האם זכותו של היורש בדירת הירושה כפופה להחלטות הקיבוץ? ואילו זכויות קנייניות יש ליורש עד להשלמת הליך השיוך?
שיוך משדות ים ועד בית קשת
מזה שני עשורים, מאז שהליכי שיוך הדירות בקיבוצים החלו לתפוס תאוצה, מתעוררות מחלוקות בין יורשי חברים שהלכו לעולמם לבין הקיבוץ בו נפטרו המורישים.
עיקר המחלוקת נוגעת לזכותו של היורש לדירה המסוימת אותה הותיר המוריש. לא אחת גם גלשה המחלוקת לשאלות הנוגעות לתביעות לדמי שכירות שאותם ביקשו היורשים לקבל מהקיבוץ שהמשיך ועשה שימוש בדירת המוריש לצרכיו של הקיבוץ.
בלא מעט מהקיבוצים החלטות השיוך יצרו ציר זמן שתחילתו בהחלטת השיוך וסיומו בשיוך הדירה בפועל (חתימת החבר או היורש על הסכם חכירה מול רשות מקרקעי ישראל ביחס לדירה).
על ציר זמן זה, כך קבעו אותם קיבוצים, הדירה "חזרה" לקיבוץ, בעת פטירתו של החבר-המוריש. ליורשי החברים, כך נקבע, תהיה בהמשך זכות לקבל זכויות במגרש או בדירה, אך לאו דווקא בדירתו המסוימת של המוריש (שיתכן שהקיבוץ ימסור אותה לחברים אחרים או לנקלטים חדשים), אלא בדירה אחרת, בהתאם למצאי הדירות בקיבוץ או לפיצוי בשווי הדירה.
החלטות אלה שלא בהכרח הבטיחו ליורשים את דירת הוריהם יצרו "התנגשות" עם היורשים, רובם בני הקיבוץ, שביקשו "להיכנס לנעלי הוריהם המורישים" ולקבל לעצמם את דירתם המסוימת של הורים.
התוצאה: שורה ארוכה של פסקי דין, בעניינם של הקיבוצים: שדות ים, נאות מרדכי, כפר המכבי, בית קשת ועוד אחרים, בהם היורשים תבעו מהקיבוץ זכויות שיוך בדירת הוריהם עוד קודם שהושלם הליך השיוך.
פסק הדין הראשון שהגיע לבית המשפט העליון, כערכאת ערעור, היה בעניינו של קיבוץ שדות ים, שיוצג בידי עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות').
שם נקבע, לפני כעשור, כי "החלטת השיוך אינה מקנה זכויות קניין אלא מהווה הצהרת כוונות, שטרם בשלה לשיוך דירות בפועל". מאז שימש פסק זה תקדים מנחה בערכאות השונות שדנו בכך, לפי נסיבות כל מקרה.
למי זכות החזקה בדירה?
סיפורה של משפחת יורשים מקיבוץ בית קשת שנדון לאחרונה בבית המשפט העליון, בדרך של ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, מדגים את המורכבות של הדברים.
במקרה זה, לאחר שנפטרה האם-המנוחה, ובחלוף תקופת האבל, פנה הקיבוץ ליורשים וביקש מהם לפנות את חפצי אימם המנוחה מהדירה. הללו הציעו לקיבוץ לשכור את הדירה למשך שנה ובהמשך, ביקשו להתקבל לחברות.
הקיבוץ סרב לבקשתם לשכור את הדירה, והודיע להם שבאותו שלב אין הקיבוץ קולט חברים חדשים. משסירבו היורשים לפנות את הדירה, פינה הקיבוץ את החפצים שהיו בדירה למחסן, אך היורשים החזירו אותם לדירה ולמעשה "השתלטו" עליה.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד עומר כהן, ביקש שם מבית המשפט המחוזי להורות כי לקיבוץ זכויות החזקה בדירה.
השופט יונתן אברהם קיבל את תביעת בית קשת והסביר שבמועד פטירתה של החברה פקעו זכויותיה לשימוש בדירה, ואין בהחלטות הקיבוץ כדי להעניק ליורשים זכות לדירה המסוימת של אמם המנוחה, וקבע שזכויות החזקה בדירה נתונות לקיבוץ ולא ליורשים.
קביעה זו היא חלק מהפסיקה של בתי המשפט בסכסוכי יורשים-קיבוץ, לפיה כל עוד לא הסתיים תהליך השיוך והזכויות בדירה הועברו ונרשמו על שם החברים, הזכות לשיוך היא "אובליגטורית מעין קניינית", ורק עם רישום הזכויות בדירה בפועל, היא 'הופכת' לזכות קניינית".
המשמעות היא שבעת פטירת המוריש טרם היו לו זכויות קנייניות להוריש, כך שזכויות היורשים, עד להליך הרישום, הן בהתאם להחלטות הקיבוץ בעניין זה.
אחד הבנים-היורשים, לא ויתר, וערער, בעצמו, לבית המשפט העליון. הוא ביקש מבית המשפט וגם קיבל סעד זמני לפיו עד לשמיעת הערעור "יוקפאו" הליכי השיוך לגבי דירת האם. הוא טען שהדירה עלולה להיות משויכת לצד שלישי, ואז לא יהיה עוד טעם לערעורו.
הרכב השופטים בערעור, בבית המשפט העליון (ניל הנדל, יעל וילנר ואלכס שטיין), שמע את טענות שני הבנים-היורשים.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד עומר כהן, השיב והסביר כי לפי החלטות הקיבוץ משנת 2004 יש ליורשים כולם, כמו גם למערערים כאן, זכות לקבל מגרש או דירה או חֶלֶף (פיצוי).
בפועל, אמר הפרקליט, אין ודאות שהמערערים יקבלו זכויות בדירת המורישה אך, לפי מצאי הדירות בקיבוץ, הוא הבהיר, "אין סיבה שלא יקבלו נכס בקיבוץ".
בית המשפט העליון לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי והמליץ על דחיית הערעור, ללא חיוב בהוצאות, וכך נפסק.
