ואף על פי כן שמאל

האם נכון ורצוי בכלל שתהיה לתנועה הקיבוצית אמירה משותפת במאבק על דמותה של המדינה והחברה הישראלית? זו שאלה של מנהיגות, של האומץ לשנות כיוון, של היכולת ללכד את המחנה על בסיס ערכי יסוד משותפים. להחזיר לתנועה את טעם קיומה

*תמונה ראשית: שדות כיסופים. השבת השחורה שינתה במחיר נורא את הכרת הציבור בקיבוצי הספר. האם השינוי הוא לזמן ארוך או לזמן קצר בלבד, עד שידעכו הכאב והזעם? צילום: אורי לוי, רוחמה 

לאחרונה התפרסם ב"הארץ" ראיון עם ניר מאיר, מזכיר התנועה הקיבוצית היוצא, תחת הכותרת: "אני שמח להירשם כמי שהפר את הברית ההיסטורית בין הקיבוצים לשמאל". בשיחת טלפון ניר הסתייג מהכותרת שניתנה לדבריו על ידי עורכי העיתון, לטובת הרייטינג. מבלי להתייחס לאמירות בעייתיות נוספות, לדעתי, הריאיון חידש את הדיון על משמעות השמאל ועל מקומה של התנועה הקיבוצית על המפה הפוליטית.
אורי הייטנר קובע (במאמר שהתפרסם ב"זמן קיבוץ") שהשמאל בגד בנו, בקיבוצים. מעבר לדיון על מהותו ודרכו של השמאל, עולה שוב השאלה האם נכון ורצוי בכלל שתהיה לתנועה הקיבוצית אמירה משותפת במאבק על דמותה של המדינה והחברה הישראלית. עבור הנהגת התנועה זו אינה שאלה לסקר נוסף, שאנחנו יודעים את תוצאותיו העגומות בחצר הקיבוצית של היום. זו שאלה של מנהיגות, של האומץ לשנות כיוון, של היכולת ללכד את המחנה על בסיס ערכי יסוד משותפים. להחזיר לתנועה את טעם קיומה. לא פחות מזה.
היכולת להשפיע
אומרים לנו: "אנחנו מיעוט קטן (פחות מ-2 אחוז) בחברה הישראלית, ולכן עלינו לוותר על היומרה להשתתף בהובלתה ולהסתפק במאבק על האינטרסים הישירים והמיידיים שלנו. אומרים כך בשם "הבנת המציאות". מי שאומרים כך אינם חיים באמת על קרקע המציאות. הם אינם מבינים את העובדה הפשוטה, כי מי שעוסק רק באינטרסים הבלעדיים והמיידיים שלו, משקלו הציבורי יהיה כגודלו ולא יותר. זה מה שקרה וקורה לנו בעשרות השנים האחרונות, במאבקים על הקרקעות, על החקלאות, על המיסוי, ובכל תחומי החיים המשותפים, בכולם הלכנו מדחי אל דחי. הדבר נכון גם לגבי תדמית הקיבוצים והתנועה, עד ל-7 באוקטובר, עד לשבת השחורה, ששינתה במחיר נורא את הכרת הציבור בקיבוצי הספר, אך איש אינו יודע האם השינוי הוא לזמן ארוך, או שהנו שינוי לזמן קצר בלבד, עד שידעכו הכאב והזעם.
מה אמור להיות שמאל ישראלי היום?
השמאל הפוליטי, המפלגתי, לא בגד אבל התרוקן במידה רבה ממה שהייתה יכולה להיות תרומתו המשמעותית למדינה ולחברה הישראלית. חלקו ברח מההתמודדות על אופייה הכלכלי-חברתי של החברה הישראלית, וחלקו לא התייצב למאבק על דרכו המדינית. חלק אחר גלש לקיצוניות עקרה.
יגאל אלון אמר פעם: ״אני איש שמאל, אך אינני שמאלן״. שאלו אותו מה ההבדל? השיב: ״כמו ההבדל בין לאומי ללאומני״. קולע ומדויק.
השמאל הישראלי אמור לעמוד היום על ארבעה יסודות חיוניים, שהם:
היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, כינון חברת רווחה סוציאל דמוקרטית, הבטחת זכויות הפרט וחופש הדעה לכול, חתירה נחושה לפתרון מדיני לסכסוך עם העם הפלסטיני, פתרון שיאפשר להפסיק את הכיבוש (המשחית) מבלי לפגוע בביטחון.
מעקרונות אלה נובעים בין השאר גם: שוויון מלא בזכויות ובחובות לכל המגזרים ולכל המיעוטים, חיזוק ההתיישבות בגבולות מוסכמים, עידוד ותמיכה ביזמויות שיתופיות (קואופרטיביות), פיתוח החקלאות והתעשיה הישראלית והשקעה במערכות הציבוריות של הבריאות והסיעוד, החינוך וההשכלה.
כל אלה חשובים לתנועה הקיבוצית כמו לאחרים ועליה להתייצב כשותפה משמעותית במאבק על קיומם. המהלך הראשון הוא איחוד מה שנותר מהעבודה ומרצ, ולהזמין את כל מי שמזדהה עם מכלול הערכים של השמאל. היות שהערכים הללו מקובלים בחלקם על המרכז ועל הימין המתון, נכון יהיה לכונן ״מערך פוליטי״ רחב, ״המחנה הדמוקרטי״, שיתייצב מול הקואליציה האסונית של ״הימין המלא מלא״, הקואליציה השבויה בידי המיעוט הלאומני והמשיחי. להתייצב במערך רחב, מבלי לוותר על דרכו הייחודית של השמאל.
פתח תקווה (לא המושבה)
ההתייצבות המרשימה של הקיבוצים וחבריהם במאבק על הדמוקרטיה, מלמדת שעוד בחורנו חי. הסולידריות עם הקיבוצים וחבריהם שנפגעו בשבת ההיא, המחויבות לעתידם של כל המפונים, השינוי בדעת הקהל כלפי הקיבוצים והתסכול העמוק מהתנהלותה ומחדליה של הממשלה, הם פתח לתקווה חדשה. עם כל הכאב הם הזדמנות לחשבון נפש ולשינוי. האם תדע הנהגת התנועה לממש את ההזדמנות? האם נדע כולנו לחדש את טעם קיומה של התנועה הקיבוצית? ימים יגידו.