בעשור השביעי לחייו, הוזמן יהושע גיגי מצאלים, שבשגרה מטפל בנושא התשתיות במועצת אשכול, לקבל, יחד עם במאי הסרט והשחקנית הראשית, את פרס אופיר בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר. בעקבות הזכייה צפוי הסרט לייצג את ישראל באוסקר
*תמונה ראשית: יהושע גיגי. מטפל בתשתיות מרכיבי הביטחון ביישובי אשכול. המשחק נותן טעם לחיים שלאחר העבודה. צילום: עודד בר-מאיר
"לא האמנתי למשמע אוזניי כאשר התקשר אליי לפני כחודשיים הבמאי אורן גרנר והזמין אותי לטקס חלוקת פרס אופיר, בהיות הסרט התה של דליה מטיל צל על הר פוג'י, בו אני משחק, מועמד לפרס בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר. התרגשתי מאוד כשהגעתי לטקס המרשים בו נכחו כל ה'מי ומי' של תעשיית הקולנוע הישראלי ובתוך כל האירוע הזה, אני, הקיבוצניק מהנגב, עולה לבמה כדי לקבל את הפרס יחד עם במאי הסרט והשחקנית הראשית שמככבת בו. האמת היא, שדי הרגשתי בבית, כשבמהלך הקוקטייל נשמעה אזעקה. אנחנו בעוטף חווינו וחווים לא מעט אזעקות. זה החזיר אותי למציאות".
כך מתאר יהושע גיגי, חבר קיבוץ צאלים, את אשר חווה באחרונה כאשר הוזמן לבימת הסינמה סיטי בגלילות יחד עם הבמאי אורן גרנר והשחקנית אהובה קרן לקבל את פרס אופיר לשנת 2025 בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר. בעקבות הזכייה צפוי הסרט לייצג את מדינת ישראל בטקס האוסקר בארצות הברית.
מפשטידת ירקות ליחסי קרבה עם השכן
עלילת הסרט בן 21 הדקות נסבה אודות דליה, אלמנה פנסיונרית שחיה את חיי השיגרה שלה ביישוב קהילתי ומקבלת בדואר את הקולפן החשמלי שהזמינה. החבילה שקיבלה ושיחה עם בתה שולחות אותה להכין פשטידת ירקות. מעשה הפשטידה מוביל אותה, לראשונה מזה שנים, לפתוח בחיים חדשים, תוך רקימת יחסי קירבה עם שכנה. בתפקיד האלמנה מככבת אהובה קרן, שהרזומה הקולנועי שלה כולל בין היתר השתתפות בסרטים "מפריח היונים", "שורו", "באזז", ו"ביקור התזמורת". יהושע גיגי, שזה לו סרט הבכורה, מגלם את דמותו של השכן.
אמנם הוא השתתף בעבר במספר סרטים קצרים, אך אלה עדיין לא יצאו לאקרנים. "בעצם", מציין גיגי, "עלילת הסרט מבוססת על דמותה של האלמנה הבודדה. אני על תקן של שחקן משנה. במהלך העלילה מתפתח קשר בין האלמנה לבין השכן. יש התקרבות עד כדי התאהבות בין שתי הדמויות בסרט".
אוהב לשנות את הדמות שלי
יהושע גיגי (68) עלה ארצה מצרפת ב- 1975 ומזה 40 שנה הוא חבר קיבוץ צאלים. במהלך השנים הוא שימש בקיבוץ במגוון תפקידים. בשני העשורים האחרונים הוא עובד במחלקת ההנדסה של המועצה האזורית אשכול.
"אנחנו עוברים תקופה לא קלה בשנים האחרונות", הוא מספר. "בתקופת חירום אני מטפל בכל נושא התשתיות, חשמל, מים וביוב ובתקופה של שקט יחסי אני מטפל יותר במרכיבי ביטחון כמו כבישי ביטחון, גדרות ביטחון, תאורת ביטחון, מיגונים למיניהם, מיגוני בתי ילדים. בשנתיים האחרונות המשימות הללו גברו, כאשר אנחנו מכפילים את היקף העבודות הקשורות לביטחון היישובים באזור".
גיגי, נשוי ואב לשלושה וסבא לשישה נכדים. בתו האמצעית, ארבל, נפטרה לפני שנה לאחר מחלה קשה.
"יש לי הרבה תחביבים", הוא מעיד על עצמו, "אני מארגן סדנאות שוקולד, חבר בקבוצה של חובבי בירה. אני מנסה לגעת בכל מה שטוב בחיים. זה נותן לי טעם לחיים שלאחר העבודה. תחביב נוסף וחשוב לגביי הוא התיאטרון. אני אוהב לעלות על הבמה, אני אוהב להציג, אני אוהב לשנות את הדמות שלי. זה ממלא אותי".
מזה כחמש שנים נימנה יהושע גיגי על צוות שחקני התיאטרון הקהילתי של המועצה האזורית אשכול.
ממתי דבק בך חיידק הבמה?
