הקרב הכפול של המסתערבת 

שיר פלד ממושב בניה מילאה תפקיד של מסתערבת במשמר הגבול – עתה היא שוברת שנים של שתיקה * בראיון לעדינה בר-אל היא מספרת מדוע רצתה בתפקיד המסתערבת, מתארת אירועים שעברה תוך כדי מאבק לשוויון בינה לבין הגברים הלוחמים, ואיך נודע לה כעבור שנים שהיא בעצם מתמודדת עם פוסט טראומה 

*תמונה ראשית: שיר והשחקנית רונה לי שמעון, שמגלמת מסתערבת בסדרה "פאודה". צילום: שי יחזקאל 

שיר פלד נולדה בשנת 1984. היא מתגוררת עם בנה בן ה-11 במושב בניה, "כי זה המקום המתאים לגדל בו ילדים," היא אומרת. בילדותה נדדה עם משפחתה במקומות שונים בארץ ובעולם בעקבות אביה, שהיה איש ביטחון.  

החלטה של תיכוניסטית 

"בשנת 2002 הייתי תלמידת תיכון. עד כמה חודשים לפני הגיוס הייתי נערה של שמלות ועקבים," היא מספרת. "בילדותי, כששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, אמרתי שאני רוצה להיות שחקנית. וכך החלתי לבנות את חיי. למדתי בתיכון לאומנויות בירושלים במגמות תיאטרון, ריקוד, עיצוב תלבושות. השאיפה שלי היתה להגיע לתיאטרון צה"ל. כמובן שאף אחד לא הסליל נשים לתפקיד קרבי אז, בשנת 2002." 

על האירוע שגרם לה לא לבחור בתיאטרון צה"ל, היא מספרת: "באחד הימים, קצת לפני פסח, כשהייתי בכיתה יב', עליתי על אוטובוס במרכז ירושלים, בדרך מבית הספר הביתה. התקדמתי אל הספסל האחורי של האוטובוס ומצאתי לי מקום לשבת. לפתע היה פיצוץ עז. אחר כך הסתבר לי שמחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס אחר, שנסע מאחורי האוטובוס שלנו. בשניות הראשונות לא ידעתי בכלל אם אני בחיים או לא. וכשהעשן התחיל להתפזר שמעתי את הזעקות של הפצועים ואת כל ההמולה מסביב. לאחר שהבנתי שאני בחיים, בדקתי את עצמי פיזית, ומיד אחר כך ברחתי. רצתי הכי מהר שיכולתי, ומבלי משים הגעתי לאזור מאה שערים. למזלי הין לי שם קרובי משפחה ונכנסתי לביתם."  

"מסתבר שמשהו ב'חוויה' הזו, אם אפשר בכלל לקרוא לזה חוויה, שינה לגמרי את תפיסת העולם שלי. ברגע אחד, תחושות הוודאות והביטחון נשמטו לי מתחת לרגליים. בימים שלאחר הפיצוץ היה לי קשה לצאת מן הבית."  

אבל לאחר זמן מה חלחל אליה פתאום איזה שהוא זיכרון ילדות. היא זכרה את עצמה כילדה קטנה משחקת ומשתובבת לרגלי הלוחמים הכי מובחרים במדינה, לוחמי היחידה בה אביה היה לוחם ומפקד. "בזכות הזיכרון הזה חזר אלי הביטחון, וקיבלתי החלטה מרגשת: אני אעשה תפקיד משמעותי בצבא, אני יכולה להיות לוחמת. בבית שמעו על ההחלטה שלי ודי זלזלו בה. ניבאו לי שתוך יומיים אשבר ואחזור בוכה הביתה. אף אחד לא הצליח להבין איך הילדה הזו יכולה להיות לוחמת. אבל אני הייתי עקשנית. התפלאתי שהבנים בכיתה שלי יכולים להיות לוחמים ואני לא. הרגשתי שאני חייבת להוכיח שגם אישה יכולה לעשות זאת. ואז התגייסתי למשמר הגבול, שהיה הראשון שפתח את שעריו ללוחמות עוד משנת 1995."  

