חברת קיבוץ העוגן, שבן זוגה אינו חבר קיבוץ, טענה שבמשך שנים סבלה משפחתה מהתנכלות בתחומים שונים. באופן יוצא דופן קבעה השופטת לבנותיה של התובעת פיצוי עבור עוגמת נפש בגין תנאי דיור שלא התאימו לצורכי המשפחה
התנכלות שיטתית כלפי משפחת חברים, כך לטענתה, תורגמה לתביעה כספית בסך שלושה מיליון שקלים שהגישה חברת קיבוץ העוגן לפני שבע שנים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, באמצעות עורכי הדין אמנון דותן וארז בורג.
מלאכתה של השופטת איריס רבינוביץ ברון שדנה בתיק לא הייתה קלה, במיוחד כשמדובר בבירור מחלוקות נטענות, שנעוצות בחוויה הרגשית והאישית של החברה הסבורה שנגרם לה עוול לאורך תקופה של שנים ארוכות בקיבוץ השיתופי שנהיה למתחדש. טענתה העיקרית של התובעת הייתה כי מדובר בהתנכלות מתמשכת של הקיבוץ כנגדה ואפלייתה לרעה, שמקורה, לפי התובעת, בהתנגדות הקיבוץ לנישואיה לאיש שאינו חבר קיבוץ.
הקיבוץ מנגד, באמצעות עורכי הדין יואב שימשי וספיר יעקב-חזן (שלמה כהן ושות') הכחיש שמדובר בהתנכלות מצידו ואמר שהמשפחה לא ביקשה "שוויון אלא את אפלייתה לטובה על פני אחרים". הסיפור שגוללה התביעה ארוך שנים ורצוף מחלוקות. המסכת המשפטית בכתבי הטענות עמוסה וגדושה ומשכך נסקור רק חלק מהדברים. 
צילום: שחר תמיר
פגיעה בזכות לדיור קבע
בשנת ה-90 החליט הקיבוץ על בניית "שכונת הקוטג'ים". לצורך הדירוג ב"תור לדיור קבע", ניתן ניקוד, אותה עת, לוותק של בני הזוג ולילדים שלהם. לחברה-התובעת (לה שלושה ילדים) היה כתוצאה מכך "מקום טוב בתור", אך שנה לאחר מכן שונו אמות המידה ובוטל הניקוד לילדים. מאחר שבן זוגה של החברה לא היה חבר, איבדה התובעה את מיקומה בתור למשפחה אחרת שקיבלה דיור קבע בשכונה זו. התובעת טענה לאפליה, אך הקיבוץ דחה זאת ואמר שאין אפליה בכך שבן הזוג שאינו חבר לא מקבל משקל בניקוד. בתביעה עתרה החברה לפיצוי מהקיבוץ על הפרשי השווי בין הדירה ששויכה לה כיום לבין הבית בשכונת הקוטג'ים אותו "הפסידה".
בבית המשפט, בתשובה לשאלה מדוע לא הגישה באותה עת ערעור לקיבוץ על "החלטת הוותק" או תביעה משפטית, היא השיבה ש"צריך לבחור את המלחמות שלך", אך בית המשפט קיבל את טענת ההתיישנות שהעלה הקיבוץ: חלפו יותר משבע שנים מאז שקמה עילת התביעה ולכן לא ניתן לתבוע עוד בעניין זה. בית המשפט הסביר שיש למנות את מועד ההתיישנות מהמועד שבו התגבשה עילת התביעה, כלומר, המועד שבו התקבלה החלטה בדבר שינוי תור הוותק או המועד שהבתים בשכונת הקוטג'ים נמסרו לחברי קיבוץ אחרים או לכל המאוחר כאשר חתמו החברים על הסכם סימון הדירות שלהם לקראת שיוך. כך או כך, עד שהגישה החברה את תביעתה חלפה לה "תקופת ההתיישנות" ומשכך נדחתה תביעתה ברכיב זה.
אי התאמת הדירה ללינה משפחתית
החברה-התובעת טענה כי במשך שנים נפגעה זכותה לדיור משפחתי מותאם לצורכי המשפחה ולמתכונת הלינה המשפחתית, לאחר לידת ילדיה (בן ושתי בנות), והמשפחה נאלצה לגור בתנאי צפיפות. היא טענה כי גם בהמשך הדרך, הקיבוץ השתהה מספר שנים להעביר לה תקציבי שיפוץ (לאחר שלא "זכתה" בדירה בשכונת הקוטג'ים), הגם שהייתה החלטה פנימית שאישרה זאת. הקיבוץ הסביר כי ההתנהלות נבעה ממצבו הכלכלי באותה עת.
