רויטל לביא, מנהלת הספרייה האזורית של חוף אשקלון, יצאה לגמלאות לאחר 35 שנים * רויטל, בת מושב הודיה, סיפרה לעדינה בר-אל על עבודתה בספרייה, על השינויים שחלו בה, על מרכז ההנצחה לחללי היישובים שהקימה וכמה שהספרייה היא לא רק בשביל להשאיל ספרים
רויטל לביא נולדה בשנת 1961 במושב הודיה. הסבים והסבתות עלו בשנות השלושים של המאה ה-20 מתימן.
משפחתה של אמה עלתה ארצה כבר בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת והתיישבה בתל אביב, סבה עבד בבניין. משפחתו של אביה עלתה לארץ בשנת 1938. עם העלייה ארצה עבד סבה עבד בחקלאות בפרדסים. בני המשפחה התיישבו בכפר יעבץ ואחר כך פונו ועברו למושב גאולי תימן. שם טיפחו משק חקלאי שהיה מבוסס בעיקר על פרדסים.
במושב הודיה
ההורים ששון ואסתר, ילידי הארץ, הכירו בתקופת שרותם הצבאי. לאחר נישואיהם החליטו לבנות את ביתם במושב והגיעו בשנת 1961 עם גרעין של בני מושבים למושב הודיה בדרום. מושב הודיה הוקם בשנת 1949 ע"י עולים מהודו אשר רובם, למעט משפחה אחת, לא התאקלמו ועזבו את המקום.
במהלך שנות החמישים הצטרפו למושב הודיה עולים מעיראק, פרס ומרוקו וגם הזוגות הצעירים מהגרעין החדש. בתחילה הם התגוררו בבתי סוכנות ישנים, כל משפחה קיבלה כמה פרות, והיה לה סוס במשותף עם משפחה אחרת (חצי סוס). כמה מהמשפחות גידלו ירקות.
ההתחלה ביישוב ספר, בתקופת הצנע, היתה לא פשוטה והפרנסה מהעבודה ברפת היתה לתקופה קצרה מאוד. עיקר פרנסת המשפחה היה כאשר ששון החל לעבוד כשכיר; בתחילה ב"בתחנת הטרקטורים", אחר כך כנהג משאית ובשנות השבעים החל את עבודתו כנהג במועצה האזורית חוף אשקלון. מאוחר יותר הוא ניהל את מחלקת התחבורה. במקביל ניטעו פרדסים במשק של המשפחה והוקם לול הודים.
"אמי אסתר ז"ל," מספרת רויטל, "היתה אישה משכילה, אשת ספר. היא עבדה תקופת מה ב'עליית הנוער' של הסוכנות היהודית בתל אביב, עבודה שנאלצה לוותר עליה לטובת המעבר למושב. משהגיעה למושב עסקה בעיקר בטיפול בנו, הילדים. כאשר התבגרנו היא עבדה במזכירות ואחר-כך ניהלה את מועדון הקשישים בהודיה." 
בתיכון אשל הנשיא
רויטל היא הבת הבכורה בין חמישה ילדים במשפחה. לאחר סיום הלימודים בבית הספר היסודי במושב מַשְעֵן הסמוך, היא עברה ללמוד בכפר הנוער אשל הנשיא. מספרת רויטל: "בתקופה זו החלה פעילות של 'האגודה לקידום החינוך', במטרה לתת הזדמנות לילדי הפריפריה לקבל חינוך מעולה בפנימיות בכפרי נוער ובבתי ספר, ביניהם בן-שמן, בויֵאר ואחרים. ההורים הצעירים ראו בכך הזדמנות להעניק לילדיהם חינוך מצוין והזדמנות להצלחה בעתיד."
הקבוצה בת 30 התלמידים החלה את דרכה באשל הנשיא בשנת 1973, בשנה בה פרצה מלחמת יום הכיפורים והיתה המחזור הראשון באשל הנשיא במסגרת זו. על ההשתלבות בפנימיה חקלאית היא מספרת: "בהתחלה היו קשיי הסתגלות. לא היה קל לעזוב בית חם בגיל צעיר, וגם למשפחה שלי לא היה קל להיפרד ממני; אבל בהמשך, לאורך כל הלימודים בחטיבה ובתיכון, זו היתה חוויה מיוחדת במינה."
