אומרת זיוה זוהר, מורה לדרמה ותיאטרון וחקלאית בקדמת צבי * מידי שנה מעלה זוהר ביחד עם ילדי כיתה ו' הצגה הקשורה לשואה * כמו כן, היא אחראית להנצחת חללי פלוגת חרמש שנלחמו במלחמת יום הכיפור * בראיון לתמר פלד-עמיעד היא מגלה על חברתה הדמיונית לאהל'ה, מתקופת השואה ועל ידידה המנוח, יצחקל'ה, שנהרג במלחמת יום הכיפור – שתי דמויות המוליכות ומלוות אותה על חייה
הסיפור של זיוה זוהר עם השואה החל בטיול שנתי. זיוה נולדה וגדלה כבת למשפחת דרומי בנהלל. ילדות נהללית טיפוסית. אהבה לעבוד במשק, ברפת.
זיוה גדלה בבית צנוע. זיכרונות ילדותה הם זיכרונות של ילדה שעושה תיאטרון והצגות במרפסת בית הוריה. ילדה עליזה, חברות, ילדות, אבל עם תחושות שלא תמיד רואים אותה. זיווה גדלה בשנים בהן לא היה מקום להבעה וביטויים רגשיים, למצוקות אישיות. ניתן לומר שהביקור במוזיאון בקיבוץ לוחמי הגיטאות היתה נקודת מפנה בחייה.
זיוה: "נושא השואה עניין אותי מגיל צעיר. זיכרון הילדות שלי הוא שיצאנו לטיול שנתי בגליל העליון. היינו בני ובנות אחד עשר, המחנכת שלנו הייתה גם המורה לאנגלית. היא הייתה יוצאת דופן בהופעה שלה. שמה היה לאה נוה. לאה הייתה מגיעה לכיתה מאופרת, נעולה בנעליי עקב, 'גנדרנית' במושגים של אותן שנים.
חברתי הסודית
"באותו טיול שנתי, לאחר שהיינו במספר מקומות, לאה הודיעה לנו שאנחנו נכנסים למוזיאון בלוחמי הגיטאות. הביקור במוזיאון לוחמי הגטאות היווה נקודת מפנה בחיי. נכנסתי ילדה אחת ויצאתי מהביקור הזה ילדה שונה. לא הייתה לנו שום הכנה לביקור זה. התמונות היו קשות, תמונות של יהודים ערומים, רעב נורא, מראה הגיטאות, אימהות בוכות, ילדים מזי רעב.
"פתאום בתמונה ענקית ראיתי ילדה המנסה להיכנס חזרה לגטו, כשהיא מחביאה בחולצה שלה אוכל. הילדה הסתכלה בי, עיניה היו קרועות – התבוננתי בה ודיברתי איתה. קראתי לה לאהל'ה. שאלתי אותה אם היא רוצה שאוציא אותה משם? היא ענתה לי: 'אני כבר מתה, את לא יכולה להוציא אותי מכאן'. ביקשתי ממנה שתושיט לי יד ואציל אותה. פתאום שמעתי יריות – טק טק טק, והסתבר שלא היו אלו יריות, אלא היו אלו נעליי העקב של לאה נוה, המחנכת שלי.
"לאה גערה בי על כי כל הילדים נמצאים כבר על האוטובוס ורק לי מחכים. ניסיתי להסביר ללאה על החוויה שלי, אמרתי לה: 'אבל זו לאהל'ה, חייבים להציל אותה'. לאה גערה שוב ואמרה לי ששוב אני בחלומות שלי. נתתי מבט אחרון בלאהל'ה והבטחתי לה שלעולם לא אשכח אותה, לעולם.
"באותם ימים כמעט ולא דיברו על השואה. פעם בשנה ביום השואה היו מזכירים בבית הספר את השואה. גדלנו באווירה שהמסרים על השואה היו גם אמביוולנטיים. היתה ביקורת ואמירות שונות למשל שהיהודים הלכו כצאן לטווח ועוד. רק מאוחר יותר התחילו ניצולי השואה לדבר על מה שקרה שם ומה שהם עברו.
