הסיפורים על פסילת צוואה נראים תמיד כמשהו שקורה רק רחוק־רחוק, מעבר לים, אולי באלסקה. אבל בטח שלא במעגל המשפחתי הקרוב אלינו. מחשבה שבעקבותיה נברא סלוגן ישראלי ידוע: "לנו זה לא יקרה!"
ככה עד שזה קורה וכולם נדהמים. איך זה יכול להיות?! ובכל זאת לא מעטים המקרים שבגינם הוגשה תביעה לפסילת צוואה. הפעם אני רוצה לדבר על נסיבות שהתבשלו לכדי רצון עז לפסול צוואה. מקרה שהגיע לאוזניי מקולגה, והותיר אותי עם המון שאלות, ובראשן – האם אכן קיימת עילה לפסילת צוואה? כמובן שאין תשובה אחת, ובמקרים כאלה פונה לחוכמת ההמונים, ושואלת – איפה עובר הקו הדק בין עילה סבירה לפסילת צוואה לבין עילה בלתי סבירה?
תמונת מצב
האם ושלוש בנותיה ישבו לאכול במרפסת כחלק משגרה שבועית של ארוחה קלה, שהן מקפידות עליה כבר מספר שנים. "יצא לך מושלם", החמיאה עינב לאחותה הצעירה אסתי על הפשטידה; "תעבירי גם לאימא". הן פטפטו על הא ודא, כשצחוק עולה ויורד נישא באוויר.
עם רדת החשכה נעה על השביל אישה, כלתו ואלמנתו של אחיהן, ומיהרה לביתה שניצב במגרש הסמוך. דממה במרפסת ודממה על השביל למעט נקישות עקביה. אחרי רגע קצר נעלמה מאחורי הדלת כלא הייתה. "כן, כן תלכי ותיעלמי, סחטנית שכמותך; ואפילו אל תגידי שלום לאישה שנותנת לך קורת גג במתנה", לחשה בזעם אסתי לעבר הדלת שנסגרה.
עוד היא מדברת ומנוע של רכב נדם בחניית הבית הסמוך, ומתוכו יצא גבר בשנות ה־70. הוא התהלך בצעדים כבדים על השביל הסמוך. "ערב טוב", אמר כמעט בלחש, ונעלם גם הוא מאחורי אותה דלת.
"את חייבת לעשות משהו עם הצוואה, אימא! היא נכתבה בשביל איתן, אבל מזמן הוא איננו," פתחה עינב נושא כאוב שעלה שוב ושוב; "לא יכול להיות שהאישה המרשעת הזו, והבעל החדש שלה יהיו היורשים שלך. זו הנחלה שלנו. מחר הולכים לעורכת הדין שערכה את ההסכם. אסור לתת לזה לקרות."
דינה, אישה בסוף שנות ה־80, הביטה בבתה בעצב כבד. היא צודקת, חשבה לעצמה; הסיפור הזה חייב להתהפך לטובת הבנות שלה. צביטה קטנה ניקרה את ליבה, כשגל נוסף של זיכרון בנה איתן צף. הורים לא אמורים לקבור את ילדיהם, חשבה ודמעה קטנה זלגה על לחיה.
זה קורה במשפחות הכי טובות
הסיפורים שאני פוגשת מתקיימים במשפחות הכי טובות. זה דבר שחשוב לחדד וליישר את הקו עם המציאות. הרבה פעמים קיימת נטייה להדוף סיפור, כאילו הוא מחליק על עורה של המשפחה שלנו, בטענה "טוב, זה קרה להם, כי הם כאלה… אצלנו זה לא יקרה".
לפני כשני עשורים דינה ובעלה נקלעו לעימות חריף עם בנם איתן. "הבטחתם לי את הנחלה", זעם ולא סתם כך. במקרים רבים ציינו הוריו את העזרה הרבה שהגיש להם באופן אישי ובמיוחד בענייני העסק המשפחתי בחקלאות. לא פעם נאמרו אמירות בפורום משפחתי מלא: "המשק ילך לאיתן".
ההבטחה הזו הייתה חקוקה על קירות המשפחה, אך לא נכתבה ולא נחתמה במסמך משפטי. אשתו נורית חיזקה את החשש שלו מפעם לפעם בסיפורים שבהם נתקלה בשגרת עבודתה כעובדת סוציאלית, וכל סיפור של הפרת הבטחה משפחתית צמרר אותו מחדש. "אני משקיע את כול כולי בעסק, אני פה בשבילכם; הגיע הזמן שאת ההבטחות תקיימו, כי אם לא מחר אני קם והולך", כך דרש בפעם האחרונה.
