עוזבת קיבוץ קיבלה קצבה גבוהה ממה שהגיעה לה למעשה, בשל טעות של הקיבוץ. היא תבעה את המשך התשלום הגבוה
בית משפט השלום בבית שאן דחה תביעה שהגישה עוזבת קיבוץ אשדות יעקב מאוחד כנגד קיבוצה לשעבר בה תבעה תוספת לקצבת הפנסיה שקיבלה מהקיבוץ.
התובעת הפסיקה את חברותה בקיבוץ באפריל 1993. באותו מועד היו תקפים לגבי התובעת "כללי 1985". בהסכם העזיבה שחתמה עם הקיבוץ נקבע כי התק"ם הוא שיחשב את שיעור קצבת הפנסיה, וזו תשולם לתובעת, לפי כללי העזיבה, בהגיעה לגיל פרישה.
האחראי על "מדור העזיבה" באותה עת רשם במכתב לקיבוץ ש"קצבת הפנסיה תחושב לפי השכר הממוצע במשק למשרת שכיר כפי שיהיה במועד התשלום", בעוד שבכללי העזיבה משנת 1985 נקבע כי הקצבה תחושב לפי השכר הממוצע במשק כפי שהיה במועד עזיבת החבר את הקיבוץ. להבדל במועדי החישוב יש משמעות כספית ניכרת.
בהגיע התובעת לגיל פרישה החל הקיבוץ לשלם לה קצבת פנסיה. התברר כי הקיבוץ שגה ושילם את סכום הקצבה לפי "כללי העזיבה משנת 1993", שכן סבר בטעות שאלה הכללים המחייבים.
חישוב קצבת הפנסיה לפי כללים אלה היה גבוה יותר מחישוב לפי "כללי 1985" (אך נמוך יותר מהחישוב לפי המכתב האמור).
באמצעות עו"ד דקל מנחמי, טענה התובעת (ילידת 1942), שיש לחייב את הקיבוץ להוסיף ולשלם 189,000 שקלים, המגיעים לה, לטענתה, מעבר לשיעור תשלומי קצבת הפנסיה שהקיבוץ חייב לה.
לשיטתה, יש לחשב את הקצבה בהתאם לאמור במכתב "מדור העזיבה" של התנועה (שהוא גובה מהחישוב שערך הקיבוץ). השופט אדהם ספדי דחה טענה זו, ופסק שהאמור במכתב התק"ם חורג מסמכותו של כותבו, ולכן אין לו תוקף מחייב לעניין הפנסיה.
חישוב הקצבה צריך להיעשות לפי כללי העזיבה, "שכן אלה מהווים הסכם שבין הקיבוץ לבין חבריו לעניין זכויות הפנסיה של החבר העוזב".
פרקליט התובעת אמר שהקיבוץ היה רשאי להתקשר עם התובעת בהסכם פרטני שיש בו סטייה מהוראות כללי העזיבה. לא כך, אמר השופט.
"בהענקת זכויות יתר לחברים מסוימים מעבר למה שקבוע בכללי העזיבה יש הפרה של עקרון השוויון העומד ביסוד הרעיון הקיבוצי". גם אם הייתה כוונה לסטות מכללי העזיבה, היה הדבר צריך להיעשות "בצורה מפורשת וברורה", "שתשקף גמירת דעת לסטות מהוראות הכללים".
תשלום קצבת הפנסיה לתובעת בהתאם ל"כללי 1993" נתן לתובעת הטבה כפולה, תאר השופט. היא קיבלה סכום קצבה גבוה יותר מזה שהיה מחושב לפי "כללי 1985", וגם היא החלה לקבל את הקצבה בגיל 60 ולא בגיל 65, לפי "כללי 1993".
הקיבוץ, באמצעות עורכת-דין ניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין ושות') הוסיף ואמר שבדרך שבה התנהלו הצדדים במשך שנים רבות מאז שהחל תשלום קצבת הפנסיה לתובעת יש משום "הסכמה בהתנהגות", והדבר מחייב את הצדדים.
פרקליטת הקיבוץ הודיעה ש"הקיבוץ עומד מאחורי טעותו, לוקח אחריות", ובכוונתו להוסיף ולשלם לתובעת את קצבת הפנסיה כפי ששילם לה עד כה.
השופט הסכים עם הקיבוץ והסביר "שאין מניעה כי הצדדים ישנו את החוזה הכתוב בדרך של התנהגות".
בשתיקתה של התובעת, "כמו גם בהסכמתה בפועל, במשך שנים רבות, לקבל קצבת פנסיה שחושבה לפי 'כללי 1993' (ולא לפי כללי 1985' או 'מכתב התק"ם'), יש משום כריתת הסכם חדש בהתנהגות", מה עוד שהוא מיטיב עם התובעת, הוסיף השופט.
הוא דחה את התביעה ופסק שבנסיבות ובהתחשב בגילה של התובעת ובתרומתה בעבר לקיבוץ, הוא לא מחייב אותה בהוצאות משפט.
