נתן שלום ליבר, שמו"צניק ממצר, מקים בירושלים כפר סטודנטים לבוגרי התנועה בניסיון לבחון מה נשאר מתרבות קהילתית בתוך מציאות מתפרקת
תמונה ראשית: נתן בחולצה שומרית. לנסח את הדרך למציאות אחרת. צילום: מהאלבום הפרטי
קיבוץ, תנועה, מפלגה. שלוש מילים שאומרות הכול. תנו לי רק את שלושתן הייתי אומר פעם; תנו לי רק את העתיד שלא קיבלתי, את החיים שלא חייתי, תנו לי רק ללגום עוד טיפה מחלום שנחלם והיה למציאות ואולי אף לא היה, אולי היה אפור לאין שיעור, אולי הזמן שעבר פיזר לכל אנחות הרוח את הרעיון, את החזון. אבל משהו נותר.
שריד חינוכי מתקופה אחרת
התחנכתי במבואות עירון, שם למדנו וחיינו חברת נעורים, ניסינו תמיד לעשות משהו "משלנו". בחוץ- יכולתי לראות קו הולך ונמתח ממסקנות ועדת טרכטנברג, לקיצוצים התקציביים במשרד האוצר בראשות יאיר לפיד, דרך מבצע צוק איתן; משם אל חוק 15V ומאבק מתווה הגז, חוק הלאום, פתיחת תיקי נתניהו והעמקת הברית עם הימין הקיצוני, דרך המאבק נגד גירוש הפליטים אל מערכות הבחירות הבלתי נגמרות. שנה אחרי שנה ראינו איך המדינה שלנו מגיעה לשפל חדש. אבל בפנים- זה היה חלום שמתגשם גם כשהיינו עסוקים בלמרר על מר גורלו של המוסד של פעם, על הקיבוץ של פעם. בד בבד הקיבוצים שלנו הופרטו, מוסדות רבים כבר נסגרו ואנחנו חיינו בתחושה שיש לנו משהו נדיר בידיים, שריד חינוכי מתקופה אחרת עם ערך על-זמני.
לא ישראל בה נולדתי
עם סיום הלימודים יצאתי לשנת שירות בשומר הצעיר, עברתי לשמיר עם הגרעין, משא חלומותיי, וריכזתי את הקנים בקיבוצים בר-עם ועמיר. אבל משהו השתנה אצלי, חלום הקיבוץ כבר לא נראה כמשוש חיי, והתגברה התחושה שאולי ההסתכלות העורגת אחורה לא עוזרת לי להסתכל למציאות בעיניים. בסוף שנת השירות החלטתי לא להמשיך לגרעין הנח"ל והתגייסתי לשירות הצבאי כנהג מבצעי. תאריך השחרור שלי היה 12 באוקטובר 2023. חמישה ימים לפני השחרור המיוחל התבשרנו על הרע מכל. ישראל שאנחנו נלחמים עליה וחרדים לגורלה איננה אותה המדינה שהייתה לנו לפני חמש שנים, אינה אותה המדינה שהייתה לנו לפני עשר שנים, ובטח שלא ישראל בה נולדתי.
מיד עם פרוץ המלחמה הצטרפתי למאמצים לקליטת מפונים בקיבוץ ובמרכז לאירוח מפונים שנפתח בגבעת חביבה. מהר מאוד הרגשתי שתקופת השחרור מהצבא שלי, "החופש הגדול" של בני ה-20 נגמרה, ודברים חשובים יותר עומדים בפתח. לקראת אמצע אוקטובר עברתי לאילת והצטרפתי למשלחת הסיוע החינוכי של השוה"צ לקיבוצים המפונים ובמשך שנה ריכזתי את הקן והדרכתי את ילדי ג'-ד' של קיבוץ ניר יצחק שפונו לאילת ועברו לאילות. השנה הזאת השפיעה עליי עמוקות ובוודאי עוד אכתוב עליה רבות.
חוויה ישראלית אחרת
בסיום השנה שעברה יצאתי לחופש הגדול, נדדתי ברחבי הארץ, על שביל ישראל ובערים שונות והחלטתי לעבור ללמוד בירושלים. בעוד חודש אני מתחיל את תקופת לימודיי באוניברסיטה העברית, צומת בו נפגשים כל זרמי האוכלוסייה בישראל, העיר הענייה בחומר אך העשירה ברוח מושכת אליה צעירים רבים שגם הם מחפשים חוויה ישראלית אחרת. בימים אלו אני עובד על הקמת כפר סטודנטים לבוגרי השומר הצעיר שגרים ברחבי העיר, כחלק מעשייה רחבה יותר של תנועה פוליטית-רעיונית שנמצאת במגמת התחדשות. יש לנו מפלגה חדשה "הדמוקרטים" מהמיזוג בממסד הפוליטי הוותיק שלנו, ובתוכה פועלים ארגונים ומהם חברים ותיקים שלומדים להכיר שותפים רעננים ויוזמות חדשות מגיעות מאחורי הקלעים, ויוצאות אל העולם. ביניהן זו שאני עמל עליה.
לבחון מה נשאר
אני מזמין אתכם לצעוד איתי במסע של התבגרות והתפקחות בתוך ימי זעם והרס. אין בידי כל התשובות, יש לי רק הניסיון אותו רכשתי במגוון תפקידי בתנועה- ההתנסות החשובה כל כך בחיי הקבוצה ובכוחם הרב שיש בהם כדי לדחוף לעשייה פוליטית וחברתית מרגשת וגם כדי להקל מעט על הבדידות בחיים העירוניים והסטודנטיאליים. קבוצה שמורכבת ממגוון בעלי תחומי מומחיות ועניין, הלומדת ומלמדת, היוצרת ומייצרת, אורח חיים אחר לצעירים בימינו. הכפר שאנחנו מקימים בירושלים הוא לא פתרון ולא מיזם – הוא ניסיון. ניסיון לבחון מה נשאר מתרבות קהילתית בתוך מציאות שמפרקת קביעות, אחריות, ושייכות.
אמשיך לתאר ולתעד את התפתחות העלילה בעיר ירושלים, על ההצלחות והקשיים בפעילות הפוליטית והחברתית, על האנשים השונים שאפגוש בדרך ועל הדרך עצמה, הלא ידועה בעולם בו השפה שאנו דוברים חדלה לתאר את המציאות הסיוטית שאנחנו חיים בה. כעת יש לנסח את הדרך למציאות אחרת ולצעוד בה.
חזק ואמץ מאוד.
תן שיחזור שוב לביתו
פסל ברזל של איתי סוריקס מקיבוץ סער שהוצב בקיבוצו
מירב ראון
איתי סורקיס (61), נשוי פלוס ארבעה, בן וחבר קיבוץ סער. למד עיצוב המוצר. מסגר במקצועו, אומן ברזל וצייר בזמנו הפנוי.
איתי העמיד ברחבי קיבוץ סער פסלים שונים, מתוכם דמויות בגודל אמיתי, זוג רקדנים, שני תנינים ועוד.
