התושבים צריכים לחיות בשקט ובשלווה 

ב-7.10, בשבת שמחת תורה, הגיע איתמר רביבו, ראש המועצה האזורית חוף אשקלון, למושב נתיב העשרה עם רובה בידו ומחסניות בכיסיו * בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר על אירועי אותו יום וכיצד הוא מנהל מאז את המועצה בה יש 6 יישובים מפונים, ומה נדרש כדי לחזק את כל התושבים ולשוב לשגרה מוקדם ככל האפשר 

איתמר רביבו התמנה לראשות המועצה האזורית חוף אשקלון לפני כחמש שנים. הוא נולד בשנת 1982 באופקים, אליה הגיעו סבו וסבתו לאחר עלייתם ארצה ממרוקו. אביו אברהם כיהן בעבר כראש המועצה המקומית באופקים, לפני שהפכה לעיר. "ספגתי את הרצון והמוכנות לעשייה ציבורית מהבית," מעיד איתמר.    

באופקים הוא סיים את בית הספר היסודי ובהמשך למד בישיבה התיכונית בכפר מימון. "השירות הצבאי שלי היה בגדוד 932 של הנח"ל. אחר-כך פניתי ללימודים אקדמיים. יש לי תואר ראשון במשפטים ממכללת קריית אונו ותואר שני בממשל ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת בר-אילן," אומר איתמר, שמלבד היותו ראש מועצה הוא גם עורך דין.  

איתמר הגיע להתגורר באזור חוף אשקלון בעקבות רעייתו קרן, בת למפונים מהיישוב נווה דקלים בגוש קטיף. בתחילה התגוררו בני הזוג בשכירות ביישוב הוותיק ניצן במשך כמה שנים, ואחר כך בנו את ביתם ביישוב באר-גנים, שם מתגוררת אימה של רעייתו ועתה גם הוריו, שעברו מראשון לציון.  

אגב, גם רעייתו קרן לבית וינטר היא עורכת דין. עתה היא עובדת  בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפקיד עוזרת משפטית. לבני הזוג יש חמישה ילדים: אורי בן 18, תמר בת 15.5, איתן בן 13.5, יוסף בן 11 ואחיה בן 7. 

ההתמודדות לראשות המועצה  

לשאלה מה גרם לו לרוץ בבחירות לראשות המועצה, עונה איתמר: "במשך עשר שנים עבדתי כעורך דין עצמאי, בעל משרד באשדוד. עסקתי בתחום האזרחי ובמקרקעין. גרנו אז בניצן ואני השתלבתי בוועד המקומי. בהמשך כיהנתי גם כיושב ראש הוועד. וכך התוודעתי לעשייה המקומית. מאז ומתמיד ידעתי שהעשייה הציבורית אמורה לתפוס חלק חשוב בחיי. 

"התמודדתי בבחירות שהיו בשנת 2018, בחירות שהיו די 'קשוחות'," הוא מספר. "היינו חמישה מועמדים שזה כשלעצמו היה אתגר. גם עצם העובדה הגעתי יחסית מאלמוניות מסוימת היה אתגר."  

גם העובדה שהוא אדם דתי היתה אתגר. במהלך הקמפיין היה חשש מצד כמה גורמים שהוא עלול לשנות את צביון אורח החיים במועצה, שמורכבת מיישובים חילוניים ודתיים. היו ששאלו אותו אם הוא מתכוון לאחר בחירתו לאסור רחצה בחוף הים בשבת, או לסגור את מרכז הקניות במבקיעים בשבת.  

"מובן שזה לא עלה על דעתי. להיפך, אני רואה יתרון במגוון של האוכלוסייה בתוך המועצה," אומר איתמר. "אני מאמין שכל אדם צריך לחיות לפי השקפת עולמו. מה גם שהגעתי ממשפחה שהיא מאוד מגוונת, ויש בה גם חילוניים וגם דתיים. אנחנו חיים זה עם זה בשלום ויודעים לקבל אחד את השני באהבה. כולנו יהודים וכולנו אחים."  