היחסים בין בני הזוג לבין הקיבוץ היו רצופים מחלוקות, תאר בית המשפט, בעיקר בעניין הסדרת התשלום בגין מגורי בן הזוג (שלא היה חבר) בקיבוץ ולגבי ההשתתפות שלו בהוצאות הילדים. בשלב מסוים, הוקפא הטיפול במציאות פתרון ללינה המשפחתית. הקיבוץ לא התיר לילדות הקטנות להשתלב בבית התינוקות וקבע שהפתרון ללינה המשפחתית בבית המשפחה יימצא רק לאחר שיהיה שינוי במעמד בן הזוג בקיבוץ ועד להשגת הסכם עימו. החברה תבעה פיצוי בגין "הנזק הלא ממוני" ("הנזק הרגשי", שאינו מוחשי, כדוגמת עוגמת נפש או כאב וסבל), שסבלה כתוצאה ממגורים בתנאים לא נוחים וצפופים.
בית המשפט מצא כי הקיבוץ לא נהג כלפי התובעת, בכל הנוגע לאופן העברת כספים לשיפוץ והתאמת בית המגורים, באופן שונה, מכפי שנהג כלפי חברים אחרים. עם זאת, הוא קבע שתביעתה של החברה לפיצוי בעד הנזק שנגרם לה כתוצאה מדירתה הצפופה או מעיכוב שיפוץ הדירה "התיישן" ולכן דחה אותו. התובעת, כך נדמה, נערכה לטענה כי תביעתה "תתיישן", ונקטה בצעד לא שגרתי. היא צרפה לתביעתה את שתי ילדותיה שהיו קטינות בעת המגורים בדירה הצפופה, ושהיום הן בגירות. תקופת ההתיישנות ביחס לתביעות של קטינים, מסתיימת בתום שבע שנים לאחר שנהיה הקטין לבן 18 שנים. משכך נמצא שההתיישנות לא חלה לגבי הבנות, ונקבע שהן זכאיות לתבוע על תנאי המגורים שלהן בתקופה בה היו ילדות קטנות (שכן התביעה הוגשה טרם שחלפו שבע שנים מהמועד בו מלאו להן 18 שנים).
הקיבוץ טען שאין לילדות זכות תביעה עצמאית לדיור כלפי הקיבוץ, אלא רק לאם, החברה. השופטת מתחה ביקורת על הקיבוץ "כי בשל מחלוקת כספית עם אביהן, הוא דן אותן לגור בצפיפות ולא להרחיב את הדירה, כמקובל בדירות המיועדות ללינה משפחתית". מסיבה זו, הקפיא הקיבוץ את הטיפול בהתאמת הדיור לדיור משפחתי והן התגוררו בתנאי דוחק עד להיותן בנות כשנתיים. השופטת קיבלה את הטענה שהבנות הקטינות נפגעו ממצבה של המשפחה בתחום הדיור, והייתה להן תחושה של חוסר שוויון.
השופטת אמרה שהקיבוץ "נהג כלפיהן שלא כהלכה עת מנע מהן להתחיל את דרכן במערכת החינוך הקיבוצי כיתר ילדי החברים בשל מחלוקות עם אביהן (מחלוקת שהיה על הקיבוץ להסדיר בנפרד, כך נדמה, כך שלא תפגענה הבנות). השופטת הסתמכה על ההוראה הידועה מהתקנון הישן שהיה בתוקף אותה עת, לפיה על הקיבוץ לספק את "צורכי החברים": "לרבות צורכי החזקתם וחינוכם של ילדיהם הקטינים". משכך, בפסיקה מעניינת, נקבע כי הבנות, שהיו כאמור ילדות קטנות, זכאיות לפיצוי בגין "נזק לא ממוני" (סבל, עוגמת נפש), בגין תנאי הדיור הלא נוחים בהן שהו. 
אי ציון השגי הבנות בעלון הקיבוץ
עניין נוסף ששימש רכיב בתביעה ומלמד על עוצמת הפְּגִיעוּת שבין המשפחה לקיבוץ נגע למידע שהקיבוץ נהג לפרסם בעלונו על אודות ילדי הקיבוץ ועל הישגיהם בהיותם בצה"ל. הקיבוץ נמנע מלפרסם מידע על אודות ציוני דרך והישגים של הבנות תוך הפלייתן לעומת האחרים. הן הדגימו בכך שהקיבוץ לא פירסם כי אחת הבנות קיבלה תעודת כקצינה מצטיינת וקודמה לדרגת סגן ולתפקיד מ"פ בקורס קצינים וכי השנייה יצאה לשנת שירות, שירתה שירות קרבי כלוחמת בגדוד קרקל וקיבלה את אותות השירות המבצעי והמערכה בלחימה ב"צוק איתן", הגם שכך נהג כלפי אחרים.
