד של כרמלה לגבי אריכות ימים? 

"הסוד לחיים ארוכים הוא הגנים המשפחתיים. האחים שלי נפטרו רק כשהגיעו לגיל של 102 שנה וכולם היו צלולים בראשם. כל מי שמברך אותי אני מברכת אותו. כל יום אני מחכה שיקראו לי לשמיים. אך אומרים לי משם שאני עוד לא גמרתי את התפקיד שלי." 

"גידלתי עגל עם שלוש פיות" 

חיים עירק ממושב צלפון, חגג לא מזמן 101 שנים. על העלייה לארץ, העבודה ברפת ועל עגל שנולד עם שלוש פיות. 

חיים מספר: "עליתי בעלייה של 49 מתימן, ישר למושב צלפון, שם עבדתי כרפתן. הרפת שלי הייתה מפורסמת באזור. כדי להיות רפתן עברתי הכשרות והדרכה מטעם הסוכנות היהודית. עם הזמן נסגרו הרבה רפתות אבל אני שרדתי. הקמתי רפת למופת. הרפת שלי הייתה מפורסמת משום שנולד בה עגל עם שלוש פיות. זה היה מקרה יוצא דופן שאפילו פרסמו אותו בעיתון, זאת הייתה מוטציה לפי מה שכתבו בעיתון ולבסוף העגל נלקח למחקר בבית דגן." 

חיים מתמסר לכל מטלה, ומספר שעד שנת 1985 היה רפתן המזוהה עם הענף כולו: "הכול נעשה במסירות ועבודה קשה," אומר חיים. "את הרפת החלטתי לסגור, לא מתוך קשיים אלא כי רציתי לצאת לפנסיה ולקחת הפסקה. לאחר מכן התחלתי ללמד ילדים תורה ואת טעמי המקרא." 

"אבא היה מכתת רגליים בכול המושבים כדי ללמד תורה," מספר לנו צופה, בנו של חיים "עם השנים הכוחות עזבו אותו והוא נשאר בבית. אבא אהב את העבודה ברפת והקים אפילו את בית העלמין בכפר אוריה – בית עלמין מוכר במטה יהודה. זה היה פרויקט מדהים של אבא שלי שכל כולו נועד לציבור." 

מה סדר היום של חיים? 

"כיום אבא כבר בן 101 ומרותק למיטה. מאז שאמא נפטרה (יונה חממה ז"ל נפטרה ביוני 2023 והייתה בת 90 במותה) הוא כבר פחות הולך לבית כנסת, אבל בתוך הבית תיפקד לבד עד לפני שנה וחצי. אבא לא מעודכן במה שקורה במדינה, כי לא רצינו לצער אותו, הוא רק יודע שלפעמים יש אזעקות. הוא לא יודע שה-7 באוקטובר קרה, כי בגיל כזה חבל שהוא ידע על מה שקרה."  

מה הוא היה אומר בנוגע למצב כרגע? איך מתמודדים עם כזאת מלחמה?  

"מושב צלפון לפני שנת 67 היה על קו התפר. עד שנת 67 הגבול היה לא רחוק מפה, בלטרון והרבה אנשים מהמושב חוו חדירות ורעשי ירי. הם לא חוו בטחון. אבא מיעט בדיבור ומעולם לא התפאר, אבל בזמן שירות המילואים שלו הוא נפצע, אושפז והיה בבית. אני זוכר שהגיעו אלינו כמה חבר'ה ממשרד הבטחון והחתימו אותו על כתב ויתור, שאין לו דרישות מהמדינה ואינו נכה צה"ל. למרות שנפצע, הוא ויתר על זכויותיו ולא דרש להיות נכה צה"ל."  

מה הסוד של אבא לאריכות ימים? 

"העובדות מצביעות על גנטיקה טובה. אבא מאמין שזה והתפילות עם החסד שעשה בבית העלמין. במאי האחרון חלה התדרדרות במצבו  ואמרו שהוא לא יסיים את הלילה, והנה הוא מתאושש והמצב שלו מדהים!" 