יום הגיוס הגיע. היא השאירה את נעלי העקב והשמלות בבית והחלה טירונות קרבית. "לא רק שלא נשברתי אחרי יומיים," היא מעידה, "אלא מיום ליום אפילו מצאתי יותר את המשמעות שלי והחיבור שלי, למרותו שהיו אתגרים פיזיים, נפשיים ומנטליים מאוד גדולים. כבר בשלב הזה הפכתי להיות מג"בניקית 'מורעלת' כמו שנוהגים להגיד, ומצפה לקבל את התפקיד הכי קרבי."  

המאבק של שיר לשוויון בתפקידים עם גברים לוחמים לא הסתיים עם הגיוס. אך לא נקדים את המאוחר.  

גיוס מסתערבות 

החל משנת 1991, בעת האינתיפאדה הראשונה, החלו לפעול יחידות לוחמה בטרור של מסתערבים – ימ"ס – במסגרת משמר הגבול. במקביל פעלו יחידות של צה"ל – "שמשון" ו"דובדבן". המסתערבים צריכים לפעול בקרב אוכלוסייה ערבית חשדנית ועוינת ביישובים הכפריים, בהם כולם מכירים את כולם. לכן ניסו לחשוב על איזו שהיא שיטת עבודה נקייה, שבאמצעותה מישהו יוכל להיכנס לעומק השטח, להגיע אל המטרות ולמלא את המשימות מבלי להיחשף וגם בלי לפגוע בחפים מפשע.  

אלי (אליהו) אברם, שהקים את יחידות הימ"ס בשנת 1991, הגיע למסקנה שהושבת אישה ליד הנהג תיראה תמימה. מי יחשוד שאישה היא לוחמת? לכן אחד הלוחמים עטה תחפושת של אישה. אבל הסתבר שהאויב זיהה מי אינו אישה. ואז, ב-2002 הגיעה אינתיפאדה שנייה, ומפקד יחידת ימ"ס ירושלים נתקל באותה בעיה. היו אז המון פיגועים, כמעט כולם יצאו ממזרח ירושלים, השטח בנוי בצפיפות ולצוותי הלוחמים היה קשה להשלים את משימותיהם. ואז הציע מפקד היחידה למפקד משמר הגבול לגייס נשים ליחידה.  

מספרת שיר: "מפקד משמר הגבול מאשר לו לבצע ניסוי, והוא מגיע אלינו לטירונות כדי למצוא את הנשים המתאימות לתפקיד. היינו עשרים טירוניות שהתנדבו לפיילוט. תמיד שואלים אותי: 'איך מכולם דווקא אַת נבחרת לתפקיד?' וההסבר שלי הוא, שהם חיפשו נשים שיכולות להיטמע בכל שטח ולהתאים לכל תרבות. בדקו אותנו כבר בשלב הגיבוש, ואחרי כל המיונים, המבדקים הפסיכולוגיים ואחרים, נשארנו שלוש בנות.  

"בתחום ירושלים המזרחית יש אוכלוסייה מגוונת, עם מגוון דמויות של נשים," היא ממשיכה, "ואני הייתי במסגרת תפקידיי ערבייה דתיה, תיירת, תלמידת בית ספר ועוד ועוד. הדמות הכי מוזרה שגילמתי היתה הומלסית בתחנה המרכזית בתל אביב, בעת שעקבנו אחר מחבל שהגיע לשם. ככה כמעט יום יום יכולתי לצאת עם תיק ולהפוך להיות בבת אחת לכל דמות שתתבקש."  

ההכשרה 

"את המסתערבים בעצם מלמדים, שבשטח ובחיים בכלל אנחנו לא יכולים להיות תלויים בגורמים חיצוניים," מציינת שיר. "הזהות שלי והביטחון שלי יכולים להיות תלויים רק בכלים ובמיומנויות שיש לי. לכן כל ההכשרה שלנו מושתתת על בניית זהות פנימית חזקה מאוד שלנו, חוסן, ביטחון עצמי. זאת כדי שכאשר אני אפגוש אי ודאות (אגב, ממש כמו בחיים האמיתיים), אני אדע איך להתמודד איתה ולתפעל אותה מהמקומות הכי בטוחים וחזקים שלי, באמצעות הכלים והמיומנויות שרכשתי." 