רויטל מציינת את ההתנסות החברתית שהם חוו שם: "ניהלנו את עצמנו, היו לנו ועדות כגון ועדת תרבות ועלון, התארגנו בצוותי עבודה בחקלאות. זו היתה מסגרת שהעצימה את התלמידים מבחינה חברתית, טיפחה מנהיגות. עוד יתרון היה כמובן לחיות עם בני נוער ממקומות שונים בארץ."
אחרי בית הספר התיכון התגייסה רויטל לצבא ושירתה בגדנ"ע, סיימה קורס קצינות פיקודי והשתחררה בדרגת סגן. לאחר מכן שימשה כרכזת נוער מטעם תנועת המושבים במועצה האזורית חוף אשקלון.
הקמת משפחה ושירות בחו"ל
את רפי בן זוגה, במקור משדרות, הכירה רויטל באשל הנשיא. השניים היו בני אותה שכבה. הם הכירו בגיל 13 ונישאו בשנת 1984. רפי שירת בצנחנים, היה קצין וסמ"פ במלחמת "שלום הגליל" (לבנון הראשונה). עם סיום השירות הצבאי, במסגרת עבודתו בתחום הביטחון, יצא הזוג לחו"ל למשך כמה שנים.
"היינו זוג צעיר ונאיבי אחרי מסלול מאוד ישראלי," אומרת רויטל, "והזדמן לנו לראות עולם וגם להכיר יהדות מכל מיני גוונים." הם התחילו בג'נבה בשוויץ ובשנת 1986 עברו לאיסטנבול, שם נולדה בתם מעיין. על איסטנבול דאז מספרת רויטל: "העיר היתה מזוהמת בחורף, כיוון שהחימום היה באמצעות פחם. היו הפסקות מים בלתי צפויות, האוכל נקנה בחנויות מכולת קטנות בלי מוצרי חלב. עבור התינוקת קיבלנו מהארץ משלוחים של 'מטרנה'. אבל מאוד נהנינו מהשירות בתורכיה, בקרב קבוצת ישראלים צעירים." עוד היא מציינת שבאותו זמן העם התורכי העריץ את הישראלים, שנחשבו גיבורים בעיניהם, בעקבות הנטייה שלהם למערב לאחר הרפורמות של אטאטורק. אחרי התקופה באיסטנבול עברה המשפחה הצעירה להתגורר בלונדון למשך שנה וחצי.
הם חזרו ארצה בשנת 1988 והתמקמו באשקלון, (למעט תקופת מה כתושבים בקיבוץ כרמיה). רפי החל לעבוד בתחנת הכוח של חברת החשמל, ורויטל החלה ללמוד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. כאשר קיבלה משרה של מנהלת הספרייה במועצה האזורית חוף אשקלון, היא הוסיפה חוג משני בלימודיה באוניברסיטה – ספרות. 
בספרייה האזורית
"ביוני 1989 התחלתי לעבוד בתפקיד מנהלת הספרייה, במרכז הקהילתי האזורי חוף אשקלון, בניהולו של איציק לוי מנהל מחלקת החינוך והמתנ"ס, שהעריך, ליווה, עודד ותמך בעשייה לאורך שנות עבודתנו המשותפות. מבחינה מקצועית זכיתי לעבוד בתקופתו של ויקטור בן נעים, מנהיג, איש מקצוע ומוביל שניהל ביד רמה את המחלקה לספריות במשרד התרבות שנים רבות."
הספרייה המרכזית של חוף אשקלון, ראשיתה בשנות השמונים של המאה העשרים בניהולה של עמליה קוצ'אן בבית הספר היסודי במושב משען. עם סגירת בית הספר עברה הספרייה למתנ"ס.