"בימי השואה בבית הספר היה לי קשה באופן מיוחד. הפגישה עם לאהל'ה הביאה אותי להתעניין בשואה ולהתמקד בקריאה על השואה. המפגש והקשר שנוצר ביני ובין הילדה שבתמונה היה משמעותי מאד. ניתן אף לומר שהיא הייתה המנוע והמניע בחיי הרגשיים. כשעליתי לאוטובוס, הילדים צחקו עליי על האיחור שלי – ובתוכי היה בטחון ושקט גדול, לאהל'ה איתי ואף אחד לא יפגע בי. הלמידה שלי את השואה הלכה וגדלה ומרבית הספרים שקראתי היו על השואה."
הפרידה מיצחקל'ה
זיוה גדלה ובהגיעה לסיום כיתה יא', הוריה הודיעו לה שהיא מפסיקה ללמוד בשל העלויות הגבוהות של הלימודים. באותם ימים, כמו היום, לימודי התיכון עלו כסף. ההורים לא ממש עודדו לימודים ובעבור זיוה הייתה זו הזדמנות להתחיל חיים חדשים.
זיוה: "עברתי לקבוץ בית אלפא ושם הייתי עד הגיוס לצבא. פרחתי באותה שנה. עבדתי ברפת של הקבוץ, פגשתי חברה חדשים והיציאה מהבית ומנהלל מאד היטיבה עימי. הרגשתי כמו ציפור משוחררת וחופשיה. יצאתי מהמסגרת המקובעת והמלחיצה המשפחתית והנהללית. רכשתי חברים חדשים. הייתי מאושרת.
"עוד קודם בואי לבית אלפא, היה לי חבר בתל יוסף, יצחקהל'ה תמיר, שהיה אהבתי הראשונה. אותה אהבה ראשונה הסתיימה בכאב לב, כדרכן של פרידות. באפריל 1972 התגייסתי לצבא. שירתי ברפידים בחיל הקשר. לאחר כשנה החלטתי ללכת לשנה בקיבוץ במסגרת של"ת (שירות ללא תשלום). כך היה מקובל אז.
"בחרתי ללכת לקבוץ שער הגולן. באחד הערבים בהיותי ברפידים, מישהו קרא לי בשמי, זיוה. היה זה יצחקל'ה, החבר הראשון שלי מתל יוסף. הוא אמר לי שהוא רוצה להכיר לי חבר מהפלוגה שלו, חייך ואמר: 'אולי תתחתנו ואני אהיה השושבין שלכם'. למחרת הגעתי אליו. יצחקהל'ה קרא לבחור אותו רצה שאכיר. היה זה דובי זוהר. לא ממש מצאנו חן אחד בעיניי השני.
"לאחר מספר שבועות עזבתי את רפידים ועברתי לקבוץ שער הגולן. יצחקהל'ה נהרג במלחמת יום כפור. הוא נהרג בניסיון לחלץ את לוחמי מעוז פורקן. אותו מפגש עם יצחקהל'ה היה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
"במלחמת יום כפור הייתי כבר בשער הגולן. יצחקהל'ה נעדר במשך ארבעה חודשים. עם סיום המלחמה נפגשתי עם דובי, שהוא בן קבוץ שער הגולן. דובי סיפר לי על מה שקרה עם יצחקהל'ה ואז נוצר בינינו קשר זוגי. בינואר 1975 דובי ואני נישאנו. אכן, יצחקהל'ה היה השדכן בינינו אך לא זכה להיות השושבין שלנו. בתקופה הראשונה בה הייתי בקבוץ שער הגולן, עבדתי ברפת, כפי שעבדתי במשק הוריי, ואחר כך בקבוץ בית אלפא. הגברים היו מגויסים למלחמה והיה צורך בעבודה ברפת."
