ההתרגשות בקיבוץ בארי לשחרורם של אוהד בן עמי ואלי שרעבי, חברי הקיבוץ, ואור לוי התחלפה בזעזוע ודאגה למראם שהזכיר מראות ניצולי שואה
*תמונה ראשית: חברי קיבוץ בארי בסמוך למחנה רעים. "עם שובם של אלי ואוהד, חוזרת אלינו נשימה עמוקה". צילום: דוברות קיבוץ בארי
"השמחה הייתה קצרה מאוד, וברגע אחד היא התחלפה בעצב ובכעס למראהו של אלי" אמר ניב אלון, חבר בארי ואחד מחבריו הטובים של אלי שרעבי, שחזר בשבת האחרונה במסגרת עסקת החטופים יחד עם אוהד בן עמי חבר הקיבוץ ואור לוי שנחטף מ"מיגונית המוות". "עכשיו נהיה כולנו חזקים כדי לחזק אותו, ודרך ארוכה לפנינו".
גל כהן, מזכיר קיבוץ בארי, הוסיף: "זה פשע נגד האנושות מה שעוברים שם החטופים. חייבים להוציא את החטופים החיים בהקדם האפשרי. לאחר מכן יש להחזיר את כל גופות החטופים, המשפחות שלהן בטראומה שלא באה לסיומה".
491 ימים ארוכים
בקיבוץ בארי קיבלו בשישי בהתרגשות את הבשורה על שחרורם של אוהד בן עמי ואלי שרעבי משבי חמאס לאחר 491 ימים ארוכים. חברים רבים ובהם חטופים שחזרו בעסקה הקודמת נאספו בבוקר שבת בפאב בקיבוץ בארי ובמועדון במקום מגוריהם הזמני בחצרים לצפות בשחרור המיוחל. התרגשות, השמחה וההקלה לראותם הולכים על רגליהם התערבבו במהרה בזעזוע ודאגה עמוקה למראם של שלושת החטופים שניכר שאיבדו ממשקלם באופן ניכר לאחר תקופת שבי ממושכת בתנאים לא אנושיים. השלושה נראו חיוורים ורזים מאוד במראות שהזכירו את ניצולי מחנות הריכוז, בשלב זה עוד אין מידע על פגיעות אפשריות במערכות הגוף השונות כתוצאה מההרעבה.
אשתו ובנותיו נרצחו, אחיו נחטף ונרצח בשבי
אלי שרעבי חוזר ממציאות בלתי אפשרית של יותר משנה בשבי, למציאות קשה ביותר בישראל. בטבח האכזרי ב-7 באוקטובר נרצחו בביתם אשתו ליאן (48) ובנותיו נויה (16) ויהל (13). אחיו שגר בשכנות לו, יוסי שרעבי, נחטף גם הוא יחד עם בן זוגה של בתו יובל, אופיר אנגל, ועם הנער עמית שני, ששוחררו בעסקה הראשונה לאחר 54 ימים בשבי. האח יוסי נרצח בשבי וגופתו עודנה מוחזקת בעזה.
אלי שרעבי הגיע לבארי בגיל 14 כילד חוץ, גדל והתחנך בקיבוץ. בבגרותו עבד במפעל הדפוס של הקיבוץ בתפקידי שיווק, שימש גזבר הקיבוץ ומרכז משק והיה חבר בוועדה הכלכלית. כשהיה בן 28 התחתן עם ליאן שהגיעה מאנגליה כמתנדבת לעבוד בקיבוץ.
משפחתו של אלי – אימו חנה, האחים שרון, אסנת והילה, גיסתו נירה יחד עם כל האחייניות והאחיינים, נלחמו ללא לאות למען השבתו, תוך תפילה וציפייה עמוקה להתאחדות מחודשת עם בן משפחתם האהוב.
לחזור ולרכוב יחד
אוהד בן עמי, אב מסור לשלוש בנותיו, אלה, יולי ונטלי, ובעל אוהב לרז, איתה נחטף לעזה. רז שוחררה במסגרת העסקה הראשונה לאחר 54 ימים בשבי, ולאורך כל הדרך לא הפסיקה להיאבק יחד עם בנותיה למען שחרורו של אוהד. בני משפחתו של אוהד היו ממובילי המאבק להשבת החטופים וקראו ללא הרף מעל גלי האתר ובכל במה: "אבא, תחזיק מעמד, אנחנו אוהבות אותך, עוד קצת, תהיה חזק".
אוהד הוא דמות ייחודית בקהילת בארי, רואה חשבון מקצועי ומסור שעבד בהנהלת החשבונות של הקיבוץ, ומצא בעבודתו סיפוק ומשמעות רבה. בשעות הפנאי בילה אוהד ברכיבה על אופניים כחלק מקבוצה של ארבעה חברי קיבוץ שנהנו מרכיבות, שיחות על כלכלה, בישול וזמן איכות משותף. חבריו לרכיבה הפסיקו לרכוב יחדיו כשאוהד נחטף, וחיכו לשובו בכדי לחזור ולרכוב יחד.
