שלוש תערוכות חדשות במוזיאון בר-דוד שבברעם
לא מכבר נפתחו שלוש תערוכות חדשות במוזיאון בר-דוד שבברעם כשהמרכזית בהן נושאת את הכותרת "בעקבות הזיכרון האבוד". זוהי תערוכה קבוצתית, בינלאומית, בה נוטלים חלק אמנים מלודז' (פולין), מניו אורלינס (לואיזיאנה, ארה"ב) ומישראל. התערוכה הנוכחית מהווה את "הפרק השלישי בפרויקט זיכרון שיזמה האומנית האמריקנית רובין לוי מתוך רצון ליצור מהלך של תיקון לזיכרון הטראומטי בילדות של אמה, שורדת שואה מלודז'." (מתוך הטקסט שכתב אוצר התערוכה הנוכחית, סורין הלר). הפרק הראשון התקיים בלודז' ואילו הפרק השני בניו אורלינס. העבודות בתערוכה משתרעות על פני טווח נרחב של תמות הנשזרות זו בזו: זיכרונות ילדות וזיכרון קולקטיבי, זהות, תרבות והיסטוריה.
דה-קולוניזציה תרבותית
מהלך של דה-קולוניזציה תרבותית, חתירה והתרסה נגד ההבניה התרבותית-פוליטית המערבית ההגמונית מתקיים בעבודותיהם של אייל אסולין ודוד עדיקא. את פסל "נמרוד" הקנוני, הכנעני והערל של דנציגר, העשוי מאבן חול נובית, מייהד וממזרח אסולין והופכו ל"מוטי". בשונה מ"נמרוד", "מוטי" עשוי מחומר תעשייתי "נמוך", קלקר מצופה בפיברגלס, וצבוע בשחור. את הבז המצוי על כתף "נמרוד" ממיר אסולין בחתול ספינקס הענוד בשרשרת "חי" מוזהבת. עדיקא מציג בתערוכה שני תצלומים מתוך הסדרה "שוק שחור", בהם נראית פיגורינה (פיסלון קטן מחרסינה שנועד לקישוט הבית) – רקדן ורקדנית הצבועים שחור ושבגדיהם ותנוחת גופם מצביעים על מוצאם האפריקאי – המאששת ומנציחה את תפיסת ה"אחר" השחור, כפראי, יצרי ואקזוטי.
זהות שחורה
על רקע שחור, בתפזורת נטולת לכידות נרטיבית, מצייר ג'ון אייזיה וולטון בצבעים עזים וזרחניים דימויים, סמלים, מושגים, אותיות ומספרים הצופנים בחובם זיכרונות אישיים והגיגים המתייחסים לזהות שחורה, להיסטוריה ולתרבות של לואיזיאנה וניו אורלינס. ציוריו הנותרים אניגמטיים, מקרינים תחושה של אינטנסיביות, אי-שקט ודחיפות ונדמה שסגנונם "הלא מהוקצע" שואב השראה מציורי גרפיטי ומציוריו של הצייר האפרו-אמריקאי ז'אן מישל בסקיה.
כוריאוגרפיה של אלימות
העבודה המשובחת והמצמררת "שן בעין: כוריאוגרפיה של אלימות במחוז אורלינס, 2022" של דבורה לוסטר, מנציחה את הזירות וקורבנות הרצח בניו-אורלינס, מרביתם מקרב האוכלוסייה האפרו-אמריקנית. עבודתה מורכבת מסדרת תצלומים בשחור-לבן התחומים בעיגול והמתעדים את הזירות בהן התרחש הרצח. לצד התצלומים מופיעות כתוביות, שנדלו מתוך הארכיון המשטרתי והמתייחסות בלשון לקונית ויבשושית לתיעוד הרצח. כך לדוגמה אחת הכתוביות מכילה את הפרטים הבאים:
"רישום ארכיון # 01-13
מיקום האירוע שדרת פלורידה והקונגרס (פלורידה)
תאריך 1 באפריל 2008
שם צ'רלי הולברט (18)
הערות פצעי ירי מרובים
הדפס דיו ארכיבי על נייר קוזו"
ילדות, תרבות, זהות
העבודה "שיבוטי פינוקיו" (2020) של מריק לכנר, ישראלי יליד אוקראינה, העשויה מצמר ופוליאסטר, אורגת יחדיו את זיכרונות ילדותו, תרבותו וזהותו לכדי שטיח קיר המשובץ בדמויות של פינוקיו בעלות צבעוניות עזה. למראה אפו המחודד והמאורך של פינוקיו ולמקרא שם העבודה, וברוח "מות המחבר", הצופה הישראלי, בפרט באלה הימים, לא יכול להימנע מלפרש את "שיבוטי פינוקיו" גם בהקשר של השחקנים הפועלים בזירה הפוליטית הישראלית.
