למה הכרחי להרחיב את תפיסת הדמוקרטיה המהותית ואיך זה קשור למשנתו של בובר ולשירי רחל? בספרו "דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו – מסות בובריאניות חדשות בלוויית שירי רחל" מציע ההיסטוריון תום נבון, חבר הקיבוץ העירוני משעול, התבוננות מרתקת בנושא
*תמונה ראשית: תום נבון. "דמוקרטיה ראויה לשמה מתקיימת רק בתנאים שבהם חברות וחברי העם אכן מסדירים במשותף את חייהם ויחסיהם". צילום: ידין דלויה
בציבוריות הישראלית נסוב ויכוח נוקב על מהות הדמוקרטיה, בין שתי גישות: שלטון הרוב ודמוקרטיה מהותית.
תפיסת שלטון הרוב מצמצמת את הדמוקרטיה לשביל עיזים צר, שעל פיו המנצחים בבחירות רשאים לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם הרוב ולכן הם מבטאים את רצון העם, ורצון העם זו הדמוקרטיה. העם בוחר אחת לארבע שנים, בבחירות חופשיות, את נציגיו, ומי שזכו ברוב הקולות – גורפים את כל הקופה. זו גישה פשטנית מאוד, ולו כיוון שאפילו הפירוש המילולי של המושג דמוקרטיה אינו שלטון הרוב, אלא שלטון העם, והעם כולל את המיעוט. האם הדמוקרטיה מאפשרת לרוב לפגוע במיעוט? האם היא מאפשרת לרוב לחסל את המיעוט? והאם הרוב הוא באמת רוב? הרי מי שמכנים את עצמם "הרוב" בישראל, אינם אלא ברית של קבוצות מיעוט שהדבר העיקרי שמאחד אותן הוא השלטון, המאפשר לכל קבוצה לשמור על הדבר החשוב לה ביותר ובתמורה היא אינה פוגעת ביקר לקבוצות האחרות. האם ברית כזו היא "רוב העם", שבתוקף הרוב יכול לפגוע ביקר ובקדוש לכל השאר?
תפיסת הדמוקרטיה המהותית מדברת על בחירות חופשיות ושלטון הרוב, לצד שמירה על זכויות המיעוט וזכויות הפרט. זו תפיסה מרחיבה, הכוללת את זכויות האדם והאזרח, חופש הביטוי, חופש העיסוק, חופש ההתארגנות, חופש העיתונות, חופש הפולחן, שלטון החוק, השוויון בפני החוק, כפיפות השליט לחוק, חלוקת השלטון בין שלוש רשויות מופרדות עם איזונים ובלמים ביניהם, מערכת משפט עצמאית וחזקה. בניגוד לתפיסת "שלטון הרוב", שחותר להענקת כוח כמעט בלתי מוגבל לשלטון, הדמוקרטיה המהותית דוגלת בהגבלת השלטון.
כשהאזרחים עצמם משתייכים לקהילות דמוקרטיות
ההיסטוריון והוגה הדעות תום נבון, מציע, בספרו "דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו" רבדים עמוקים יותר לדמוקרטיה. התפיסה המרחיבה של הדמוקרטיה המהותית, היא בעיניו הבסיס ההכרחי לדמוקרטיה, אבל גם הוא רובד רזה ורדוד והוא מציע את הרחבתה לשתי דיוטות נוספות.
"דמוקרטיה ראויה לשמה מתקיימת רק בתנאים שבהם חברות וחברי העם אכן מסדירים במשותף את חייהם ויחסיהם. תנאים אלו כוללים שלושה רבדים, בסדר מעמיק והולך: 1. דמוקרטיה פוליטית פורמלית, שכוללת בחירות חופשיות, הפרדת רשויות, הגנות חוקתיות על זכויות וחירויות הפרט, המיעוטים וכדומה; 2. דמוקרטיה חברתית (סוציאל-דמוקרטיה), שמבטיחה גישה חופשית שוויונית למשאבי החברה, לשירותים חברתיים, לפנאי ולהשכלה; 3. דמוקרטיה התאגדותית – שותפות פעילה וישירה של נשים ואנשים בעיצוב סביבת החיים והפעילות שלהם, במעגלים מתרחבים החל מסביבתם המיידית ועד למדינה".