עד שכל החטופים ישובו
אוהד בן עמי (56) ואלי שרעבי (53) נחטפו מבארי ב-7 באוקטובר יחד עם עוד 28 חברי קיבוץ, בני קיבוץ ובני משפחותיהם. 18 חטופות וחטופים, נשים וילדים, חזרו בעסקה הראשונה. שלושה חטופים נרצחו בשבי והובאו מהשבי לקבורה בבארי – יהודית וייס, כרמל גת ואיתי סבירסקי. בקיבוץ מחכים לשחרורו של טל שוהם במסגרת השלב הראשון של העסקה ולהחזרתם לקבורה באדמת בארי של יוסי שרעבי וסהר ברוך שנחטפו ונרצחו בשבי, ושל עפרה קידר, מני גודארד, אילן וייס ודרור אור, שנרצחו באותה שבת שחורה וגופותיהם נחטפו לצורכי מיקוח.
עם הגעתם ארצה, הוסרו בחדר האוכל של קיבוץ בארי ובמועדון בחצרים שלטי החטופים של אלי שרעבי ואוהד בן עמי.
מקיבוץ בארי נמסר: "עם שובם של אלי ואוהד, חוזרת אלינו נשימה עמוקה, אך היא לא תשוב לסדרה עד שכל החטופים ישובו בשלום לשיקום בחיק משפחותיהם, ועד שלא ישובו כל הנרצחים לקבורה. קיבוץ בארי ממשיך לדרוש את חזרתם של כל החטופים ללא יוצא מן הכלל ולבצע את שני שלבי ההסכם. אנו מאחלים לאוהד ואלי שלנו התאקלמות מהירה ושיקום מלא ככל שניתן, נהיה פה לכל צורך שלהם ושל משפחתם, כולנו בבארי".
"חייבים להחזיר בהקדם את כולם, הם נמקים שם במנהרות!" אמרו חברי הקיבוץ, "מצפים לראות בהקדם את טל שוהם שלנו בחיק משפחתו, יחד עם כל החטופים החיים לשיקום באופן בהול. מחכים להביא לקבורה את יקירינו שבעזה".
שחרור בפאב של בארי
אביבית ג'ון מבינה את עם ישראל שרוצה למשש את החוזרים דרך המסך ומזכירה שחייבים לצאת להפגין לפני שכולם ימותו בשבי
אביבית ג'ון, בארי
בוקר שבת. קמה לשמוח. השחרור נמתח בטלוויזיה, ומיהרתי לפאב. שם – מסתבר, זאת לא חוויה קהילתית מעצבת. יותר סיפוק חומר "אותנטי" לטלוויזיה. כל מי שרק תרצו אצלנו, המצלמות נדחפות לפרצוף, כל מי שרק רצה זכה לאינסוף זמן מסך.
התיישבתי בצד בשמש החורפית המחממת. אני לא צריכה. אל תשכחו שיש לי טור בעיתון מחתרתי. אחרי זה גם צילמתי את הצלמים, למה לא? למה שיחסינו לא יהיו הדדיים? ואז זה קרה. רגע האמת. אוהד יצא ראשון ומהקהל נפלטה שאגה חייתית כמעט, הוצאת אוויר משותפת ספונטנית. אלי ואור מצטרפים והאוויר החדש שנכנס לא יביא לפתיחת אף שמפניה. כמה רע הם נראים. ראיתם אותנו בוודאי, המצלמות מחפשות הריגושים תפסו את הדמעות, את הכאב. נדבקנו למסך כמו כל עם ישראל, רוצים למשש את החוזרים דרכו. להבדיל ממנו, אנחנו נראה אותם כנראה אישית ביום מן הימים, נדבר. מה נגיד להם, מה הם יגידו.
אחרי זה יצאו רוב הנוכחים בפאב לנטיעות. נוטעים עצים ל-21 תינוקות שנולדו בשנה האחרונה, וקצת מעבר. זה ט"ו בשבט שהביא לפה הרבה ילדים וכלבים ששיחקו על הדשא.
יאסר הביא מגש גדול של עלי גפן ממולאים. הוא מנהל את חדר האוכל ומשפחתו ועובדיו היו פה ב-7 באוקטובר. שרדו, והסתכנו כדי להציל ככל שיכלו.
התקשורת עדיין סביב, מתכבדת. אל תבינו אותי לא נכון לגביהם. הם סימפטיים, והעיקר – אני רוצה שתבוא פי עשרה תקשורת, שהמסר שהם חייבים עכשיו לחזור יעבור לכל בית.
בערב יצאתי לעצרת בקשתות, קצת באיחור כי כתב כאן 11 בערבית תפס אותי בשער. אמרתי לו ולאוויר החורפי שוב את המסר המשעמם שלי – על החטופות והחטופים, ושיש פה מיליונים משני הצדדים, ואנחנו חייבים ללמוד להסתדר.
בעצרת בשער הנגב היו בערך פי אחד וחצי אנשים ונשים. לא מספיק. מי שראה את אוהד אלי ואור כבר צריך להבין: כל יושבי ויושבות הבתים אשמות ואשמים שעוד מעט להם לא יהיו חיים ולכולנו לא יהיה חופש.