חיים מספר ומסכם: "אני יודע שהגוף שלי בוגד בי ומודע למצב שלי, אבל עדיין מרגיש את המשפחה עוטפת אותי וזה מה שהכי חשוב." 

ראוי שנזכור את תרומתם 

אבישי כהן, ראש המועצה האזורית מטה יהודה, מסביר מדוע הפרויקט חשוב: "חשוב לנו להוקיר ולהעריך את דור המייסדים, שהקימו ושימרו את מה שיש לנו כאן במועצה האזורית מטה יהודה. זהו דור שהיו שותפים לבניית הקהילה, וראוי שנזכור ונעריך את תרומתם. הפרויקט הזה מהווה סמל של הערכה לדור המבוגרים ומוכיח את מחויבותה של המועצה להוקיר את הדורות הקודמים. הביקורים הביתיים יוצרים חוויה מרגשת הן עבור החוגגים והן עבור הצוות המבקר, ומזכירים לנו את החשיבות של הקשר בין הדורות."  

איזה סיפורים שמעת מהקשישים? 

"יש כל מיני סיפורים כי מטבע הדברים יש שונות בין האנשים, למשל אישה בת 102 שביקשה לחזור לעבוד במועצה. יש אנשים שמספרים איך החיים נראו לפני 100 שנה, אלה אנשים שחוו הכי הרבה תהפוכות בעולם. יש אנשים שחוו את החיים מתחילת המאה, למשל אמא ל-11 ילדים שעבדה במפעל עופות ומרטה 100 עופות ביום – והייתה מאושרת יותר מכל עובד הייטק של היום. הפשטות של האנשים וההשלמה עם החיים כמו שהיו, זה מפעים." 

למה חשוב להבין את חייהם של אנשים אלה דווקא עכשיו? 

"זה חשוב כי רבים מהקשישים מספרים כי הסוד לאריכות חיים היא זוגיות ומשפחה. הם מדברים על כך שחשוב לשמור על אושר ושמחה ולהיות שמחים ולא להיות מתוסכלים כל הזמן. יש כאלה שאוהבים לעשות ספורט, ללכת לבית כנסת, לאכול מאכלים מיוחדים… כל אחד שומר לעצמו פינה קטנה למה שהוא אוהב וזה נותן להם את טעם החיים."  

גם הדס דוד, מנהלת אגף הרווחה במועצה, מספרת על הפרויקט ועל ההתרגשות הגדולה שמגיעה עם הביקורים: "מועצה אזורית מטה יהודה היא המועצה הגדולה בארץ מבחינת מספר הישובים. אנחנו חולשים על 57 ישובים, שמה שמיוחד במועצה שלנו זה שיש מושבים מאד מגוונים. במועצה יש מושבים ברמה סוציואקונומית מאד גבוהה ויש ברמה סוציואקונומית מאד נמוכה, יש קיבוצים ומושבים קהילתיים ולכל אוכלוסייה נדרשת התאמה אחרת: יש כפריים ערביים, יש ישובים נוצרים, יש יהודים, יש ישובים מעורבים. ולכן אגף הרווחה נדרש לתשומת לב לפיתוח שירותים מאד ייחודיים, כמו שירותים מותאמי תרבות מותאמי אוכלוסייה."  

"אנחנו אגף מאד גדול עם שלוש מחלקות – מחלקה אחת מטפלת בוותיקים, אחת בצרכים מיוחדים ואחת בנוער וצעירים. במדינת ישראל הסטטיסטיקה בנוגע לאוכלוסיית אזרחים ותיקים עומדת על 11 אחוז מהאוכלוסייה, ובמטה יהודה חיים 16 אחוז ותיקים – שזה יחסית גבוה בהשוואה לכלל האוכלוסייה. חשוב לזכור שמדובר באנשים שהקימו את הישובים. פרויקט '100 עם כל הכבוד' זה פרויקט שראש המועצה מגיע באופן אישי לבקר ותיקים שחצו את גיל 100 יחד איתי ועם הסגן שלי, שהוא גם מנהל האגף. אנחנו מתאמים מראש את ההגעה עם המשפחות שלהם, המשפחה מגיעה, אנחנו מעניקים תעודה ושי קטן, יושבים לשיחה נעימה."  