מהקבוץ למושבה
במשפחת דרומי בנהלל כל הילדים עבדו ברפת ובמשק וזיוה מצאה את מקומה בחקלאות באותם ימים: "נישאנו ומצאתי בקשר הזוגי שבנינו ובדובי בטחון גדול וחברות מופלאה. דובי הינו החבר הכי טוב שלי," היא מספרת.
לזיוה ודובי נולדו שלושה ילדים: אפרת הבכורה, בת 46, חברת קבוץ אלרום אמא לשתי בנות. הבן השני, עומרי, בן 43, אב לשני ילדים, גר ברמת הגולן והבן השלישי , ירין, נשוי וחי בכפר יובל.
שבע עשרה שנים היו זיוה ודובי חברי קיבוץ – ובשנת 1990 החליטו לעזוב את הקבוץ ועברו למושבה קדמת צבי שברמת הגולן. בקדמת צבי דובי וזיוה עוסקים בחקלאות, מגדלים מטעים נשירים, כרמים ליין, אגסים, תפוחים, דובדבנים והינם בעלי יקב. קדמת צבי הינה מושבה בה 40 משפחות חקלאיות. ההחלטה לעזוב את הקבוץ נבעה מהקושי של זיוה עם הלינה הקיבוצית.
זיוה: "ראינו מודעה בה היה כתוב כך: 'מושבה ללא חובות מחפשת משפחות חקלאיות'. היו אלו ימים בהם לרוב הישובים החקלאיים, גם למושבים וגם לקיבוצים, היו חובות עקב המשבר של מושבי הצפון. התקבלנו בקדמת צבי וקיבלנו מטעים לגידול של אגסים ותפוחים. התחלנו חיים חדשים.
"הילדים עברו לגור עימנו, עשיתי רישיון נהיגה ואני, שלמדתי דרמה ותיאטרון, משחק ובימוי הצעתי עצמי לעבודה כמורה לתיאטרון ודרמה בבתי ספר. הילדה שהייתי והצגתי עם חברותיי במרפסת בית הוריי, לאהל'ה הילדה שהכנסתי לליבי במוזיאון לוחמי הגיטאות , הפכו למנוע ומניע בחיי.
"תקופה קצרה לפניי שעזבנו את שער הגולן, יוסף נצר ביים בקבוץ את ההצגה 'מוכרי הסיגריות'. ההצגה הייתה ביום שישי בערב. באותו ערב החלטתי שאם הוא מסוגל להופיע עם ההצגה על 'מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים' (מאת: יוסף ז`מיאן) ולהציג את ההצגה ביום שישי בערב, גם אני יכולה. סיפרתי זאת ללאהל'ה, חברתי הסודית שליוותה אותי כל השנים.
תיאטרון והנצחה
"עם המעבר לקדמת צבי התחלתי לעבוד כמורה לתיאטרון. עבדתי באיילת השחר ולאחר טכס יום השואה בבית הספר החלטתי שאני מלמדת את נושא השואה באופן חוויתי ומשמעותי. ביקשתי ממחנכת כיתה ו' שאעבוד עם הכיתה שלה ואעשה הצגה קטנה על השואה. התשובה שקיבלתי הייתה: 'תעשי הצגה ותופיעו איתה בטכס המרכזי של יום השואה'. עיבדתי את המחזה על מוכרי הסיגריות, ובמשך שבועות עבדתי עם הילדים על ההצגה. עבדתי עם הילדים ברמה הרגשית.
"הילדים עימם עבדתי על המחזה ידעו על חברתי הסודית לאהל'ה. שיתפתי אותם בקשר הפנימי והרגשי שיש לי עם לאהל'ה ועל אותו ביקור במוזיאון. ההחלטה לביים ולהופיע עם המחזה שינתה את חיי. הקהל ישב ובכה עם ההצגה. החלטתי שהעבודה תהיה מהלב, מהרגש ואכן זה מה שעבר לקהל – ההיבטים הרגשיים, העוצמות הרגשיות. אותו מחזה הפך למסלול חדש בחיי.