ואכן הסכם צוואה בא לעולם ושקט תעשייתי בא על בני המשפחה. "יותר מדי כעס בנה את הצוואה הזו", הסבירה דינה לשכנים מהמושב את הריחוק המשפחתי שנוצר למרות ניסיונות התיקון המאוחרים; "אבל לפחות יש לנו עכשיו שקט, ואני רואה את הנכדים ויש גם שתי נינות". בעקבות ההסכם שיפץ איתן את הבית על המגרש, העביר לשלוש אחיותיו את סכומי הפיצוי שנקבעו וקיווה לעתיד טוב יותר. אבל תקוות לחוד והחיים לחוד. כעבור חמש שנים חלה איתן ותוך מספר חודשים נפטר. שלוש שנים לאחר מכן נפטר גם אביו.
ביום שנפטר האב, הקרעים בין נורית לבין דינה ובנותיה החריפו מיום ליום, עד שהקשר נותק לגמרי. הן חלפו זו מול זו על שבילי בתיהן הסמוכים מבלי להחליף אפילו מילה בודדה, כמו אנשים שחיים ביקום נפרד. הכעס מצידה של דינה גבר כשהיא גילתה שכלתה עברה הלאה, וזאת כשגבר זר החל לצעוד על השביל שלא מזמן צעד עליו בנה. זו הייתה השבעה השלישית עבור דינה. במשך שבוע לא יצאה מביתה, וסירבה לספר לבנותיה את הבשורה. מיותר לציין שכשנודע להן על כך הזעם הרקיע שחקים, דבר שלא הקל על יגונה של דינה.
האם קיימת עילה לפסילת צוואה?
כשהיא נתמכת בבתה עינב התיישבה שרה במשרדה של עורכת הדין, זו שכתבה עבורה ובעלה בזמנו את הצוואה. "אני רוצה לבטל את הצוואה", הכריזה נחרצות ועינב הנהנה לאישור. לשאלת הרקע פתחה עינב במונולוג ארוך שכלל רשימת טענות שאימה, אחיותיה והיא הכינו מראש.
"היא הפרה את ההסכם – עילה ראשונה", הסבירה ופירטה; "כל סיפור הורשת הנחלה לאיתן אחי עליו השלום, היה על בסיס זה שהוא ימשיך לטפל בהורים: ייקח אותם למרפאה, יבלה איתם, יארח אותם, יבקר בכל יום…" עורכת הדין ניסתה להסביר שמפרט שכזה מעולם לא כתוב בצוואה, אבל היא מבינה את הפער ואת התחושה הכבדה.
עינב המשיכה: "לא רק שנורית לא מקיימת את החוזה שנערך בזמנו בין איתן לבין ההורים שלי, היא עושה הכול ההפך. מתעמרת באימא שלי! מתעלמת מזה שהיא קיימת. אפילו טלפון חג שמח או מזל טוב ליום ההולדת לא מגיע ממנה. איזו חוצפה יש לאישה הזו, שירשה את הנחלה מההורים שלי ויורקת לבאר שממנה היא שותה… וזה עוד כלום, היא התחתנה עם מישהו, ואפילו לא טרחה לעדכן אותנו על זה. פשוט יורש נלווה לצוואה הולך לנו כל יום על השביל הסמוך, והתודה שלו למתנה היקרה שהוא קיבל זה 'ערב טוב' והוא נעלם".
"זו התעמרות באימא שלי!" חזרה שוב עינב. "לא מגיע לה שיתנהגו אליה ככה. המציאות השתנתה, ונורית אחראית לא מעט על השינוי, ולכן היא צריכה לשאת בתוצאה".
אני מתהלכת עם המחשבות על הסיפור המשפחתי המורכב הזה, ומרחיקה שוב ושוב את הפוקוס מהצד המוריש גם אל צידו השני של המטבע, לצד היורשת. אני בטוחה שגם שם יעלו טענות, אם רק ניתנה האפשרות. תמיד קיים צד שני, וכל סיפור אפשר לבחון לפחות משלוש זוויות, אם לא יותר. מסתכלת על הסיפור מעין רחוקה ולא שיפוטית, ותוהה איך מייצרים צדק בתוך כזו סערה.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