"כשהתחלתי לעבוד כאן כמנהלת," מספרת רויטל, "הספרייה היתה ממוקמת בתחום משרדי המועצה האזורית, מאחור, באחת הכיתות של מבנה המתנ"ס. עבדה בה הספרנית שולה חודרה, שהיתה בעלת ידע רב, היא בעצם הכניסה אותי לעבודה, לסדר, לדיוק. עבדנו יחד שנים רבות," היא אומרת בהערכה.
בשנת 2002 החליטה הנהלת המועצה בראשותו של שמעון כהן להקים מבנה ספרייה גדול וחדיש. המועצה הקצתה קרקע והכינה את התשתיות, והמבנה, בגודל של 500 מ"ר, הוקם במימון של מפעל הפיס, במסגרת פרויקט "כותרי פיס".
"נכנסנו למבנה החדש בשנת 2005," מספרת רויטל. "ההחלטה להקים מבנה גדול ומרווח, במיקום מרכזי, היתה משמעותית. זו היתה בעצם הכרה במרכזיוּת של הספרייה, בחשיבותה באזור." היא אומרת. "היתה בזה אמירה שהספרייה אינה רק מקום לספרים, אלא מקום לפעילות, לשירותי האוכלוסייה, וגם מקום נעים לשבת בו בשעות הפנאי."
פעילויות בספרייה
רויטל מרחיבה על הפעילויות בספרייה: "ראשית כל, לגבי התפקיד המסורתי של הספרייה – השאלת ספרים. האוסף גדול מאוד, וראוי לציין שכמעט כל ספר חדש מגיע לספרייה מיד לאחר צאתו לאור. ואם יש בקשה של קורא לספר חדש שעדיין לא הגיע, הספרניות החרוצות ונעימות הסבר – בעבר שולה גדסי ממושב משען ועתה בתיה עסיס מבת-הדר ואיריס יהודה המסייעת לה – דואגות להביאו, לשמור אותו עבור מי שמעוניין, ולפעמים גם להזכיר לו טלפונית שהספר הגיע.
"יש בספרייה פעילויות לכל האוכלוסייה – החל מילדי הגן שנהנים מ'שעת סיפור' והצגות קצרות על פי ספרים וכלה בביקורים יזומים של ילדי הגן, כדי שיכירו את הספרייה. תלמידים וסטודנטים יכולים למצוא פה ספרים לצרכי לימודיהם, וכולם מוזמנים לשבת בפינה שקטה ונעימה אחרי שעות העבודה, ואפילו עד שעות הלילה המאוחרות. זה המקום שמנוצל גם למפגשים של הדרכה, הנחייה ושיחה, וברור שנערכות בספרייה גם סדנאות, כגון סדנאות לצילום, להדרכה בשימוש בטלפון נייד ועוד."
בנוסף למפגשים עם סופרים ומשוררים הנערכים בספרייה וביישובי המועצה, משמשת הספרייה בית לחבורת הזמר של המועצה "צלילי החוף" ולאמני הסביבה מתחומים שונים: "הספרייה נותנת במה לאמני האזור," אומרת רויטל. "בשיתוף פעולה עם מחלקת התרבות אנחנו מאפשרים להם להציג כאן את תערוכותיהם, ומובן שאנחנו עוזרים להם בתהליך – החל משיחת תכנון, המשך בהצגת העבודות, וכמובן בטקסי הפתיחה, אליה מוזמנים תושבי האזור. טקס כזה הוא אירוע תרבותי חשוב, שחושף את העשייה האמנותית והתרבותית שנעשית באזור."
תמורות בספרייה
במהלך השנים חלו תמורות משמעותיות במעמד הספריות הציבוריות. החשובה בהן לדעתה של רויטל היה התיקון בחוק הספריות 2007 שעסק בתקצוב הספריות. התיקון לחוק נעשה לאחר מאבק ארוך ולא פשוט בהובלה של ויקטור בן נעים, מנהל המחלקה לספריות וציוותו; ולקחו בו חלק מנהלי הספריות, סופרים, ארגונים ואזרחים רבים. התיקון קבע שהשתתפות המדינה במימון הספריות הציבוריות תהיה 50%. התיקון לחוק חייב את הרשויות להפסיק את הגבייה מהתושבים עבור מנוי הספרייה, וזה תרם לפריחה של הספריות הציבוריות, הן מבחינה פיזית והן מבחינת מגוון השירותים והיוזמות שהספריות הציעו.
