עוטף עזה הפך למוקד עלייה לרגל ולאתר הנצחה אחד גדול, ההנהגות דורשות הסדרה והקיבוצים סגרו את שעריהם אחרי שפרטיותם נפגעה
כשנוסעים בכבישי עוטף עזה אי אפשר להתעלם מהאנדרטאות לזכרם של נרצחי מתקפת הטרור בשבעה באוקטובר. בכל עיקול בכביש, ליד מיגוניות, בצמתים וכמובן ליד חניון רעים שעל כביש 232, שם היה הטבח האכזרי במסיבת הנובה. את האנדרטות, שכוללות גם ספסלי ישיבה ועצים שנטעו לצד מייצגי אומנות מרגשים, הקימו בני המשפחות וחברים של הנרצחים.
אלא שלצד המיזמים המרגשים והחשובים, נוצרה בעיה שמטרידה את הרשויות המקומיות בעוטף שנדרשות לסוגייה הרגישה, בעקבות תלונות התושבים: האנדרטאות הרבות אינן מוסדרות ועם כל הרגישות שבדבר, זה הפך את המרחב הציבורי לאזור עמוס באנדרטאות שמכבידות ממילא. כך מתלוננים תושבים. הציבור שנע על הכבישים עוצר בצד ונוצרת סכנה בכביש. תושבי האזור שנוסעים בכבישים יום-יום מתלוננים שהנסיעה בכביש, בין עשרות אנדרטאות, קודרת ולא נעימה, ומוטב להסדיר את הדבר בצורה מכובדת. בנוסף ישנן אנדרטאות שהוקמו לצידי הדרכים, שם נשתלו עצים על שטחים פרטיים של חקלאים. למרות הרגישות הרבה לנושא ועל רקע העובדה שהמלחמה לא הסתיימה, הרשויות כבר הבהירו שהמצב הקיים לא יישאר כפי שהוא מאחר שזה נעשה באופן פרטי ולעיתים גם כזה שלא מכבד את המשפחות השכולות.
לתחזק ולשמר לשנים רבות
השאלה הגדולה שבה עוסקים היא כיצד מנציחים באופן רשמי ומטעם המדינה את אירועי טבח השבעה באוקטובר בעוטף עזה וערי הדרום? כרגע אין תשובה. מי שאמון על כך הוא משרד המורשת שעדיין לא הציג רעיונות להנצחת האירועים והנרצחים. בינתיים, עוד ועוד אנדרטאות מוקמות בכבישי העוטף, בעיקר לאורכו של כביש 232 המרכזי בעוטף עזה.
המועצה האזורית אשכול למשל, שמתחם מסיבת הנובה נמצא בשטחה ואיבדה מאות תושבים שנרצחו ביישובים ובצירים, הודיעה לתושבים לאחרונה, על רקע התלונות הגוברות: "ראשית, אנו משתתפים מאוד בצערן של המשפחות כולן, וכואבים איתכן את כאב האובדן הנורא. מגיעות אלינו בקשות רבות ממשפחות שכולות תושבות המועצה, וגם שאינן תושבות המועצה, להקמת אנדרטאות זיכרון ליקיריהן, שנרצחו ונפלו בשבעה באוקטובר. חשוב שההנצחה תספר את סיפור הנרצחים, תכבד את המשפחות, תיעשה בשיתוף פעולה של כלל הגורמים, תיקח בחשבון את היכולת לתחזק ולשמר את אתרי ההנצחה לשנים רבות באופן ראוי והולם; ועם כל זאת עלינו לנהל מרחב חיים כולל, שישתלב גם עם הבטי הנצחה, ושיש בו יישובים ואוכלוסייה שיתחילו תהליך של שיקום בביתם, בנוף תרבותם.
