הוא נולד ב-1934 בכפר אברהם, מושב שהפך לשכונה בפתח תקווה והיום הוא מוכר בגולן כאחד מראשוני הדבוראים ברמה * בנץ הנאמן ממושב נוב פעל במשך שנים למען ההתיישבות ועבד כל חייו בגידול דבורים ורדיית דבש ובענפי חקלאות נוספים * ראיון עם איש מרתק וחכם
באחד הימים "השקטים" בגולן הגעתי אל מושב נוב, מושב דתי לאומי הסמוך לאבני איתן, במטרה לפגוש את בנציון (בנץ) הנאמן (88), מראשוני הדבוראים של רמת הגולן. את פניי מקבל אדם די גבוה עם עיניים כחולות וצעירות. את התואר "ראשון הדבוראים בגולן" הוא דוחה בעדינות וטוען בצניעות "אולי" וכשאני שואל אותו לשלומי הוא משיב לי: "ברוך השם יום יום," כמנהג המקום.
אנחנו מתיישבים בסלון כשמסביב רעייתו של בנץ, עדנה, טורחת בסידורי הבית השונים. "עדנה במקור ממושב משמר השלושה," אומר לי בנץ בחיוך, "היא עברה הרבה גלגולים ועד שהגיעה לפה."
ימים ראשונים
בנץ נולד בארץ. דוד הנמן ז"ל, אביו, עלה ארצה בשנת 1934 מליטא הקרה, וכמו בנץ היה חקלאי. מאוחר יותר שינה בנץ את שם משפחתו מהנמן להנאמן. "אבי היה נשוי לאמי, אלישבע יוכבד ז"ל, הוא היה חקלאי וחלוץ. כבר כשהיה בגיל 4 הוא קפץ במיטה ואמר: 'אני אהיה חלוץ בארץ ישראל' וככה זה היה. גם אביו הגיע שנה לאחר מכן (1935) לארץ. אבי עלה ארצה והגיע לבית זרע."
בשנת 1934 הצטרפה לקיבוץ בית זרע קבוצה של 65 עולים מוילנה, ליטא. "אבא שלי היה אדם דתי וכשהוא הגיע לשם הבטיחו לו שיהיה מטבח כשר. הוא לא כל כך סמך עליהם. השקפותיו היו קפיטליסטיות, לא שהוא היה קפיטליסט והם ככה היססו לגביו ובסופו של דבר זה לא יצא לפועל. ואז הוא הגיע למחנה ישראל (כיום נותר מבנה אחד מההתיישבות ליד דברת ליד עפולה), שם היה סבי מצד אמי, שבא ארצה עם ארבע בנות. אחת הבנות, המבוגרת מביניהם, מצאה חן בעיניו, הוא התחתן איתה. אמי היא אלישבע יוכבד, שאחר כך שינתה את שמה לבת שבע, כי שם אבי היה דוד. וקראו לה שבע, כלומר אלישבע."
לבסוף התפרקה ההתיישבות במחנה ישראל ואביו של בנץ חזר לתל אביב: "הוא היה חקלאי והמשיך בחקלאות, אפילו עבד וטיפל בגינה של ביאליק. אחר כך הייתה התארגנות של מושב כפר אברהם (היום שכונה בצפון פתח תקווה) ואני נולדתי שם ב-1936, 12 שנה לפני קום המדינה."
היית נער בן 12, אתה זוכר את יום הקמת המדינה?
"איזו שאלה, בוודאי. למדתי אז בישיבת 'אור ישראל'. עוד לפני הכרזת המדינה, ביום שבאו"ם הצביעו על תוכנית החלוקה, זה היה ב-29 בנובמבר 1947 למניינם, ואני זוכר שהיו מעגלים של נוער שיצא בריקודים, וכולם שמחו. רקדו בן לוקח בת ובת לוקח בן, היום כבר לא מכירים את זה. אני ככה עמדתי בצד ופתאום יוצאת מהמעגל איזו בת ובאה לקחת אותי. אני ברחתי כל עוד רוחי בי, הייתי בחור ישיבה…
"בקיצור אני זוכר את התקופה הזאת היטב. גרנו בכפר אברהם, לא רחוק מראש העין שם היו העירקים. כשהתחילה מלחמת העצמאות הייתה שם הפגזה ראשונה עלינו בכפר אברהם. היה להם תותחי 25 ליטראות שהיה אז התותח הכי טוב. עשו לנו חפירות סביב הבית ואימי הייתה עם תינוק.