לאחר בחירתו החשש הזה הוסר לגמרי: "כל יישוב המשיך לחיות לפי הצביון שלו, לפי השקפת עולמו." ועוד הוא מוסיף: "לדעתי המועצה שלנו היא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל. אם מדינת ישראל היתה מתנהלת כמו המועצה שלנו גם מן הבחינה הזאת, הכול היה טוב יותר. אצלנו כולם חיים בשלום ובשלווה," הוא מדגיש. "יותר מזה, לא רק כל קהילה חיה בתוך עצמה כמו שהיא רוצה, הרי שבקהילה המועצתית הצלחנו ליצור אווירה של שיתופיות ושל חיים שלווים. כל פעילויות התרבות של צעירים ומבוגרים מכוונות לכולם, הן לדתיים והן לחילוניים. למרות שעברנו תקופה סוערת ומאתגרת של חמש מערכות בחירות, עם כל ההקצנה בשיח שהיתה במדינה, אנחנו עדיין הצלחנו לשמור על שפיות בשיח. בעיניי זה הישג משמעותי, ואני רואה בזה הישג במיוחד בתקופה הזו." 

בשלב זה נקבעו הבחירות המוניציפליות  בכל הארץ ל-31 בינואר, ואילו במועצות בהן יש יישובים מפונים, תהליך הבחירות יידחה: "אבל אינני עוסק בנושא בתקופה זו. גם אילו זה היה ערב בחירות," הוא מציין, "אני לא רואה את עצמי מנהל עכשיו קמפיין בחירות. זה לא מתאים וזה לא נכון." 

תחילת המלחמה בשבת  

"מאז שהתגוררנו בניצן יש לנו מסורת לחגוג את חג שמחת תורה ביישוב זה. וכך היה גם השנה," משחזר איתמר. "ב-06:40 בבוקר התעוררתי לשמע האזעקה הראשונה. התקשרתי מיד לאמנון זיו, קב"ט המועצה, ושאלתי מה קורה. הוא אמר לי שיש ירי בתוך מושב נתיב העשרה.  

"התלבשתי ותוך כמה דקות הייתי במכונית והתחלתי לנסוע לכיוון נתיב העשרה. זאת למרות יום השבת, כי היה לי ברור שיש פה פיקוח נפש. תוך כדי נסיעה התקשרתי לקצין מהאוגדה ושאלתי מה קורה. הוא ענה לי שהוא בבית ולא יודע דבר. המשכתי בנסיעה והתכוונתי לנסוע בכביש 4 לתוך נתיב העשרה. תוך כדי תנועה אני מבין שקורה משהו יותר משמעותי.  

"התקשרתי לשוטר הקהילתי של מג"ב שלומי מגוז. סיפרתי לו שאני בדרך לנתיב העשרה, והוא אמר לי: 'קורה משהו אחר. עצור. חכה לי ביד מרדכי ואני אביא לך נשק'. עצרתי בצומת יד מרדכי, ובדיעבד מסתבר שבדרך נס ניצלתי בזכותו. אילו הייתי ממשיך פנימה, הייתי נקלע בהמשך כביש 4 לתוך שיירה של עשרה אופנועים עם שני מחבלים על כל אופנוע וכן שני טנדרים של חמאס.  

"חיכיתי לשלומי בכניסה לקיבוץ יד מרדכי ליד הש.ג," הוא ממשיך לספר, "היו אזעקות בלתי פוסקות. בינתיים, אמנון קב"ט המועצה, שמתגורר בנתיב העשרה, ידע כבר שיש חדירת מחבלים למושב שלו. הוא הוציא הוראה בקשר לכיתות הכוננות של כל היישובים. אלו התארגנו מיד והתפרשו ביישוביהם. שלומי השוטר בא והביא לי נשק. ראיתי רכב של מג"ב מגיע, ותוך כמה דקות התחיל ירי בכניסה לקיבוץ ובאזור המטעים שלו. בדיעבד אני יודע ששלושה ג'יפים של הימ"מ הוקפצו אז לאזור."  

הסתבר שבאותה עת נלחם בצומת יד מרדכי כוח מג"ב בשיירת המחבלים שהגיעה. מצד שני כיתת הכוננות של יד מרדכי נפרשה על הגדר. כך, למרות שחלק מהמחבלים כבר הלכו לכיוון הקיבוץ, הירי משני הכיוונים – של כוח מג"ב ושל כיתת הכוננות – מנע את חדירתם לקיבוץ.  ויותר מזה, הירי מנע כנראה את המשך נסיעת שיירת המחבלים צפונה, לכיוון אשדוד. "שמענו אותם מדברים ומזכירים את המילה 'אשדוד'," מספר איתמר. 