הקיבוץ הסכים שחובתו הייתה לנהוג באופן שוויוני, אך אמר שלא ידע על הישגי הבנות בצה"ל ולכן לא פרסם זאת. אכן, ההורים והבנות יכלו ליידע את הקיבוץ ולבקש שהפרסומים יבוצעו, אמרה השופטת אך הדגישה ש"הדבר אינו מצדיק התעלמות של הקיבוץ, אם כי מפחית מאחריותו". "קשה להלום שהקיבוץ לא ידע שהבנות, שגדלו והתגוררו בקיבוץ, משרתות בצה"ל, והוא לא פרסם דבר במשך שירותן לגבי גיוסן ושירותן הצבאי, כפי שעשה ביחס לילדי קיבוץ אחרים. מדברי השופטת עולה כי על הקיבוץ היה לפעול באופן אקטיבי בעניין זה. הפסיקה: "הקיבוץ לא נהג בעניין זה כהלכה ובאופן שוויוני, תוך מתן תשומת הלב הראויה גם שעה ששירתו כחיילות ועשו חייל, והתובעות זכאיות לפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה להן". הקיבוץ ישלם לכל אחת מהבנות 75,000 שקלים כפיצוי בגין נזק לא ממוני ועוגמת הנפש שנגרמה להן (150,000 שקלים במצטבר). סכום זה כולל גם את הפיצוי הלא ממוני בגין תנאי הדיור הצפופים בהם גרו הבנות בשנות ילדותן. 
פיטורי התובעת ממפעל הקיבוץ
התובעת פוטרה מהמפעל הקיבוצי בו עבדה שנים. טענותיה שהקיבוץ הפר את חיוביו כלפיה לפי התקנון (הישן), בו עוגנה חובת הקיבוץ לדאוג לפרנסת החברים, נדחו שכן הוא לא חל במועד פיטוריה (הקיבוץ "המתחדש"). טענה מעניינת אחרת שלה הייתה שבעת שינוי הבעלות במפעל, התחייב הקיבוץ כלפי חבריו "כי יעמוד לצידם בשמירה על זכויותיהם מול המפעל", זאת בין השאר כדי לשכנע את החברים לחתום על חוזים אישיים. היא טענה כי "האפליה, ההתעמרות והפגיעות החוזרות ונשנות בתחום הדיור, החינוך והחברה חלו אף בתחום העבודה". היא הדגימה את האפליה בהציגה סיוע שנתן הקיבוץ לחברה אחרת בדמות "מצנח זהב" לאחר שסיימה את תפקידה במפעל, וגם לאחרים שסיימו עבודתם במקומות עבודה אחרים. לדבריה היא היחידה שפוטרה מעבודתה במפעל, והקיבוץ לא סייע לה. התברר שהתובעת סירבה לחתום על מסמך שכלל התחייבויות שונות מצידה, כתנאי להמשך עבודתה, שכן ראתה באמור בו השפלה, ופגיעה לא מוצדקת בה ובמעמדה המקצועי. לאחר מכן, פוטרה התובעת מעבודתה.
מְצַעֵר, אמרה השופטת, שהתובעת, "עובדת ותיקה ומסורה, לא המשיכה בעבודתה במפעל, ומאז נאלצת לנסוע למקום עבודה מרוחק מהקיבוץ". לדעת השופטת, "התחייבות הקיבוץ לסייע לחברי קיבוץ העובדים במפעלו, היא מסוג "חובת השתדלות": "לעשות ממאמץ לסייע", אך לא חובה להשיג תוצאה, כמו למנוע פיטורין. בנסיבות, לא מצאה השופטת מקום לחייב את הקיבוץ בפיצוי.
עם זאת, השופטת השתכנעה מטענת התובעת ש"הקיבוץ היה מחויב לסייע לתובעת, הן מכוח ההתחייבות שניתנה ערב המעבר להעסקה בחוזים אישיים, והן מבחינת החובה לנהוג בשוויון כלפי חברי הקיבוץ. גם כאן מתחה השופטת ביקורת על התנהלות הקיבוץ, "שאינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב החלה עליו במילוי התחייבותו כלפי חברים שעבדו במפעל ועברו לחוזים אישיים ועם החובה לנהוג בחבריו בשוויון".
