בעוד אנשי המרכז והשמאל, מתנערים מזיהויים כ"שמאל", מתגאים אנשי הימין בהיותם "ימין", וכל מי שחושב אחרת הוא "שמאל בוגדני". מה משמעות ה"שמאל" , מי צריך אותו ואיך זה שלאחר אירועי 7 באוקטובר וכמעט שלוש שנים של מלחמה כושלת, עדיין חצי מהעם תומך בממשלת המחדל?
*תמונה ראשית: הפגנה מול בית המשפט העליון בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לטבח אוקטובר. צילום: יונתן סינדל, פלאש90
רבים בציבור הישראלי ובמיוחד בין הפרשנים הפוליטיים, חוזרים ומצהירים שהתפלגות העמדות בחברה הישראלית היום, אינה בין ה"שמאל" ל"ימין". מושגים אנכרוניסטיים לדעתם, שאין להם דבר עם המאבק על "הדמוקרטיה הליברלית" מחד, ואינם מבחינים בין המחנות בנושאי המדיניות והביטחון.
למען הדיוק יש שוני רב בין המחנות בעניין זה. אנשי המרכז והשמאל, מתנערים מזיהויים כ"שמאל", כאילו מדובר בזהות שיש להתבייש בה. ואילו אנשי הימין מתגאים בהיותם "ימין", והם מתארים את כל מי שחושב אחרת כ"שמאל בוגדני", בדרגות שונות של ניכור כלפי הזהות היהודית והציונות. תיאור מופרך שאין לו כל קשר למציאות.
מה משמעותו של השמאל, במה הוא נבדל מהימין?
המושגים שמאל וימין פוליטיים, מקורם כזכור במהפכה הצרפתית, כאשר תומכי המלך והסדר הישן ישבו בצד ימין, באולם האספה הלאומית, ואילו תומכי השינוי, דוברי השכבות העממיות, ישבו בצד שמאל.
מאז ועד היום השמאל נתפס כמי שמגינים על החלשים בחברה, מי שחותרים לשיווין וצמצום פערים, שומרי זכויות הפרט וזכויות המיעוטים.
במונחים של היום מדובר על "חברת רווחה סוציאל דמוקרטית" (דמוקרטיה חברתית), שעיקרה אחריות (ערבות) הדדית, מעורבות המדינה במשק ובהבטחת שירותים נרחבים לאזרחיה ומיסוי פרוגרסיבי עמוק למימונם.
מנגד הימין דוגל בשוק חופשי, בצמצום מעורבות המדינה בכלכלה ובשירותים החברתיים. זוכרים את נאום נתניהו על האיש השמן (חברת הרווחה) הרוכב על האיש הרזה (המשק). כפי שכתבנו כאן לא פעם, לא במקרה מובילה ישראל (מקום שני אחרי ארה"ב) בעומק הפערים בין אזרחיה, בעולם המפותח.
בתחום המדיני – בטחוני ההבדלים פחות מובהקים. השמאל מתאפיין בדגש רב יותר על חתירה להסכמים והבנות ואילו הימין דבק בתיאור המציאות ברוח "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, בהנחה שאין עם מי לעשות הסכמים ושהעולם הערבי כולו מבין רק כוח.
בפועל המציאות יותר מורכבת. השמאל הישראלי היה והנו ברובו אקטיביסטי בביטחון וחלקים משמעותיים בעולם הערבי, ביניהם מצריים, הגדולה והמסוכנת בין אויבנו בעבר, בחרו בהסכמי שלום, קרים אך יציבים.
מי צריך שמאל?
אני צריך שמאל כדי שיהיה לי עם מי להזדהות וכדי שאוכל להיות שותף בגוף פוליטי שהוא יותר מהתאגדות, חשובה אבל לא מספיקה, להדחת ממשלה כושלת ומסוכנת.
צריך לזכור שרוב שותפינו בגוש הפוליטי החותר להחלפת ממשלתו הכושלת של נתניהו מצהירים שהם ימין, אפילו לא מרכז, ואינם טוענים שזה מושג חסר משמעות.
המכנה המשותף המוצהר של גוש השינוי הוא ההתנגדות למהפך המשפטי שמובילה הממשלה, ומחויבות ל"דמוקרטיה ליברלית", מושג שאיני בטוח עד כמה כולנו מיחסים לו אותה משמעות.
החברה הישראלית זקוקה להרבה יותר. היא זקוקה לסובלנות, היא זקוקה לתקוות אנושיות ולא לחלומות משיחיים, היא זקוקה לסולידריות (אחווה בלשונו של בובר) בין חבריה, היא זקוקה לשוויון זכויות וחובות בין אזרחיה, היא זקוקה לפחות פערים כלכליים. היא זקוקה לקדם את ה"נשארים מאחור" (25% מאזרחיה על פי נתוני המחקר) והיא זקוקה מאוד להפוגה מהמלחמות.
עתידה של המדינה תלוי לא רק ביכולתה לקום מכל אסון ולהדוף צר ואויב בכוח החרב, הוא תלוי לא פחות, ואולי יותר, ביכולתה (יכולתנו) להשתלב במרחב מבלי לוותר על ערכינו הליברליים.
מדינת ישראל לא תוכל להיות "ספרטה" של המזרח התיכון, כחזונו של נתניהו, ואם תהיה, יהיה סופה כסופה של ספרטה (שנכבשה על ידי רומא והוחרבה על ידי הברברים).
חשבון נפש הדעת לא תופסת איך לאחר שנים של מדיניות שאינה מתחשבת בכל צרכי החברה, לאחר הניסיון לחולל מהפך שלטוני בבליץ של חקיקה כוחנית, תוך שיסוי והסתה, ולאחר אירועי 7 באוקטובר וכמעט שלוש שנים של מלחמה כושלת, עדיין חצי מהעם תומך בממשלת המחדל, ואיך רובו של העם החצוי והמפולג מצהיר על הזדהות עם ערכי הימין.
מה החמצנו? מדוע אנחנו לא מצליחים להגיע אליהם? נחוץ לנו חשבון נפש כנה ואמיץ, כדי להתמודד עם הכישלון המתמשך שלנו. על רקע זה נראה שנחוץ לנו בטווח הקצר "מערך פוליטי" שיאחד את כל הכוחות מול ממשלת הכישלון, כאילו אין חילוקי דעות ומאבק על ערכי השמאל, ונחוצה לנו שותפות חברתית חינוכית ופוליטית לחיזוק ערכי השמאל ולהובלת שינוי חברתי כלכלי, בטווח היותר ארוך, כאילו אין ממשלה מופקרת שדחוף להחליפה.