"ההתנהלות הזו היתה מופתית," הוא מעיד, "גם של מג"ב, גם של המשטרה וגם של כיתת הכוננות. ראיתי שהאירוע מתנהל בשליטה כאן, אבל  הבנתי שאירוע קשה עדיין מתנהל בתוך נתיב העשרה. שלומי השוטר ואני חזרנו לצומת זיקים, לשם הגיע מתנדב שלנו עם רכב ממוגן של המועצה. עלינו על הרכב הממוגן ונסענו לנתיב העשרה בדרך המילוט האחורית. הגענו לשער. השער היה סגור. התקשרתי לאמנון שיפתח את השער, אבל מערכת החשמל חובלה שם, לא היה חשמל ואי אפשר היה לפתוח את השער. חיכינו כמה דקות ואז חיברנו כבל לשער ולרכב הממוגן ועקרנו אותו מהמקום.  

"ראינו את הזוועות" 

ואז נחשף איתמר למראות הזוועות ביישוב: "הצטרפתי לחברי איתי לוי מנתיב העשרה, מביתו נסענו למחסן החירום של המושב, לקחנו משם רכב ממוגן נוסף. עברנו במושב וראינו את הזוועות. גופות היו מוטלות בכל הרחובות, גופות של מבוגרים, גברים נשים. אחד המראות שלא אשכח היה של גופת אישה ליד מיגונית. היא כנראה התכוונה להיכנס לשם ונורתה בפתח. מלבד זאת היו פזורים גם מצנחי הרחיפה, עמם הגיעו מחבלים לנתיב העשרה." 

איתמר ואיתי החלו לפנות פצועים ברכב הממוגן. "כוחות ההצלה לא הסכימו להיכנס לתוך המושב. אמבולנסים חיכו לנו בצומת זיקים. הובלנו אליהם עוד ועוד פצועים מתוך המושב. עשינו 'נגלות' הלוך חזור. אנשים היו מתקשרים ומזעיקים אותנו. באחת הפעמים התקשר מישהו ואמר שהוא שומע קולות של ערבים ליד הבית שלו, קפצנו לשם, ערכנו סריקה ומצאנו ארבעה עזתים לא חמושים. אינני יודע אם הם היו מחבלים, אבל הם נלקחו למעצר וחקירה בשב"כ." 

וכך לאורך כל היום שהה איתמר בנתיב העשרה. רק בהמשך התחילו להגיע כוחות צבא ומתנדבים: "הגדוד הגזרתי הגיע למקום והתחלנו לסרוק את הבתים," הוא מספר.  

אבל גם ברגעי הפעילות החשובה הזו, בתוך מראות הזוועות ופינוי הפצועים, איתמר לא שכח  את תפקידו כראש מועצה: "היה זה באמת יום עמוס מבחינתי. מצד אחד פעלתי במושב ומצד שני הבנתי שמתחיל אירוע גדול, ושאנחנו צריכים לפעול ברמה המועצתית. לכן התחלתי כבר משם לארגן לפתוח את החמ"ל, לגייס את העובדים הרלוונטיים ולדאוג לתחילת הפינוי למלונות. כבר באותו יום התחיל פינוי האנשים ודאגתי שיפתחו לנו חדרים במלונות." 

אחרי פינוי הפצועים היה צורך לדאוג לפינוי גופות ההרוגים. אמנון הקב"ט פנה ל"ידידים בדרכים" מאשקלון והם הביאו קבלנים לפינוי הגופות. ובזה לא תם התפקיד הקשה: "לאחר שסרקנו את הבתים, היה צורך להודיע לחלק מהמשפחות שהקרובים שלהם נרצחו. היו תושבים שנשארו בבתים ללא חשמל וללא טלפון, ואנחנו שנחשפנו לזוועות היינו צריכים גם לבשר לחלק מהם את הבשורות הקשות."   