רויטל מציינת בדאגה: "בימים אלו, מתנהל מאבק של סופרים, מנהלי הספריות, ראשי ערים ורשויות, אזרחים וחברי כנסת נגד הצעת חוק המצמצמת את תקציב הספריות באופן דרמתי ומבטלת את התיקון הכל כך חשוב, עובדה שתפגע בשירות משמעותי, בעיקר ברשויות שבפריפריה, הניתן חינם לכלל האזרחים."
תמורה נוספת שנכנסה לכל תחומי חיינו, ומהווה כיום עובדה שכאילו היתה קיימת מאז ומעולם, היא המצאת המחשב, כניסת האינטרנט ודיגיטציה לספריות. כמו כל הספריות המתקדמות, עברה הספרייה של חוף אשקלון תהליך של דיגיטציה, דבר שמקל מאוד על הספרניות בהשאלת הספרים, בקטלוג ומיון ובכל היבט ניהול והפעלה של הספרייה. הקורא יכול להיכנס באמצעות הטלפון הנייד או המחשב בביתו לקטלוג הספרייה ולאתר ספרים. "בכל העולם היה חשש שהמחשב יתפוס את מקומו של הספר," מציינת רויטל, "אבל אנשים רבים עדיין קוראים ספרים. בנוסף חשף האינטרנט מידע לתושבים. כידוע עכשיו לא משתמשים כמעט באנציקלופדיות מודפסות, שהיו פעם בבית ובספרייה. כל אחד יכול להגיע למידע כרצונו אם בבית ואם בספרייה, שיש בה ציוד למען מי שמחפש פינה שקטה ללמוד ולעיין.
"בנוסף לאוסף הגדול והמתחדש של ספרים בספרייה שלנו, יש גם השאלה של ספרים דיגיטליים וגם ספריית שמע," היא מוסיפה, "ואני מרוצה מאוד ומברכת על התהליך של קריאת ספרים דיגיטליים ושמיעת ספרים, ואפילו מעודדת תופעה זאת." לדבריה: "אנשים מתחברים לאמצעי מדיה שונים בתקופות שונות של חייהם, בגילאים שונים. ועומד לרשותם עושר מגוון."
מרכז ההנצחה
בכל היישובים במדינה, וכך גם ביישובי המועצה חוף אשקלון, נערכים מפעלי הנצחה וטקסי זיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות איבה. מספרת רויטל: "איתמר רביבו, ראש המועצה, נוהג להיפגש עם משפחות שכולות לעיתים מזומנות ורגיש וקשוב לרחשי ליבם ולרצונותיהם. לפני כשנה וחצי הוא יזם את הקמת מרכז הנצחה לחללי היישובים בתחום המועצה. הצורך נבע מכמה סיבות. האחת היא שהורי הנופלים מזדקנים, ולא תמיד המשפחה תוכל להתמיד בהנצחה. ושנית, לא די בלוח הנצחה, כפי שנעשה בדרך כלל. יש צורך שהרשות המקומית 'תרים' מרכז מקיף, שיש ביכולתו לספק מידע שיגיע לכל התושבים על כל נופל, לארגן טקסי זיכרון, פעילויות הנצחה שונות ועוד."
רויטל ביקרה במרכז ההנצחה של גוש קטיף שנמצא בניצן, שם התוודעה לחברה בשם "תבונה", שהפעילה שירותי תוכנה וניתן להשתמש בשירותיה כדי להקים מאגר הכולל את שמות הנופלים, מידע, תמונות, סרטים, תיעוד של אירועי הנצחה ועוד. היא נפגשה עם אחד המייסדים של החברה, אבי רוגבסקי, המוביל שנים רבות מיזם ההנצחה לחללי מערכות ישראל ופיגועי הטרור, והתהליך של הנצחת חללי "חוף אשקלון" התחיל.