"אמרתי לעצמי: 'יש הפגזה, אני בורח' ברחתי לכיוון פתח תקווה. נכנסתי למקום בו היו המון אנשים, נכנסתי לשם ונרגעתי וכשנגמרה ההפגזה חזרתי הביתה, כשיצאתי מאותו מקום, שבו המרתף היה בית כנסת, ראיתי שחוטי החשמל קרועים והבניין חטף פגיעה ישירה בגג. חזרתי הביתה ובכיתי, זה אחד הימים שאני זוכר היטב ממלחמת השחרור."
עד גיל 22 גדל בנץ בכפר אברהם. בין היתר שירת בצה"ל בחיל התותחנים. "בגיל 22 וחצי התחתנתי. פגשתי את רעייתי עדה על ידי שידוך. היה לי חבר שהיה איתי בצבא. הוא הלך עם אחת אחרת ואמר לי שיש לו אחת שמתאימה לי. אמרתי: 'אתה יודע מה? מה יכול להיות'. ואז הוא הכיר לי את עדנה ומאז אני איתה, כבר 64 שנה אנחנו ביחד. היום לי שבעה ילדים, 38 נכדים ו-24 נינים. אני מכיר את כולם.
"התחתנתי וגרנו בכפר. אחי בנה שם בית ובנה גם דירה קטנה בשבילנו. אחר כך, כבר היה לי בן, אמרתי לעצמי: 'אני צריך להיות חקלאי'. עד אז עבדתי בבניין. כשעבדתי בבניין היה לי חבר שעבד בכפר סירקין. הוא אמר לי: שמע, אני הולך עכשיו להביא את הכוורות שלי, אתה בא איתי?'. אמרתי לו 'בטח' וכשבאתי לשם מייד התאהבתי בכוורות ובכל נושא הדבש. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי במו עיני והבנתי מה זה לעבוד בכוורות. קניתי מחבר במושב ליד כפר סבא שתי כוורות. הוא גם היה כוורן, גם הדריך אותי ובקיצור נדלקתי על כל עניין הדבש והעבודה עם דבורים. בהמשך הרחבתי את זה ל-20 כוורות ואחר כך לקחתי שותף, הוא חשב שיעשה מזה רווח גדול אבל הוא כנראה התייאש מזה וקניתי את החלק שלו ממנו."
מה הדליק אותך לנושא הדבש והכוורת?
"אני המשכתי בזה, נדלקתי מזה ולאט לאט הרחבתי את מספר הכוורות, אבל אז ראיתי שאין לי מקום. אז התקבלתי למושב נחלים. בנחלים הייתי תקופה של כחמש שנים. אחרי מלחמת ששת הימים הרגשתי צורך לקחת חלק במפעל ההתיישבות. היה לנו בנחלים את הרב משה לוינגר. במלחמת השחרור כפר עציון נמחק, אנשי כפר עציון נהרגו כמעט כולם, היה שם טבח נוראי ובסופו של דבר נשארו כמה שרידים. היו כאלה שבמקרה היו בירושלים וניצלו. למשל, יוסף שפיצר, אביו של חנן פורת, ניצל כיוון שהיה בשיירות והבן שלו. הרב לוינגר קרא ליישוב מחדש של כר עציון. אני נדלקתי ממנו, אפשר לומר שהייתי אז הנהג שלו, היינו נוסעים בוויליס (טנדר אמריקאי שהיה פופולארי בשנות ה-60 בישראל).