איתמר מציין שחדירת המחבלים היתה מכמה גזרות: אל נתיב העשרה נכנסו באמצעות מצנחי רחיפה.  שיירת מחבלים נכנסה במעבר ארז ושם נהרגו למעלה מחמישים חיילי גולני. באזור זיקים נפרצה גדר והם נכנסו למחנה יפתח ולבסיס פיקוד העורף וממש עשו שם טבח. וגם בגזרת חוף הים של זיקים היה אירוע קשה ביותר. חיל הים הצליח למגר חלק מכוח החמאסניקים, אבל חלק אחר הצליח לחדור ולהגיע לחוף. שם הם הרגו 19 אזרחים שנפשו על חוף הים, מתוכם שלושה נערים שעסקו בדיג. שניים מהם בני נתיב העשרה: טל קרן ואור תעסה, שגם אביו גיל תעסה נהרג במושב. הנער ההרוג השלישי היה נדב טייב מבית שקמה.  

"הפכנו למועצה שכולה," אומר איתמר. "שלושים ושבעה אנשים נרצחו בשטחנו, עשרים ואחד תושבים והאחרים מאשקלון, אשדוד ומקומות נוספים. היו שם קרבות הֵרואיים של חיילי צה"ל," הוא מציין, "ועשרות מהם נהרגו כאן בקרבות."  

יש לציין את תעתועי הגורל האכזר: באופקים, כור מחצבתו של איתמר, נרצחו באותה שבת חמישים ושניים תושבים. 

היערכות המועצה 

פינוי התושבים מהיישובים הסמוכים לגבול הוא אירוע מטלטל וחוויה לא קלה לכל אחד ואחד מהם. תושבי שישה יישובים של המועצה האזורית חוף אשקלון פונו מבתיהם: נתיב העשרה, יד מרדכי, זיקים, כרמיה, גברעם ומבקיעים. הם מפוזרים במקומות שונים בארץ: מפוני נתיב העשרה בתל אביב ובמעלה החמישה; מפוני זיקים במעלה החמישה ובשדות ים; מפוני יד מרדכי בחדרה; מפוני גברעם בגבעת חיים איחוד ובמקומות נוספים.  

"לצערנו יש קהילות שהתפצלו," אומר איתמר, "ואנחנו עומדים בפני אתגרים מורכבים. יש לדאוג לכל צרכי התושבים במקומות שהם נמצאים. יש לדאוג למסגרות חינוכיות ואחרות, לנסות לגרום לאנשים לחזור לאיזו שהיא שגרה מסוימת – לעבוד, מעט להתאוורר. פתחנו בתי ספר יסודי ותיכון במועצה האזורית חוף הכרמל ובחג החנוכה ארגנו קייטנות לילדים."  

"במקביל, אנו דואגים גם לתושבים שנשארו כאן במועצה," מדגיש איתמר. "במשך כמה ימים נערך הצבא עד שהשתלט על האירוע. בשבועות הראשונים לאחר אותה שבת היה חשש גדול מאוד מחדירה נוספת, ואכן היו כמה חדירות באזור זיקים. היה צורך לטפל במרכיבי הביטחון: לחזק את כיתות כוננות, להשלים ציוד ביישובים. היה חשוב לנו לחזור לשגרה, להחזיר יחסית מהר את מסגרות החינוך.  

"אפשר לומר שבמידה זו או אחרת החזרנו את כל היישובים, מלבד אלו שבעוטף, לשגרת לימודים מלאה. בחנוכה חשוב היה לנו לקיים פעילויות תרבות. קיימנו במתנ"ס המועצה בבת הדר את 'פסטיבל האור', בו התארחו אמנים שונים. ארגנו קייטנות לילדים. ומאז, בצד הכאב והשכול, אנחנו מרימים את הראש, מביטים קדימה. משתדלים לראות איך אנחנו מתקדמים וחוזרים לאיזו שהיא מציאות חיים נורמלית ושפויה." 

באילו תנאים ישובו המפונים?  

לפני כמה ימים הגיע מכתב לראשי היישובים לגבי אפשרות חזרה של תושבים מפונים לבתיהם. מגיב על כך איתמר: "גם ראשי היישובים וגם התושבים המפונים עצמם רוצים לחזור הביתה, אבל אנחנו דורשים שתהיה מציאות אחרת. קודם כל מציאות ביטחונית, שהאיום הביטחוני יוסר כליל, הן איומי חדירה והן איום רקטי. אחרי עשרים שנה של טרור בעוצמה כזו או אחרת, מגיע ליישובי העוטף  לחיות חיים נורמליים, חיים שגרתיים, להסתובב ביישוב או על חוף הים ללא פחד. 