השופטת סברה שעל הקיבוץ היה להשקיע מאמץ לסייע לתובעת להמשיך ולעבוד במפעל הגם העימות שהיא נקלעה אליו עם הנהלת המפעל. "ההתחייבות שנטל על עצמו הקיבוץ, משקפת את ערכי הקיבוץ כקהילה המושתתת על ערכים של ערבות הדדית. בנסיבות בהן התובעת נקלעה למחלוקות במפעל, אחרי שנים ארוכות של עבודה במקום, נדרש הקיבוץ למלא את חובתו בתום לב, להושיט יד, באופן שימנע פגיעה בתחושת הערך של התובעת כחברה בקהילה ולמנוע תחושה כי נותרה לבדה". השופטת פסקה אפוא ש"הקיבוץ לא פעל די הצורך במילוי חובה זו ולא נתן דעתו להשלכות המהלך על התובעת. משכך, היא פסקה לזכות התובעת פיצוי בסך 75,000 שקלים, בעד עוגמת הנפש שהייתה לה בשל אופן ההתנהלות של הקיבוץ כלפיה.
חִיּוּב תקציבה של החברה בגין חובותיו של בעלה
עוד טענה החברה שהקיבוץ חייב את תקציבה בגין חובות בן זוגה (שאינו חבר קיבוץ), לגבי מגוריו בקיבוץ. התברר שהיה הסכם בשנות ה-90 שקבע את חלק הסכום (80 אחוז) שעל בן הזוג לשלם ישירות לקיבוץ וחלק הסכום (20 אחוז) שישולם בקיזוז מתקציבה של החברה. ההסכם גם קבע שבן הזוג "מתחייב לנהוג בהתאם לאורח החיים הנהוג בקיבוץ, כאשר קביעת האסיפה הכללית של הקיבוץ תחייב את הצדדים לעניין קביעת מהותו של אורח חיים קיבוצי". בשלב מסוים, הקיבוץ טען שבן הזוג אינו משלם את חובותיו לקיבוץ, ולכן "חִיֵּיב את כרטיסה של החברה" בחובות שנוצרו לבן זוגה. השופטת בחרה שלא לבחון כאן את השאלה התאורטית של היחס שבין ההתחייבויות שבהסכם אל מול החלטות האסיפה שמחייבות את חברי הקיבוץ, אך גם קבעה שלא נמצא בסיס משפטי לכך שהקיבוץ יכול היה לנהוג אחרת מההסכם. היא פסקה כי יש לפעול לפי ההסכם: לקיבוץ הייתה זכות לחייב את תקציבה לפי ההסכם בחלק מסוים מחובות בן זוגה, אך הוא אינו רשאי לְחַיֵּיב את תקציבה של החברה בגין חובות אלה, מעבר לשיעור עליו הוסכם, כאמור.
השביל לבית
ועוד עניין: לטענת התובעת, הקיבוץ נמנע מלתקן את השביל המוביל לביתה, למרות שכך פעל בשבילים שמובילים לבתים של אחרים. הקיבוץ הסביר שהוא משפץ שבילים ציבוריים, אך לא שבילים פרטיים לפתח הבית שהם באחריות החבר. התובעת הציגה את פניותיה הרבות שלא נענו. השופטת מצאה שהקיבוץ לא השיב לחברה שתיקון השביל אינו באחריותו, אלא הסתפק באמירה ש"הפנייה תידון במסגרת שיפוץ הדרכים בקיבוץ". נפסק שהקיבוץ ישלם לחברה 17,500 שקלים לצורך תיקון השביל.
סוף דבר
התביעה המקורית נדחתה ברובה, הן מטענות של התיישנות והן מטעמים לגוף העניין. הבנות זכו באופן תקדימי משהו כאמור לפיצוי של 150,000 שקלים, התובעת תקבל פיצוי של 75,000 שקלים בעד עוגמת הנפש שנגרמה לה בנסיבות סיום עבודתה במפעל, וגם החזר על הוצאות תיקון שביל הגישה לבית בסך 17,500 שקלים.
הקיבוץ שכבר הוציא לפי דבריו 320,188 שקלים שכ"ט לעורכי הדין שלו, חויב לשלם לחברה ולבנותיה בעד הוצאותיהן המשפטיות סך 35,000 שקלים. טובים ויפים דברי השופטת בהם חתמה את פסיקתה: "התובעת חברת קיבוץ ומתגוררת בקיבוץ. יש לקוות כי בימים קשים אלו ימצאו הצדדים את הדרך לבוא בדברים ולהניח את המחלוקות מאחור".