"הנושא מאוד מאוד רגיש וכואב, ואני חשתי צורך לשתף בתכנון בני משפחות שכולות," אומרת רויטל. "תחילת התהליך היתה שיחה עם חלק מבני משפחות הנופלים רונן כהן הי"ד ממושב כוכב מיכאל, שחר כהן הי"ד ממושב משען, זיו חג'בי הי"ד ממושב ניר ישראל ועדי בריגה הי"ד. התחלנו באיסוף שמות החללים, תוך כדי בדיקה והתאמה לרשימות הנמצאות בישובים, תהליך ארוך ועם המון רגישויות," מספרת רויטל.
"כל כך הרבה נופלים! איך עושים את זה?" התלבטה רויטל עם נציגי המשפחות השכולות. ואז הוחלט שההנצחה הפיזית – לוחות עם השמות, תהיה של אלו שגדלו ו/או התגוררו ביישובי המועצה. חללים שלא היו תושבי המועצה ונפלו באזור, יונצחו במדיה הדיגיטלית. וכך יהיה מידע על כל לוחם בקרב או נפגע פעולות איבה. "שיתפתי את המשפחות וחברים של הנופלים בתהליך, גם בצורת האותיות על הלוחות, וכמובן גם בניסוחים. היא מביאה דוגמא לאחת ההחלטות שהתקבלה לאחר התלבטות: "בהנצחה מטעם המדינה מציינים את המילה 'נהרג' לגבי חלל של פעולת איבה. המשפחות השכולות ששוחחתי איתן ואני החזקנו בדעה שראוי לכתוב 'נרצח' וכך היה. נכון, זה כל כך מזעזע לראות את המילה הזו חוזרת פעמים כה רבות." 
הפעילות במרכז ההנצחה
"ראשית כל," מציינת רויטל, "אנחנו נענים בכל עת לכל פנייה של המשפחות השכולות. בשנתיים אחרונות מתקיים פרויקט ההנצחה בשיתוף כמה גופים: ארגון יד לבנים, מכללת 'חמדת הדרום', מִנהל החינוך ובית הספר התיכון האזורי 'שקמה' ביד מרדכי."
הפרויקט כולל מפגשים של סטודנטיות ותלמידי כיתות י' מביה"ס אזורי 'שקמה' עם משפחות שכולות לאורך השנה. במהלך המפגשים מוציאים לאור כמה ספרי זיכרון לנופלים, הכוללים תמונות וסיפורים אודות הנופלים. בסוף שנת הלימודים נערך טקס השקה והענקת הספרים למשפחות, במעמד ראש המועצה, ראש מִנהל החינוך, רכזת הפרויקט משי אבנעים מקיבוץ כרמיה, תלמידים ובני המשפחות.
נרצחים רבים בשבעה באוקטובר היו מיישובי המועצה חוף אשקלון, עשרים מהם ממושב נתיב העשרה. (ראו את רשמיו של ראש המועצה רביבו בכתבה: "מחורבן לתקומה", "קו למושב" גיליון 1314, 28.12.2024).
"הִכרתי חלק מהנרצחים, חלקם היו מנויים בספרייה שלנו," מספרת רויטל בקול חנוק, "ביניהם בלהה ינון (המוגדרת עדיין נעדרת) ממושב נתיב העשרה ויעל לייבושור ז"ל, התצפיתנית ממושב גיאה. משפחת לייבושור כולה היא משפחה קוראת," היא מוסיפה. "מגיל צעיר היו יעל, החייכנית והלבבית, ושני אחיה מגיעים לספרייה עם ההורים או עם הסבתא, שהיתה שמחה תמיד ללוות אותם לספרייה." (ראו הכתבה על יעל לייבושור הי"ד: "עד הרגע האחרון", "קו למושב", גיליון 1306, 2.11.2023). הנרצחים של השבעה באוקטובר מונצחים כבר על הלוחות. עתה מתחילים בתהליך איסוף ועדכון מידע על חייהם וגבורתם של הקורבנות באירוע הנורא הזה. יהי זכרם ברוך."