"אני לא יכול להצביע במדויק מתי נדבקתי בחיידק הזה, אבל אני יודע, שכשאני עולה על במה אני מאוד נהנה. זה ממלא אותי. אני אוהב לראות הצגות, אני אוהב לראות סרטים עוד מגיל צעיר. מגיל צעיר שאפתי לעלות על במה ולשחק. אני אוהב שרואים אותי כשאני מגלם דמויות אחרות, שהן שונות כמובן מדמותי בחיים האמיתיים, בבית ובעבודה. בתחום שלי, העבודה היא די קשוחה".
בכל זאת, מימשת את חלומך להיות שחקן רק לפני כחמש שנים, בעשור השביעי לחייך. כלומר, מבחינתך, אף פעם לא מאוחר?
"לא התכוונתי לעשות מזה מקצוע ולפתח קריירה בימתית. מרגע שעליתי על הבמה, ממש נהניתי גם אם מדובר בגיל מאוחר וזה נחשב כמשהו יוצא דופן".
יוצאת דופן, במובן מסוים, בחירתך לככב בסרט שזכה לאחרונה בפרס אופיר, שגם עומד לייצג את מדינת ישראל בטקס האוסקר בארצות הברית?
"במאי התיאטרון שלנו, יעקב אמסלם, שהוא מוכר בברנז'ה, התבקש לאתר שחקנים שמעוניינים להשתתף באותו סרט. הסרט נתמך על ידי שתי קרנות. הקרן התומכת המרכזית היתה 'קרן קולנוע מדרום' ואחד התנאים לתמיכה היה שילוב משמעותי של תושבי דרום ושהסרט יצולם בדרום. ואכן הסרט צולם לפני כשנתיים וחצי בקיבוץ שדה בוקר. אני יכול לשבח ולהלל את עבודתו המצוינת של הבמאי אורן גרנר ואת עוצמת המשחק של אהובה קרן, גיבורת הסרט. פשוט סיטואציה נדירה ויוצאת מן הכלל היתה על סט הצילומים".
מדוע הבחירה נפלה דווקא עליך?
"על פי התסריט, השחקן שמגלם את תפקיד השכן של גיבורת הסרט צריך להיות אדם מבוגר. הסרט מבוסס על בדידותה של אלמנה כבת 60 פלוס. עשיתי אודישן לפני תחילת הצילומים ונבחרתי. זה לא היה מבחן כל כך קשוח".
איך זה מרגיש שהסרט אמור לייצג אותנו באוסקר?
"ברור שמתרגשים. זה סוג של אתגר. אם יזמינו אותי לנסוע לטקס הזה, אני אשמח מאוד. ברור שיש חלום לצעוד על השטיח האדום, אבל אני לא מפתח ציפיות גדולות".
תחושות קשות בצד ההתרגשות
כאב אישי על מות ביתו ועל התקופה הקשה שתושבי העוטף עוברים
שלושה ימי צילום בשדה בוקר הביאו לתוצאה המרשימה בדמות הסרט האמור. צילומי הסרט נערכו לפני כשנתיים וחצי, סמוך לתקופה בה התבשר גיגי על מחלתה הקשה של בתו ארבל.
"בצל מחלתה הקשה של בתי, שנפטרה לפני שנה", מספר גיגי, "בכלל שכחתי מהסרט הזה, עד שלפני כשלושה חודשים התקשר אליי במאי הסרט, אורן גרנר, ובישר לי שאני מוזמן להקרנת הסרט בפסטיבל ירושלים. ההתרגשות היתה גדולה כשבמאי הסרט זכה במקום השני באותו פסטיבל. בשבילי זה היה שיא. הרגשתי שכאילו הגעתי לאולימפוס. כל זה קרה כשאני עדיין שרוי בשנת אבל על מות בתי. בצד ההתרגשות יש גם תחושות קשות. גם הצער והכאב האישי על מות בתי וגם התקופה הקשה שאנחנו, כתושבי העוטף, עוברים בשנתיים האחרונות בעקבות מתקפת 7 באוקטובר. מה שמחזיק אותי, זו העובדה, שהבת שלי, ארבל, רואה אותי מלמעלה. אני בטוח שהיא תומכת בי ומפרגנת לי. תמיד היא היתה כך. תמיד היא היתה הרוח הגבית שלי. לכן, זה היה 'פוש' גדול להיות שותף בקבלת הפרס. כשעמדתי על הבמה במעמד קבלת הפרס, ראיתי את ארבל מול עיניי. זה מה שלי היה טוב. זה היה סוג של אקספיזם, סוג של בריחה מהאבל. האבל תמיד נוכח ותמיד יישאר".
אתה חולם על פתיחת קריירה קולנועית?
"דלתי פתוחה לכל הצעה. כמובן שאשמח להתעסק בזה. זה ממלא אותי. זה שובר שיגרה. השנתיים האחרונות היו, כאמור, קשוחות מאוד. אנחנו מנסים להחזיר את התושבים לבתיהם ולשקם את היישובים אצלנו באזור. לעסוק בתיאטרון ובקולנוע עושה לי רק טוב. אם אני יכול לשמח את האנשים מסביבי, אז מה טוב".