ספרו של תום מתמקד בדיוטה העליונה של הדמוקרטיה, הדמוקרטיה ההתאגדותית, בהתבסס על כך שלא רק הדמוקרטיה הפוליטית אלא גם זו החברתית אמורות להיות מובנות מאליהן, אך אין די בהן ליצירת חיים דמוקרטיים אמיתיים. חיים דמוקרטיים אמיתיים מתקיימים כשהאזרחים עצמם משתייכים לקהילות דמוקרטיות ולאיגודים דמוקרטיים שמאפשרים להם להשפיע באמת על חייהם ועל סביבתם, ובאמצעות אותה קהילה גם על רשתות של קהילות נוספות כדוגמתה, ובאמצעותן על החברה כולה ואולי אף על האנושות. כחבר קיבוץ, החי ומגשים בגופי דמוקרטיה כזו, אני מאמין ומשוכנע שככל שיותר אזרחים ייטלו חלק בדמוקרטיה מהותית שכזו, החברה כולה תהיה דמוקרטיה אמיתית. תום נבון הוא חבר הקיבוץ העירוני משעול בנוף הגליל, וככזה הוא מגשים את התפיסה בחייו.
מדרש בובר ורחל המשוררת
יש משהו חתרני בכך, ששעה שהדמוקרטיה המהותית נלחמת על עצם קיומה, ומה שמעבר אליה נראה כמותרות או כפנטזיה אוטופית, בא תום ומשליך לזירה את רעיון הדמוקרטיה ההתאגדותית דווקא בשעה זו, כתקווה לשעה זו, כתרופה לסערה שאותה אנו חווים.
ומעניינת הדרך הספרותית שבה הוא מציג את הרעיון. כותרת המשנה היא "מסות בובריאניות חדשות בלוויית שירי רחל". בכל פרק הוא מציג את תפיסתו באמצעות כתביו של בובר, שאותם הוא דורש בהקשר אקטואלי. לכך הוא מצרף את שירי רחל. תום רואה בשירתה של רחל ביטוי לירי לתפיסת עולם הקרובה לתפיסת ה"אני-אתה" של בובר, ובכל פרק הוא דורש את רחל באמצעות בובר ואת בובר באמצעות רחל ואת שניהם במדרש מקורי שלו. התוצאה מרתקת. המסות עוסקות במעגלי החיים, ובעיקר במעגלי היחסים בין בני האדם – מעגלים ההולכים ומתרחבים: אני ואתה, חברותא, חלוציות, ציונות, יהדות ואנושיות. המעגלים שזורים זה בזה, כך שמערכת היחסים של "אני ואתה" משליכה על החברותא וכן הלאה עד האנושיות, שבה הוא מציג את תפיסתו של בובר, שעל פיה גם היחסים בין העמים צריכים להיות מבוססים על מערכת יחסים אלטרואיסטית, כמו זו הרצויה ביני ובינך.
"תקווה לשעה זו"
בתקופת היישוב, טרם הקמת המדינה, הייתה בארץ ישראל דמוקרטיה התאגדותית, בעיקר סביב ההסתדרות הכללית וחברת העובדים, טוען תום. היא הותקפה אחרי קום המדינה בשלוש מהפכות: מהפכת הממלכתיות של בן גוריון, מהפכת ההפרטה וכעת – המהפכה המשטרית. היום, כאשר מתקיים מאבק להגנה על הממלכתיות, מול המגזריות, מול הכפפת האינטרס הלאומי לאינטרסים כיתתיים ואישיים ומול מתקפה מאורגנת נגד מערכת המשפט, מערכת הביטחון ושירות המדינה, עם קונספירציית ה"דיפ-סטייט", קצת מוזר להשתמש במושג "ממלכתיות" בהקשר של שיח שנות ה-50. אז המחלוקת הייתה בין הממלכתיות לבין הוולונטריות כדרך להגשמה החלוצית, אם בידי המדינה או בידי הארגונים והמוסדות הוולונטריים של תקופת היישוב.
אני מזדהה עם חלק ניכר מרעיונות הספר, ובעיקר עם הרעיון המרכזי, של התאגדויות דמוקרטיות, קהילות דמוקרטיות, שתפעלנה בתוכן בדמוקרטיה ותשפענה על המעגלים שסביבן ולבסוף על המעגל הלאומי הכולל.
האם החלום של חברת דמוקרטיה התאגדותית ריאלי לעת הזו? חלק מכותרת הספר היא "תקווה לשעה זו", וזו כותרת אחרית הדבר. תום מאמין שהרעיון הזה הוא התקווה דווקא בימים הקשים הללו, והוא מוצא סימנים לכך במציאות חיינו.
תום נבון. דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו – מסות בובריאניות חדשות בלווית שירי רחל, פרדס הוצאה לאור, תשפ"ה 2025