לאחר סיום הטירונות שיר ושתי חברותיה הוסעו במכונית עם חלונות מכוסים בווילונות שחורים אל דירת מסתור בירושלים. מעכשיו אסור להן לדבר על מה שעושים בשירות הצבאי, אסור להן לפגוש חברים מחוץ לאימונים. הן לא מכירות אף אחד מהיחידה, מלבד שני המדריכים הישירים שלהן. הן גם לא נכנסות לתחומי הבסיס, כדי שגם הלוחמים האחרים לא יכירו אותן, כי הם עלולים לזהות אותן בשטח ולחשוף אותן בטעות. "בעצם שומרים חזק מאוד על אלמנט של הפתעה," אומרת שיר. "ובאותה דירה קטנה אנחנו מתחילות את האימונים שלנו, את ההכשרה המיוחדת שאורכת חצי שנה. אנחנו מתחילות לרכוש כלים ומיומנויות שנצטרך בשטח."  

"אימונים רבים היו עם האקדח," היא מציינת, "כי כשאַת נמצאת בשטח, זה הדבר היחידי שיש לך מלבד התחפושת. חוץ משני האלמנטים הללו אני חשופה לגמרי – בלי אפוד, בלי קסדה, הרכבים שלנו לא ממוגנים. אמנם יש כוחות סביבי שאמורים להיכנס ולסייע לי, אבל עד שיצליחו להגיע אלי אני צריכה להסתדר לבד. זאת ועוד, אני צריכה גם לקבל החלטות ברורות, להיות עצמאית לגמרי בשטח. ולכך צריכים להכין אותנו מאוד טוב למצבים כאלו. המיומנויות האלו בנויות על שינוי ובניית כל האינסטינקטים שלי מחדש. האקדח  הופך להיות כמו עוד איבר בגוף שלי, כי כשאני בשטח בסכנת חיים אני צריכה לדעת להשתמש בו בצורה אוטומטית לגמרי. שעות על גבי שעות התאמנתי בשליפת האקדח, דריכה שלו, כדי שזה ייכנס להתנהגות שלי בצורה אוטומטית."  

שיר וחברותיה רכשו עוד כלים בעת ההכשרה, כגון חיזוק הזיכרון – להסתובב ולקלוט דמויות ומצבים שונים ברחובות ירושלים. וכמובן – איך לעקוב אחר אנשים. 

קבלת תפקיד והמאבק לשוויון 

"אחרי חצי שנה של הכשרה הגענו לבסיס יחידת המסתערבים בפעם הראשונה והיחידה. הייתי במדי א' כדי לקבל את הסיכה. אני זוכרת שביום הראשון צעדתי במסדרון. זו פעם ראשונה שאני נמצאת שם כדי לפגוש את מפקד היחידה, לקבל את ברכת הדרך. ציפיתי כבר להיכנס לשטח האמיתי, להתחיל לעבוד, להכיר את החבר'ה ביחידה. ישבו שלושתנו נרגשות מול מפקד היחידה, והנה להפתעתנו הוא פתח ואמר לנו:  'עברתן את ההכשרה בהצלחה, עמדתן בכל המשימות, גם הפיסיות; אבל אנחנו לא בטוחים אם ברגעי האמת תגיבו כמו לוחמים'. והוא הודיע לנו שההחלטה היא: 'אתן תשבו באוטו לצד הנהג בעת הכניסה לשטח, רק כדי שיִראו אתכן ושם אסור לכן להיחשף, אפילו לא לשלוף אקדח'."  

"העלבון והאכזבה היו גדולים," מספרת שיר. "איך זה יכול להיות? אחרי שעברנו את כל הדרך הזו מפקפקים ביכולות המקצועיות שלנו? לא מתייחסים אלינו כשוות בין שווים. האם חזרנו לימים בהם לא האמינו שבנות יכולות להיות לוחמות? לרגע חשבתי שאולי כדאי לי לפרוש עכשיו, להצטרף לפלוגה אחרת ולהיות פייטרית כמו שרציתי, עם מדים ונשק ארוך. אבל משהו בעמדה הפנימית שלי, עמה התחלתי את הדרך, אמר לי: זה הקרב האמיתי. עכשיו אני אילחם על ההוכחה. ואכן," היא מוסיפה, "לאחר שנתיים של שירות, באחד הימים היה מבצע גדול. במבצע הזה שנתפסו בו מחבלים, הצלחתי להשתמש באקדחי כדי להציל את אחד הלוחמים שהיה בסכנה וזה הוכיח לי ולכולם את יכולתי." 