פעילה ללא הפסק
כאשר הספרייה משמשת לה כעוגן, רויטל היתה פעילה מאוד בקהילה בכל שנות עבודתה. אחד התחומים הוא "שותפות 2000", פרויקטים של קשר עם הקהילות היהודיות, בעיקר בארצות הברית. רויטל ריכזה את התכנית והיתה חברה בצוות ההיגוי המשותף למועצה ולקהילות השוּתְפוּת. במסגרת הפרויקט התקיימו מספר תכניות, בהן משלחות נוער ישראלי לארצות הברית. "המפגש עם בני נוער מעבר לים תרם רבות לשני הצדדים. הישראלים הכירו את הנוער האמריקאי, ומצד שני הציגו את ארץ ישראל היפה ואת החיים בארץ, והגבירו את הקשר של צעירים בחו"ל אל הארץ." היא מציינת את התכנית "ירח משותף" בו נפגשו בסקייפ משפחות צעירות מישראל ומטוּסוּן שבאריזונה לשיחות על נושא חגים ומסורות, מפגשים שלעיתים המשיכו בפגישות פנים אל פנים בארץ ובחו"ל.
גם משלחות של מבוגרים יצאו לארצות הברית. במיוחד היה קשר עם שלוש קהילות – בסיאטל אשר במדינת ושינגטון ובשתי ערים באריזונה – פניקס וטוסון. אנשים מערים אלו ארחו בלבביות רבה את הישראלים, וכן הגיעו לארץ והתארחו כאן במושבים. נוצרו קשרי ידידות אישיים רבים בזכות הביקורים ההדדיים, ולעיתים התפתחו גם לקשרי מסחר. לדוגמא, האמנית ורד עותמי ממושב גיאה הציגה תערוכות ומכרה יצירות שלה ברחבי ארצות הברית, בזכות הקשר שלה עם יהודים מטוסון. (ראו הכתבה "אוהבת יצירה ואוהבת אדם", "קו למושב", גיליון 1281, 4.5.2023)
"הפרויקטים האלו הציגו את מדינת ישראל שם, הפגישו ישראלים עם היהדות החמה בארצות הברית. ובכלל, הקשר האישי שנוצר הוא חשוב ביותר. אנשים שהיו שותפים לפרויקטים האלה חוו משמעות מיוחדת," אומרת רויטל.
יציאה לגמלאות
לאחר שלושים וחמש שנים כמנהלת הספרייה, רויטל יוצאת לגמלאות. עתה היא מתכננת להקדיש את זמנה לתחביבים, לבלות ולטייל עם בעלה רפי – שיצא לגמלאות לפני שנה והכין כבר מסלולי טיול ונופש – וכמובן לרוות נחת מילדיה: מעיין – מחנכת ומורה לאנגלית והיסטוריה בבית ספר תיכון באשקלון, נשואה לגיל ואימא לאביב; דור – שלמד הנדסת מכונות בטכניון, מנהל פרויקטים, נשוי לאלינור ואב לאורי. רביד – מהנדסת בניין בתחום התכנון, מתגוררת במושב גיאה, נשואה לגיא ואימא לאריאל ולרוי; דולב – מסיים עתה תואר בהנדסת בניין, מתעתד להינשא לאביה בעוד כארבעה חודשים. ובמיוחד רויטל מאושרת עם ארבעת נכדיה, ומצפה עתה להולדתו של החמישי.
לסיום אומרת רויטל: "מאז ומתמיד חשוב לי במיוחד הקשר עם האנשים. בזכות עבודתי בספרייה והפעילויות שמסונפות אליה, היתה לי זכות להכיר אנשים רבים – תושבים, עמיתים, מנהלים – לשוחח אתם על עניינים שונים, גם על גידול ילדים והתלבטויות בחייהם, וכמובן על ספרים. קשר שבסיסו הוא אהבת הספר והאדם."
ולגבי הספרייה היא מוסיפה: "כבר שנים שהספרייה היא מרכז של תרבות, של חברה, של קהילה."
אין ספק שתרומתה האישית של רויטל אכן הפכה את ספריית "חוף אשקלון" למרכז כזה.