"הרב לוינגר בא אליי ואמר לי: 'יש כאן בחור צעיר בשם חנן פורת, הוא עכשיו לומד במרכז הרב וצריך לעודד אותו'. חנן היה צעיר ממני באיזה שש שנים. אז אני הלכתי אליו, ישבתי איתו איזו חצי שעה. הוא אמר שצריך לבקש רשות מהרב שלו, הרב יהודה הכהן קוק ובסופו של דבר, הרב חנן פורת הוא שאירגן את הקבוצה. בקיצור, אחרי מלחמת ששת הימים, עלינו כל חברי הגרעין לקרקע כדי לחדש את כפר עציון. מכרתי את המשק והמכוורת בנחלים.
"בהמשך שמעתי שמתארגנת חבורה לעשות את הסדר במלון פארק בחברון הצטרפנו אליהם וגרנו בעיר מספר שנים. אחר כך באי אליי מישהו שהיה בגרעין של מושב נוב. הייתי חדור רוח של התיישבות, הרב לוינגר לא הכניס אותי לזה, אני כבר הייתי כזה. בחברון פתחנו איזו מסעדה חדשה ואז בא אלי אמיתי באב"ד, חבר נוב היום, ואמר לי: 'תשמע, אנחנו מקימים בגולן מושב חדש, אתה בא?'. אמרתי לו: 'וואלה, זה מה שאני מחפש כל הזמן'. ידעתי שהייעוד שלי זה לחזור למושב."
במושב נוב
"איכשהו הגעתי לגרעין מושב נוב והיה לי גם כוורות. הבאתי למושב כוורות. שמתי את הכוורות פה ושם. ב-73', במלחמת יום הכיפורים, עברו שם טנקים והם דרסו לי את הכוורות. אני כבר לא זוכר אם אלה היו טנקים שלנו או של הסורים. גיליתי את זה רק אחר כך, כי במלחמה הייתי במילואים.
"כשפרצה המלחמה המושב היה בבניה והגרעין שלנו היה ברמת מגשימים. נתנו לנו בתים שהיום הם אזור התעשיה של המושב. ואז הייתה הפגזה גדולה. יצאנו לאחר ההפגזה ואני כמובן מייד טסתי ליחידה שלי שהייתי בצריפים. הבאתי את כל המשפחה יחד איתי, להוריי בכפר אברהם שבפתח תקווה.
"כשחזרתי למושב רציתי לדעת מה קורה עם הכוורות. כמובן שחלקן נדרסו קצת ומפה לשם התחלתי להגדיל את המכוורת. יכול להיות שהיה פה דבוראי לפני במקום הזה, קראו לו אריה אוהד ז"ל (גבעת יואב) שנפטר לפני כשנה. בכל אופן, הוא אמר לי שפעם הם היו המקומות שלו. אז זה בעצם הראשוניות שלי פה בגולן.
"עבדתי קשה, גידלתי פה כוורות, ובמשך הזמן היו לי 500-600 כוורות וקניתי 3 משאיות. היו לי גם מטעים, תפוחי עץ, שזיפים. הכל נפל ומה שנשאר לי היום זה זיתים לשמן זית ואני עדיין מטפל ב-13 דונם עצי זית. עדיין לא עשינו את המסיק העונה, כי הזן שלי, קורנייאקי, הוא הזן הכי מאוחר ומוסקים אותו בדצמבר. הזיתים קטנים אך אחוז השמן שלהם גבוה מאוד. אני עובד עם קיבוץ גשור. הם באים עם המוסקת שלהם, לוקח למכונה למסוק שורה של 3/4 דונם ב-20 דקות! הוא עושה מסיק ב-13 דונם תוך שעתיים שלוש. הם מביאים מיכל גדול ולוקחים לבית בד. יש לי כמות קטנה, 3-4 טון ואני מוכר לבד."
אתה עדיין עובד עם הכוורות?