לאחר השחרור 

שיר ממשיכה לספר: "יצאתי לחיים האזרחיים והחלטתי שאף אחד לא יידע לעולם מה עשיתי בשירות שלי. זה יהיה סוד שילך אתי. לא היה לי חשק לדבר על זה. ובכלל, מי היה מאמין לי? השנים עוברות, החיים ממשיכים. נולד לי בן והתחלתי להתפתח בקריירה אחרת לגמרי. במשך כמה שנים הייתי סטייליסטית, היו לי הרצאות בנושא ועסקתי בהפקות. הלבשתי אנשים לקראת צילומים בשערי עיתונים, בפרסומות וכדומה. אבל מדי פעם סבלתי ולא קישרתי את זה לשירות במג"ב."  

"במשך 16 שנים לאחר השחרור לא היה לאף אחד בסביבתי מושג מה עשיתי בעת השירות שלי. בבית ידעו רק שהייתי מג"בניקית. ואז ערב אחד, אחרי שהשכבתי את בני לישון, הדלקתי את הטלוויזיה כדי לראות משהו מעניין, להעביר את הערב, ולפתע ראיתי על המסך את דמותי מפעם! מסתערבת!. זו היתה השחקנית רונה לי שמעון מן הסדרה 'פאודה'.  

"באותו רגע בסלון כל הזיכרונות התחילו לצוף, היה לי פלשבק מטורף. שם, בסלון שלי, התחלתי אפילו להריח ריחות שלא הרחתי במשך 16 שנים. עם סיום הפרק של 'פאודה' בטלוויזיה, שלפתי ארגז עם חפצים ותמונות שארזתי וסגרתי בסוף השירות. מובן ששוב הציפו אותי זיכרונות. נוסף לכך, פתאום הבנתי שאני חוּליה בשרשרת של נשים שסבלו מדיכוי, נשים אמיצות שנלחמו כנגד הניסיונות להתייחס אליהן אחרת מאשר אל הגברים. אחת מהן היתה סבתי, שהתעקשה בגרמניה לרכב על אופניים כשהיא לבושה במכנסיים ולא בחצאית כמו כולן. מתוך כך הגעתי למסקנה שעלי לפעול לכדי להמשיך את השרשרת הזו של נשים אמיצות, וזאת באמצעות פרסום הסיפור שלי. ואז התחלתי בפעילות ויזמות חברתית, להופיע בתקשורת ולהרצות בפני קהל. ופתאום חיי השתנו לגמרי. הימים היו גדושים בראיונות ובהרצאות. היתה לי גם הרצאה בוועידת אייפק (AIPAC, השדולה הפרו-ישראלית באמריקה), שהתקיימה בוושינגטון בפני אלפי אנשים."    

פוסט טראומה 

"חזרתי ארצה לפני הקורונה ואז אירע עוד דבר משמעותי בחיי. התקשר אלי בטלפון אדם בשם אורן אור ביטון, אשר שרת כמסתערב כמה שנים לפניי ביחידה. הוא הזמין אותי לשיחה מרתקת. חשתי שהוא משוחח אתי בגובה העיניים, שיש בינינו אחוות לוחמים. בסוף השיחה הוא נתן לי ספר שכתב בשם 'חבית נפץ'. בספרו הוא כתב על השירות שלו וגם על  ההתמודדות שלו עם פוסט טראומה, מה שפעם נקרא 'הלם קרב'. לאחר שקראתי רק ארבעה פרקים בספר, פתאום היתה לי הארה: יש שם תיאור של הדפוסים וההתמודדויות שלי עצמי במשך כל השנים עם השֵד המפחיד הזה, שעכשיו אני מבינה שהוא פוסט טראומה." 

כאשר שיר מתבקשת לתאר בעצם מה קרה לה, היא מציינת: "ראשית כל, אי אפשר לדבר על פוסט טראומה בזמן עבר, כי זה לא משהו שעובר. במהלך חיי היום יום מנגנון הסכנה, שאמור להגן עלי במצב של סכנת חיים כמו בלחימה, מנגנון זה נפגע, לכן אני מגיבה לדברים יום יומיים כאילו הם סכנת חיים."  

