ניצול המשבר בחינוך כהזדמנות לבנות מערכת מתגמלת בכסף ובתנאים ולהפוך את המקצוע לאטרקטיבי. מירב צרי מציעה להפנות עודפים מעסקים לטובת הקהילה
תהליכי השינוי בקיבוצים, שהחלו לפני כ-25 שנה, באו על רקע המשבר הכלכלי והחברתי שנוצר בעקבותיו. רובם כללו את ההפרדה בין העסק והקהילה, מתוך רצון לשמור על חברי הקהילה גם במקרה בו הקיבוץ ייאלץ להתפרק בשל חובותיו. בראי הזמן, ניתן להתווכח עם ההחלטה מבחינה אידיאולוגית, אבל במבחן המציאות היא כנראה הייתה הדבר הנכון בזמן הנכון.
לצד ייצוב הקיבוצים מבחינה כלכלית והתייעלות המערכות, הביאה ההפרדה הזו בין העסק והקהילה גם שינוי במערכי הכוחות, שלא בטוח שהיה נוכח שם קודם לכן. בהסתכלות קדימה, השוואת מערכי הכוחות בין העסק והקהילה היא השלב הבא בשינוי בקיבוצים והמשימה החשובה של התנועה הקיבוצית לעניות דעתי.
פער שכר משמעותי
בתוך הקהילות שלנו, קיים פער משמעותי בשכר בין העסקים והקהילה. עובד בחקלאות או ברפת, שלא לדבר על התעשייה, לעולם יתחיל בשכר התחלתי גבוה יותר מזה של עובד החינוך או הנוי, והפערים האלו ממשיכים גם כשעולים בדרגות.
למה? כי המקום בו הם עובדים הוא בדרך כלל מוקד רווח שיכול להרשות לעצמו את עלויות השכר הגבוהות יותר.
לעומת זאת, ענפי הקהילה בדרך כלל גרעוניים, המסתמכים על תשלומים ישירים של משתמשים (שכר לימוד בחינוך, מנוי בבריכה וכו') וזאת במקביל להשלמות סבסוד באמצעותו של סל שירותים שאותו משלמים כלל החברים והתושבים. בהיעדר מקורות נוספים ומתוך רצון שלא להכביד על תשלומי הפרטים בקהילה, נאלצים לנהוג במשורה בהתנהלות השוטפת וזה בא לידי ביטוי בעיקר בשכר העובדים.
ראיה קהיל-כלית
לכן, כדי לעמוד במשימה המדוברת של השוואת מערכי הכוחות, יש לייצר מקורות נוספים לקהילה – אם על ידי הקמה או על ידי ניתוב כספים מעסקים קיימים לטובת הקהילה (גגות סולאריים לדוגמא).
במשימה זו חייבים מנהלי העסקים לקחת חלק פעיל, היות ואצלם יש כבר את הידע והמשאבים לניהול מקומות בצורה עסקית נכונה, וזאת לצד מנהלי הקהילות ומזכירי הקיבוצים שדואגים שההסתכלות תהיה גם חברתית קהילתית ולא רק כלכלית. ראיה קהילכלית.
נכון שגם היום העסקים תומכים בקהילות בחלק מהקיבוצים, באמצעות העברות כספים לפנסיה למשל. אבל לא לזו כוונתי. קיום הקהילות הקיבוציות כקהילות מיטביות מחייב את המשך התמיכה בחינוך, תרבות ופנאי, בריאות. זה חייב להיות מאמץ של כלל החברים ללא הבדל גיל, מצב משפחתי או אינטרס.
בדיוק כמו מרכיבי הערבות ההדדית האחרים, כגון: פנסיות, רשתות בטחון ועזרה הדדית, שבלעדיהם אין הצדקה להמשך קיומנו כיצור הזה שנקרא "קיבוץ" ולא ישוב קהילתי. כפי שמזכירים לנו החברים לא פעם – העסקים הם של החברים ולטובת החברים. אבל ההבנה של זה לא חייבת לבוא לידי ביטוי דווקא בחלוקת דיבידנד כזה או אחר לחברים.
משבר מערכת החינוך כהזדמנות
כפיילוט, אני מציעה לנצל את המשבר במערכת החינוך, שקיים גם אצלנו ולהתייחס אליו כהזדמנות. הא.נשים המופלאים שלוקחים חלק בעשייה החינוכית עובדים לא פחות קשה מכל אחד אחר בבואם להנחיל את הערכים החשובים לנו לדור הבא. השחיקה בענף הזה עצומה והשכר הלא מתגמל בחלק רב מהמקרים מוביל גם לכך שקשה למצוא אנשים חדשים ואיכותיים שייכנסו מבחירה לתחום הזה.
החינוך אצלנו בקיבוצים תמיד היה קצת אחר וגם היום מהווה דוגמא: חצר הגרוטאות, התקנים המוגברים ורצף ההפעלה בחופשות – עקרונות אלו ואחרים אומצו על ידי מוסדות מחוץ לקיבוצים.
לצערי, המציאות של השנים האחרונות ומשבר כוח האדם המתגבר, אילצו חלק מהקיבוצים ללכת אחורה גם בעקרונות אלו – להיצמד לתקני התמ"ת ומשרד החינוך בשל מחסור בעובדים, לעבור לשבוע עבודה של 5 ימים בחופשים ועוד.
אם נצליח לנפץ את תקרות הזכוכית בנושא שכר בתחום החינוך ולבנות מערכות מתגמלות לא רק בכסף אלא גם בתנאים, נוכל להפוך את מקצוע החינוך לאטרקטיבי, כיאה לו, ולהצליח לגייס ולשמר עובדים משכמם ומעלה.
כבר נאמר שקהילה בונה חינוך בונה קהילה – אז בואו נתחיל לבנות.
בהמשך אני מציעה להרחיב את ההסתכלות לענפי קהילה נוספים, לפני שגם בהם ניקלע למשבר דומה. יוקר המחייה משפיע על כולנו והפערים בתוך הקהילות שלנו הולכים וגדלים.
הקפיטליזם חי וקיים ויש לו מקום גם בקיבוץ, אבל אל לנו לצמצם את התפיסה הסוציאליסטית שלנו רק לערבות הדדית לפנסיונרים, סיעודיים או מעוטי יכולת. עלינו להרחיב אותה גם להסתכלות על כלל העובדים המועסקים על ידי הקיבוצים – בקהילה ובעסק כאחד, חברים ושכירים.
אם נפנה משאבים לטובת העניין הזה, ונצליח לשים במרכז את היותנו מעסיק הוגן, אולי נוכל גם "לייצא" את המודל שלנו ובכך להוביל גם לעשייה חברתית משמעותית מחוץ לקהילות שלנו – מטרה אותה חרתה על דגלה התנועה הקיבוצית.
מירב צרי, יו"ר חינוך מבוא חמה ומנהלת קהילה קיבוץ רשפים