במסגרת החלטת ממשלה שהתקבלה, נקבע כי יוקם אתר הנצחה לאומי לאירועי השבעה באוקטובר וכי תוקם ועדה מיוחדת לנושא. אנו מניחים שהתהליך יארך כמה שנים ובינתיים משפחות רבות מבקשות להנציח את יקיריהן בדרכן. סוגיית ההנצחות במרחב הציבורי, לאורך הכבישים ובכל האתרים, היא סוגייה שנדרש לתת לה מענה רגיש ונכון. ישנם גורמים רבים שמעורבים בקבלת החלטות אלה, כגון משרד מורשת, משרד הביטחון-הנצחת החייל, ביטוח לאומי-פעולות איבה, חברת נתיבי ישראל, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הוועדה לתכנון בניה ועוד. אנו מודעים היטב להנצחות שקמות בשטח באופן פרטי, ואין ביכולתנו להבטיח שיוכלו להישאר במקומן. לפיכך בכוונתנו להקים ועדת היגוי משותפת עם כלל הגורמים, וכשנגיע לשלב זה נשתף את נציגי המשפחות ונרצה שייקחו חלק בדיונים להבהרת עמדתן ודעתן. מתוך תהליך משותף יגובשו אלטרנטיבות להנצחה ראויה ומכבדת, שיהיו ברות קיימא עבורנו ועבור הדורות הבאים. ליבינו עם המשפחות השכולות, ובתקווה גדולה לבשורות טובות", נכתב.
״לא צריכים ולא יכולים להיות מוזיאון חי״
לצד זה, גם היישובים בעוטף עזה הפכו למוקד עלייה לרגל עבור אזרחי המדינה, קבוצות מטיילים מחו"ל ובני נוער. אותם אנשים מבקשים להיכנס ליישובים ולראות מקרוב את ההריסות שהותירו אחריהם המחבלים ביום הפלישה, ולשמוע את סיפוריהם של התושבים ששרדו את הטבח, ואת סיפורי הגבורה ביישובים. ה"ביקוש" הוא בעיקר להיכנס לקיבוצים כפר עזה, בארי, ניר-עוז, נחל עוז. היישובים הללו, שממילא ריקים מאדם והתושבים עברו למגורים זמניים, סגורים ולא ניתן להיכנס ללא אישור וליווי. התושבים מרגישים שזו חדירה לפרטיות, אלא אם כן מדובר בסיורים שמטרתם לצורך הסברה בינלאומית. כך למשל קיבוץ ניר-עוז שהקים מערך שלם של תיאום ביקורים. אחת מחברות הקיבוץ לקחה על עצמה את המשימה לתאם את הביקורים ולשבץ להם תושבים מתנדבים, בעיקר כאלו ששולטים בשפות זרות.
״אנחנו לא צריכים ולא יכולים להיות מוזיאון חי, ולא אנדרטה לאסון" אומר בר חפץ מקיבוץ נירים, "הילדים כאן צריכים לגדול בין חובזות וכלניות ולא בים אנדרטאות. שתיקח המדינה את מתחם הנובה ויער רעים שלידו, תעביר הכול פנימה ושתעשה שם מה שהיא רוצה. את שאר המרחב תשאירו לחיים״.
ילדיהם של של יובל ומעין בר, שנרצחו בפלישת המחבלים לקיבוץ בארי, הפכו את בית ההורים למתחם קירוב לבבות בין ישראלים שמגיעים לסייר באזור. על קירות המבנה, בין חורי הכדורים, תלויות תמונות שמחות של המשפחה, של הנכדים ושל שני לוחמי צה"ל שנפלו בקרב על הבית. ברקודים שמודבקים על הקירות מפנים לסרטונים של המשפחה מימים טובים יותר. בפינת יצירה מוצב שלט: "מוזמנים לאסוף שבר וליצור עליו חיים ותקווה, או רק געגוע לאהוב או אהובה". כולם מוזמנים לבית. יש רק כלל אחד, והשלט בכניסה מבהיר מה הוא: "הבית הזה הוא מרחב לשיח של קירוב לבבות ונחת. לכן נבקש ונאמר: אין כניסה לפוליטיקאים, לא חשוב מאיזה צד. מספיק הרסתם. תודה, המשפחה״.