אחד האמצעים שעומדים בפני אנשים עם פוסט טראומה הוא להיעזר על ידי כלב שירות. לשיר יש כלבה: "היא ממש מאולפת כדי לזהות מצוקות שלי," היא מספרת. "אם יש לי חלום רע בלילה, היא קופצת עלי ומעירה אותי. אם אני עומדת בתור צפוף מאוד וזה משהו שיכול להפעיל את מנגנון הסכנה שלי, היא תעמוד לפניי כדי שאנשים לא יתקרבו אלי יותר מדי.  

"היום יש המון שיטות לטיפול," היא מציינת. "אותי היוגה הצילה. הגעתי ליוגה טיפולית בזמן תהליך ההכרה שלי בפוסט טראומה. מכיוון שבעבר לא באמת ידעו  כל כך איך לטפל, הייתי צריכה למצוא דרך משלי כדי לעזור לעצמי. ככה הגעתי ליוגה הטיפולית. אני כבר מספר שנים אצל המדריכה יעלי יוגב במושב קדרון, זה מאוד עזר לי וגרם לעליית מדרגה בתהליך הריפוי שלי. היום אני עצמי כבר מורה ליוגה."  

"יש המון שיטות לטיפול בפוסט טראומה," היא מסבירה, "ככל שמגלים אותה קרוב יותר לאירועים, קל יותר לטפל. יש כאלו שסבלו כמוני 16 שנה ויותר, ופתאום במלחמה שפרצה ובאירועים הקשים שאירעו בשבעה באוקטובר זה חוזר אליהם, והם מבינים שהם פוסט טראומטיים."  

מאבק להכרה בפוסט טראומה 

"אחרי שהכרתי את מצבי, הבנתי שאני צריכה לטפל בעצמי ולשפר את איכות החיים. אבל גופים ומוסדות שפניתי אליהם, כגון אגף השיקום במשרד הביטחון ועמותות שונות, טענו שהם לא מכירים בעיות של נשים עם רקע צבאי כמו שלי ואין להם דרך לעזור לי. ואז הבנתי שדבר לא השתנה במשך השנים. גם עכשיו אני חייבת להיכנס לקרב כפול, שיכירו בי ויעזרו לי. כאשר התחלתי לחשוף את ההתמודדות שלי בתקשורת, היו שאמרו לי שהתדמית שלי תיפגע, אבל בו בזמן התחילו לפנות אלי עוד ועוד נשים שהיו לוחמות בצבא והן מתמודדות עם פוסט טראומה."  

כל זה גרם לה לפעול ביתר מרץ: "וככה הקמתי קהילה של אחוות לוחמות. לפני שנתיים, לאחר שאיציק סעידיאן שרף את עצמו מול אגף השיקום, פתאום הסיפור של פוסט טראומה נכנס לשיח הציבורי, והתקשורת הפנתה זרקור גם לנשים שסובלות מכך. עכשיו אני עובדת עם עמותות שונות, שבעבר לא היו מודעות כלל לבעיה זו. כמו כן אני מקימה פרויקטים ייחודיים לנשים. אחד הפרויקטים הוא תערוכת צילומים בשם 'ציפור הנפש'. זוהי תערוכה נודדת  שמתחדשת מדי פעם, מוצגים בה תמונות של צלמים שונים. התערוכה הוצגה גם בניו יורק."  

"חשוב לי מאוד לחשוף לעוד ועוד קהלים את התופעה הזו של פוסט טראומה. פוסט טראומה היא בגדר 'נכות שקופה'," מציינת שיר. "כאשר אני הולכת ברחוב, לא רואים עלי שום דבר שונה, אבל פתאום משהו קורה לי ואני חשה בסכנה. בישראל יש מאות אנשים עם התופעה. חובה להיות מודעים לכך ולטפל בהם. אני, כאמור, עם פוסט טראומה, אבל חיה חיים מלאים היום."  

לסיום, בצד הקרבות של שיר כמסתערבת כנגד האויב, היה לה לאורך השנים עוד קרב – על הזהות שלה, על הקיום שלה כאישה שווה בין שווים. ועל כך היא ראויה למלוא ההערכה וכמובן לעזרה במאבק העכשווי שלה: לעשות למען אלו הלוקים בפוסט טראומה.