מפאת קוצר היריעה לא צוין שמם ועבודותיהם של אומנים רבים נוספים המשתתפים בתערוכה.
"לדבר עם אמן מת"
בחלל המבוא, על שני קירותיו הפנויים לתצוגה מוצגת התערוכה "לדבר עם אמן מת" של אתי צכ'ובר. על אחד מהקירות הללו, תלויים בגבהים שונים ציורים קטני מידות שצוירו על מצעי עץ שמרקמם נותר חשוף. מכל אחד מציורי השמן הללו ניבט דיוקן הנסמך והמהדהד, אם בקול ענות חלושה ואם בווליום חזק יותר, דיוקן של אחד מציירי המאסטרים: ולאסקז, רובנס, רמברנדט ואחרים. הקיר הסמוך מוקדש לציורי דיוקנה של השחקנית רונית אלקבץ ז"ל, הנשענים על היצירה "מחברות שחורות".
בחלל הסמוך לתערוכתה של צכ'ובר מוצגת התערוכה "קירות חשופים" של יונתן רון. ציוריו של רון מתמקדים במרחב ובחללי מוזיאונים – גלריית אופיצי בפירנצה, ד'אורסה בפריז ואף במוזיאון בר-דוד – במוצג בהם ובעובדיו. בציוריו מתמקד רון וחושף דווקא את אותם מראות במרחב המוזיאון העלומים מעיני המבקר, כדוגמת הציור "רסטורציה" המתאר, בין היתר, את חדר הרסטורציה האפלולי, או באלה שהמבקר במוזיאון אינו משתהה ואינו נוטה להסב את מבטו כלפיהם. בציורים מסוג זה רון מנכיח, בין היתר, את העובדים הזוטרים של המוזיאון. בציור "שומר ישן", שיממון ושוליות תפקידו של השומר מודגשים במזעור דמותו – יושב מצדודיתו במדיו כשראשו מוטה מטה – כנגד רצפה רחבת ידיים וקירות חשופים וריקים.
מתפרק, מתפצל ומתעוות
סדרה נוספת של ציורים אותה מציג רון בתערוכתו, מתבססת על התבוננות מתוך ובאמצעות סיורו הווירטואלי בחללי מוזיאונים. בציורים מתוך סדרה זו, המרחב המוכר והיציב של "הקובייה הלבנה" והמוצג בה, מתפרק, מתפצל, ומתעוות. כך לדוגמה, בציור "מבט קטוע על ארמון ד'אורסה", המאמץ פרספקטיבה עילית, הרצפה החומה של חלל התצוגה תופסת את מרבית שטח הציור ויוצרת מעין משולש שווה שוקיים שמצלעו השמאלית מתרומם קיר תצוגה כחול; קיר שצורתו המלבנית והציור הידוע של אדוארד מאנה התלוי עליו "הארוחה על הדשא"(1863), מתעוותים והופכים לטרפזיים. בצידו הימני של הציור, לוכד רון את התוצאה הרת השיבוש של סיור וירטואלי מהיר; תוצאה בה ציור אימפרסיוניסטי הופך לציור מטושטש ולמעין ציור מופשט של כתמים תכלכלים החורגים מעבר למסגרת הציור.
תערוכה קבוצתית, "בעקבות הזיכרון האבוד", אוצר: סורין הלר; יונתן רון, "קירות חשופים", אוצר: אבי איפרגן; אתי צכ'ובר, "לדבר עם אמן מת", אוצר: אבי איפרגן; מוזיאון בר-דוד, קיבוץ ברעם, עד סוף פברואר 2023.