"פרויקט '100 עם כל הכבוד' היה חלום של ראש המועצה הנכנס. ראש המועצה מתחילת כניסתו לתפקיד, חלם על הפרויקט הוא רצה להגיע אל הדור הזה באופן אישי. אז בדקנו וראינו שיש כמעט שנים עשר ותיקים שחצו את גיל 100! היינו כבר אצל חמש משפחות, מחר אנחנו הולכים לעוד שלוש משפחות וזה מאד מרגש כי גם הם מחכים לבואנו. זאת גם תהיה סגירת מעגל כי ראש המועצה הנוכחי הוא בן של ראש המועצה הראשון, אז רבים מהוותיקים מכירים אותו, אז זה משהו מאד מרגש." 

למה חשוב להראות לקשישים שהם חשובים?  

"אנחנו מאמינים שהדור שהקים ובנה את המדינה מגיע לו את כל הכבוד האפשרי. אגף הרווחה שם לו למטרה להפוך את תחום הוותיקים לתחום ליבה. אני מאמינה ש'בלי עבר אין הווה ואין עתיד'. בהרבה מקומות נוטים לשכוח את הגיל הזה, בתקציבים, במשאבים ובכוח אדם – לכן אנחנו רוצים לשים אותם במרכז. הקורונה וגם המלחמה לימדו אותנו שאנשים בגיל מבוגר, דורשים תשומת לב מיוחדת. כל השנים שהם בנו את הארץ, עבדו ובנו את המדינה בידיים, מגיעה להם תשומת לב, בטח ובטח במקומות חקלאיים. זה היה דור חלוצים וצריך להחזיר להם בכול דרך אפשרית את הטוב. אנחנו לא ניתן לשכוח את הקשישים, בין אם זה באגף הרווחה ובכלל." 

"בקורונה למשל נוצר מעגל שלם שהצטרף לאוכלוסיית אגף הרווחה, כי אין להם בני משפחה שגרים לידם, שהיו אמורים לטפל בהם כשהיו לבדם במושב והיה צריך לתת להם את רוב תשומת הלב. גם במלחמה גילנו אוכלוסיות שמצאו עצמם לבדם, גם אוכלוסיות ברמה סוציואקונומית טובה, אלה היו ותיקים שהילדים שלהם לא גרים לידם, או ותיקים שהילדים שלהם היו רופאים בקורונה ולא יכלו לתת להוריהם את אותה תשומת הלב. במלחמה היו אנשים שהילדים שלהם היו בחזית ולא הגיעו לבקר. בסוף נוצר מעגל חדש של אנשים שזקוקים למישהו שידפוק להם בדלת וישאל אותם מה שלומם." 

מהן התגובות של הקשישים לתהליך ומה החשיבות של היחס לטווח הרחוק? 

"זה מרגש אותם ברמה! אנחנו העובדים סוציאליים כל הזמן באים לביקורי בתים, זה נראה לנו טבעי. אבל יש אנשים שלא רגילים שמגיע אליהם ראש מועצה, נותן להם תעודה, מכיר בהם. הם לא רגילים שפתאום מישהו בא להגיד להם תודה וזה עושה גלים והדים. יש תגובות מרגשות. כל בן אדם רוצה שיראו אותו ולא יהיה שקוף. כולנו רוצים את זה. בגיל הרביעי זה בכלל מרגש מאד. אנחנו מרגישים שזה משהו גדול וטוב."