"מאז בכל שנה אני עובדת עם קבוצת ילדים, ממחיזה ומביימת הצגה ליום השואה. אנו עובדים במשך חודשים על נושא זה. בעבורי זוהי שליחות גדולה להנכיח את נושא השואה ברמה הרגשית וחווייתית. אני עובדת עם ילדיי כיתות ו' עם סיום חופשת סוכות ועד יום השואה על המחזה והעלאתו לבמה בנושא השואה.
"כל ילד בוחר דמות, אותה הוא לומד ומתמודד. הילדים עוברים תהליכים רגשיים. אני מלמדת היסטוריה של המקום. אני מקפידה על המילול שמתאים לתקופה. הילדים שותפים מלאים לבניית התפאורה. אני פוגשת ילדים לאחר שנים והם מציינים בפניי, שהמחזה וההצגה זה זיכרון מרכזי בחייהם.
"השואה ומה שקרה שם זה משהו בלתי נתפס. לאהל'ה חברתי הפנימית הינה במידה רבה צוואה אותה אני מנחילה לילדים, צוואה האומרת: לא נשכח וננצור לעד. העבודה הפנימית של הילדים יצרה צמיחה יפה של הילדים, יצרה פרופורציות לקשיים, אותם הם חוו ואפשרו הבעה רגשית וחוויה של הצלחה במקומות בהם חוו חוסר הצלחה.
"הילדים חוו את הבחירה בחיים כמנוף. מסתבר שדווקא נושא קשה זה והעבודה בתיאטרון ודרמה באמת מעוררים מנופי הצלחה. כפי שאני בעבודה הזאת מאפשרת לעצמי להביא לידי ביטוי חלקים חבויים בתוכי, כך גם הילדים – זוהי דינמיקה מעוררת השראה.
"השואה בעבורי זהו תחום התעניינות שאינו נגמר. הצורך להבין והשאלה אותה אני שואלת כל הזמן: 'איך יכול להיות שעם כל כך תרבותי הופך להיות רוצח וללכת אחר מנהיג כזה רצחני? איך?' אני עוסקת בכך כבר עשרים וחמש שנים. לא מוותרת לעצמי – זוהי שליחות ממש. חשוב לי להיות הקול של יהדות השואה ושורדי השואה. בעבורי, העבודה בתיאטרון בדרמה והנכחת השואה זהו מנוע ומניע לזכרון ולהיותנו כאן במדינת ישראל."
דובי, בן הזוג של זיוה, שירת בפלוגת חרמש. עשרים ושלוש שנים לאחר מלחמת יום כפור, דובי וזיוה יזמו כנס של פלוגת חרמש זו. "הרגשנו שאנו חייבים לעשות מפגש זה וראינו זאת כחובתנו בעבור יצחקהל'ה תמיר שנהרג," אומרת זיוה.
הכנס הראשון היה בשער הגולן. מאז אותו כנס זיוה היא היוזמת והאחראית על הקשר בין כל אנשי הפלוגה זיוה מובילה את הנצחת כל חיילי הפלוגה שנהרגו, זיוה היא המחברת בין כולם, היא הרוח המובילה להיותם משפחה ממש.
זיוה: "שתי הדמויות, לאהל'ה ויצחקהל'ה, שתיהן מסמלות את ההמשכיות, את הבחירה להקים את מדינת ישראל, בנחישות באמונה. לאהל'ה בדרכה הובילה אותי להכיר עצמי ולהוציא מעצמי את היכולת להוביל וללמוד את נושא השואה בדרך התיאטרון.
"לאהל'ה הובילה אותי להתעמק, ללמוד ולהנכיח את אותה ילדה ואת תקופת השואה – ויצחקהל'ה, חידד בדרכו את החשיבות של חיינו כאן, והחשיבות הגדולה בקשר האנושי שרקמנו בפלוגת החרמש, בה יצחקל'ה נהרג ואלו שחיים. שניים אלו מוליכים אותי בדרכם, ובכך זכיתי."