"הגיע הרגע ואני כבר בן 80 ומשהו, כשאמרתי לעצמי שצריך לראות מה קורה עם העתיד. אמרתי שכבר אין כוח לכוורות, התכוונתי בעיקר לקושי בעבודה פיסית וגם חשבתי לעצמי: 'כמה כבר אני יכול לחיות?'. אז מכרתי את הכוורות לתושב מושב מיצר, מושב שאני חושב שרוב תושביו הם דתל"שים (דתיים לשעבר), קיבלו חינוך דתי ויצאו בשאלה. הוא היה במקור מבת עין. קוראים לו יוסף שוחט והוא קנה ממני את הכוורות ואת המקומות שלי והוא בהחלט עשה חייל. אבל מה, לא היה לו מכון רדייה אז הוא רודה אצלי כבר כמה שנים במחסן. אנחנו ביחסים מאוד טובים."
שמעתי שיש לך נכד ממשיך לעיסוק בדבש.
"נכון, הוא גר פה במושב, אבל בשבוע הבא הוא יעבור לרמת ישי. כשמכרתי את הכוורות השארתי לעצמי איזה 70 כוורות והמשכתי לעבוד איתן. אבל יום אחד החלטתי שאני מוכר את שארית הכוורות לנכד שלי, יחד עם מכונת הרדיה ועם כל המיכלים וזהו – הוא ממשיך בזה עד היום וגם לומד."
כאמור, לבנץ שבעה ילדים: הבן הבכור של בנץ הוא בועז, נגר במקצועו המתגורר בית אל. נוגה, הבת שלי נשואה ומתגוררת פה במושב, אייל שמתגורר בשוויץ, דפנה, המתגוררת בעופרה, תמי המתגוררת בעלי, גלית, מרפאה בדיקור סיני המתגוררת בבאר שבע ואחרון הוא יהודה, לשעבר טייס מסוק, המגויס היום לפיקוד העורף.
"לבועז יש 14 נכדים," אומר בנץ בעונג, "שהם נינים שלי. הנין הגדול כבר בן 18. כולם התחתנו מוקדם ועבר הרבה זמן."
"לסיכום, היום אני פנסיונר ואשתי עדנה היא לקחה את כל נושא הדבש לכיוון הקוסמטיקה. היא יצרה משחה שקוראים לה 'צורי' – משחת עור שאותה היא מכינה מדונג, שמן זית ועוד מרכיבים טבעיים לחלוטין. לדבש ולתוצרי הדבורה תכונות אנטיספטיות וה'צורי' הוא לריפוי פצעים בעור. המרכיבים הם כאלה שאתה אפילו יכול להכניס אותם בפה, הם לא רעילים. אם יש לך למשל פצעים בפה אתה שם פרופוליס, שיש לו תכונות מרפאות. פרופוליס הוא חומר שאם אתה לא סותם את הפתח בכוורת, הדבורים מייצרות אותו ומדביקות, אוטמות את הכוורת ושומרות לעצמן רק חור אחד דרכו הן נכנסות.
"הדבורה היא ייצור מרתק, זה סיפור שלם."
כאשר אני שואל את בנץ מה אתה אוהב אצל הדבורים הוא צוחק ואומר לי: "את העקיצות? אתה יודע כמה עקיצות חטפתי?"
אבל חשבתי שיש לכם חליפת הגנה ומסכת רשת, כפפות ואתם מוגנים…
"הכל נכון, אבל כשאתה בשטח אתה עובד בלי כפפות, אין דבר כזה. קשה לעבוד עם כפפות. אתה יודע כמה עקיצות חטפתי? אז היו דבורים מהבר שהיו פראיות, היום יש את הדבורים השקטות והרגועות. חטפתי מהן מיליון עקיצות אבל אני לא שונא אותן.
"הדבורה חשובה מאוד, לא רק לדבש, בעיקר להאבקות. למשל יש תפוחי עץ, שקדים, בלי הדבורים לא יהיו תפוחים ולא שקדים ועוד הרבה פירות. הדבורה לא רק אוספת את הצוף היא גם אוספת את האבקנים ומפרה את העצים ואין לה שום תחליף. יש היום מה שנקרא דבורי בומבוס (דבורים שמאביקות אך אינן מייצרות דבש) אבל צריך להציב הרבה דבורים ממנו וזה לא כמו הדבורים הרגילות. הדבורה מפרה לא רק בחממות בעצים אלא גם בחממות ירקות וגם במקשות של אבטיחים, מלונים – כל הדלועים ואם לא יהיו דוברים לא תהיה הפריה. האם העולם יתמוטט בלי דבורים? אני לא בטוח, תמיד יהיו תחליפים אבל אנחנו לא צריכים לדאוג שהעולם יתמוטט, זו הדאגה של הקדוש ברוך הוא."