"ברור שיש לנו מגמה להחזיר את התושבים לבתים שלהם וגם להחזיר את המתרחצים לחוף הים," הוא מדגיש, "אבל אחרי המציאות שחווינו, ברור לי שזה יתעכב למרות התקווה שהדבר הזה יקרה כמה שיותר מהר." ועוד הוא מוסיף: "אנחנו מבינים את המורכבות של הלחימה בעזה, ואנחנו כמובן מחזקים את צה"ל ומערכת הביטחון. אנחנו ניתן את מלוא הגיבוי ככל שיידרש. מצד שני, אנחנו רוצים שהתושבים שלנו יחיו בשקט ובשלווה כמו שמגיע להם, ואחרי השבת הנוראית הזאת אנחנו נמשיך לעמוד על זה." 

כאשר הוא נשאל לגבי גורמי הממשלה, מה דרש מהם ומה קיבל, עונה איתמר: "ראשית כל דרשנו מנגנון פיצוי לבעלי העסקים ולשכירים שנמצאים ביישובי המועצה. בהתחלה היתה התלבטות והחלו לטעון שלא כל יישובי המועצה נמצאים בסְפָר, אבל בסוף קיבלנו מנגנון פיצוי עבור כל יישובי המועצה ללא יוצא מן הכלל." (נראה שהופעתו של איתמר בפני ועדת הכספים של הכנסת כחודש לאחר פרוץ המלחמה, ודרישתו התקיפה למען התושבים שלו, זכתה למענה. ע.ב.).  

והוא ממשיך: "ברמה הממשלתית וגם ברמה הצבאית יש לנו שתי דרישות. הראשונה, כפי שציינתי, יש צורך במענה בטחוני – שיהיה ביטחון אמיתי, לא ביטחון מדומה. התושבים שלנו על קו הגבול חיו במקום עליו חשבו שהוא המקום הבטוח ביותר בעולם, והם התבדו. עתה יש קרע גדול מאוד, וצריך לבנות את האמון מחדש. ייקח זמן לבנות את זה, בתנאי שהמענה הביטחוני יהיה ואמיתי.  

"והדרישה השנייה – צריכה להיות פה מעטפת אזרחית איתנה ליישובי העוטף ולכל יישובי המועצה ללא יוצא מן הכלל. כולם צריכים לחיות ברמת טובה ואיכותית ותפקידה של המדינה לאפשר את זה. אין הבדל בין תל אביב לבין כל אחד מיישובי המועצה. יש צורך להשקיע אותם משאבים בדיוק בתרבות, בחינוך ובכל יתר תחומי החיים. הדבר הזה צריך היה לקרות עוד לפני השבת, 7.10, כי אנחנו נמצאים בקו הקדמי של מדינת ישראל. הדברים האלו לא צריכים להינתן לנו בחסד אלא בזכות. אנחנו  מקיימים עבור כל תושבי מדינת ישראל משימה ציונית לאומית מאוד חשובה. ולכן על המדינה לדאוג שתושבי קו הגבול יחיו בשקט, בשלווה בביטחון וברמת חיים טובה כמו שאר האוכלוסייה. ואם אנחנו רוצים שיצטרפו תושבים חדשים ליישובי הגבול, יש צורך בהירתמות מלאה של ממשלת ישראל כדי להביאם למצב זה."  

ועוד הוא מוסיף: "מנהלת 'תקומה' שהוקמה עכשיו עושה עבודה טובה, אנחנו רוצים לראות גם מעשים ותוצאות בשטח. ואנחנו נעמוד על המשמר עד שהדברים האלו יקרו."  

ולבסוף מספר איתמר על ביקורו אצל חיילי צה"ל שנלחמים בעזה: "נכנסתי עם אחד מקציני צה"ל לגזרת החוף, פגשתי שם את החיילים. התרשמתי מאוד מהנחישות שלהם, מהמקצועיות, מהדבקות במשימה, מהחתירה למגע. ניכר שהחיילים מבינים את גודל המשימה שלהם ואת חשיבותה – ואני באמת מקווה שהמשימה תושלם במלואה למרות הלחצים מסביב. המשימה הזו היא חיסול כל ארגוני הטרור ברצועה, בין אם זה החמאס ובין אם אלו ארגוני טרור אחרים. אני רוצה שהתושבים שלי יחיו בשקט ובשלווה. בלי כל חשש. יש פה משימה חשובה ומשמעותית. זו ההזדמנות וצריך להשלים אותה," הוא חוזר ומדגיש.