עברנו שנה מאוד קשה, שבועיים אחרי ה-7 באוקטובר…
"תגיד שמחת תורה, אל תגיד 7 באוקטובר."
בכל אופן עלתה במוחי מחשבה כמה טוב שאבי לא בחיים והוא לא רואה את מה שהתחולל, כי הוא היה ציוני גדול, לחם את כל מלחמות ישראל וכלל לא היה מדמיין שזה יכול לקרות. איך אתה הרגשת באסון שמחת תורה?
"תראה, מה שקורה היום, אצלנו קוראים לזה חבלי משיח. אנחנו מצפים למשיח. העולם בנוי ככה שיש בסופו של דבר משברים אבל הנביאים שלנו ניבאו שבסופו של דבר 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו מלחמה'. הרמב"ם אומר שזה לא בעולם הבא, זה בעולם הזה לא תהיה מלחמה, כלומר יבוא משיח שישמעו לו ויעשו מה שהוא אומר ואז לא תהיה מלחמה.
"עכשיו, אנחנו מצפים שזה יקרה אבל יש גם אויב. צריך להבין שהמסר של האסלם הוא שהם צריכים לכבוש את כל העולם ויש אצלנו אנשים עד היום שהם חושבים שאפשר לעשות שלום עם הערבים. בזה אני לא מאמין – לא האמנתי וגם לא אאמין. ולכן גם לא הופתעתי. לא שכחנו איך שהצבא פינה את ההתיישבות בגוש קטיף. מה שכן, אותו צבא שהיה צריך לפעול בנחישות לא היה כשהיה צריך להיות."
אתה חקלאי שנים רבות, אביך היה חקלאי, במשך השנים ראית את הפיחות הגדול במעמד החקלאים והחקלאות בישראל. היו שרי חקלאות שפעלו אפילו נגד החקלאות. אתה עדיין אופטימי לגבי עתיד החקלאות?
"אני אופטימי! אגיד לך משהו, לרמת מגשימים הציעו לעשות בכל שטחי החקלאות שלהם פאנלים סולאריים ואז הם ירוויחו פי עשר ממה שירוויחו בחקלאות. לדעתי, הדו שימוש לא ישים. אני כחקלאי מבין שהחקלאות צריכה להישאר ולמה? כי גם במקורות כתוב שהחקלאות היא בדרגה שניה אחרי לימוד תורה! כך שאיך שלא יהיה – זה דבר שהוא קדוש בעיני. אנשים כל הזמן חושבים שאם יש להם המצאות כאלו וכאלה שזה דמות הכל, אבל צריך להבין שבלי חקלאות אין לנו תקומה. לא רק זה, אם אין חקלאות אתה צריך לייבא ומה יקרה אם אלה שמייצאים לך לא ירצו לייצא לך תוצרת חקלאית? יום אחד יגידו 'לא, לך אנחנו לא נותנים' ומה נעשה אז?
"אני מסכים עם המשפט שאם לא נעבד את האדמה לא נהיה בעליה. תראה מה שקורה עכשיו בכפר תבור ומקומות נוספים – מוכרים את האדמות לערבים. יש הלכה במקורות שלנו שאסור לך להיות אריס של הגוי. אריס זה אחד שמעבד את האדמה ומקבל חלק מהיבול. זה אסור על פי ההלכה כי שאנחנו לא רוצים להגיע למצב שהגוי יעבד את האדמה ולבסוף יוכל למכור או לקנות אותה. יש המון הלכות שכולן קשורות לחקלאות וצריך להבין את זה גם ולדעת, שמעבר להגיון הבסיסי זה כתוב במקורות. בסופו של דבר אני אופטימי ואני אומר שהגאולה מתקרבת. אני אופטימי לחלוטין."
