האם למנוע מאדם להתאבד היא פעולת הצלה או פעולה אגואיסטית? הדי בן עמר מעלה שאלות לא קלות. ותשובות אין
אנתוני בורדיין היה סיפור הצלחה מכל בחינה שהיא.
הוא היה שף ידוע, שהחל את דרכו כטבח במטבחי מסעדות שונות בניו-יורק, עד שהגיע לדרגת השף הראשי של מסעדת "בראסרי לה האל" היוקרתית.
הוא התפרסם בציבור כשכתב את הספר "סודות מחיי המטבח: הרפתקאות בבטן הרכה של הקולינריה". הספר פרץ לתודעה והפך את אנתוני בורדיין לכוכב.
פרסומו זה הפך אותו לאישיות טלוויזיונית, והוא השתתף בתוכניות טלוויזיה קולינריות שסבבו סביב אישיותו הססגונית וסביב בישול. חייו נעשו למסע קולינרי במדינות שונות סביב העולם, תוך שהוא אוכל ממאכלי אותן מדינות וקהילות, ועובר חוויות שאנשים אינם זוכים להן בדרך כלל במשך שתי תקופות חיים.
ואם כל זה לא מספיק: פרסומו, ספריו, ותוכניות הטלוויזיה שבהן השתתף עשו אותו מסודר היטב כלכלית.
ואם גם כל זה לא מספיק כדי לעורר בכם צביטה קטנה של קנאה, תוסיפו לכל האמור את העובדה שהוא היה גבר נאה, מלא חן ואהוד על כל מי שפגש בו.
כל אלו עשויים רק להגביר את התמיהה מהעובדה הבאה:
ב-8 ביוני 2018, בחדר המלון שלו בקייזרסברג שבצרפת, באזור יפהפה ובמלון מקסים לא פחות שבו שהה לרגל צילומים לסדרה על אוכל מקומי, נמצאה גופתו של אנתוני בורדיין בחדרו, וכמו שכתוב בוויקיפדיה: "ככל הנראה התאבד".
המסקנה האחרונה הזו, "ככל הנראה התאבד", נשמעת הגיונית אם מביאים בחשבון שמצאו אותו תלוי על חבל שהיה קשור לקורת עץ יפהפייה וציורית, כזו שניתן למצוא באזורים הכפריים באירופה, קורת עץ כבדה מהסוג שמחבר בין הקירות ותומך את התקרה.
זה נשמע לי הגיוני למדי שאדם שנכנס חי לחדרו שבמלון בשעת ערב, ונמצא בבוקר תלוי על חבל שמשתלשל מקורת תקרה ציורית, "כנראה התאבד".
אלא אם כן הוא התכוון לתלות את בגדיו לייבוש, ובטעות שכח את עצמו בתוך הבגדים. אני מניח שכשבוויקיפדיה כותבים "כנראה התאבד," כולל המרכאות, הם לוקחים בחשבון שגם האפשרות השנייה שהעליתי כאן באה בחשבון.
אם הייתי מת לא הייתי יודע את זה
היה לי דוד שהתאבד כך.
גם הוא היה ידוע בעיר מגוריו ובין מכריו כאיש מצליח בכל מעשיו, עם שני ילדים מוצלחים ואישה נאה, ומשרה מכובדת ומכניסה. בנוסף לכל אמרו עליו כולם שהוא "יפה כמו כוכב קולנוע" – ביטוי מקובל בשנות ה-70-60.
הוא היה הצעיר מבין האחים של אבא שלי, ולקח לאבא שלי זמן רב להתאושש מהמכה, וכשאני אומר "להתאושש" משמעו להתחיל לתפקד רגיל, כי הכאב נשאר לתמיד על מי שהיה ואיננו.
כאב שאינו נרפא.
וזו ההסתייגות היחידה שיש לי ממעשה כזה: הנפגעים היחידים ממעשה התאבדות של מישהו הם אלו שהיו קרובים למי שעזב את העולם בהחלטה של רגע. אלו שהכירו ואהבו אותו.
המנוח עצמו לא נפגע כלל.
וכך, כשישבנו כלתי ואני בשבעה בעקבות מותו של המחותן שלי, אביה, שנפטר מאירוע לבבי, אמרה לי כלתי:
"איזה מזל היה לך שהצילו אותך בזמן! איזה מזל היה לך שנשארת בחיים!"
"לי היה מזל?!" אמרתי בתמיהה. "לכם היה מזל! אם הייתי מת לא הייתי יודע את זה. מי שהיה סובל זה אתם, שהייתם נשארים בלעדיי, כמו שאנחנו סובלים עכשיו מחסרונו של אביך. היחיד שממש לא סובל עכשיו, ואף הגיע אל השקט ואל הנחלה הוא אביך!"
"מה תאמר לאדם שעל הגג"
מה שהביא אותי לנושא הזה הוא חיפוש ברשת אחר מאמר שנכתב בידי פרופסור אבשלום אליצור, היקר לי מאוד, יחד עם הפסיכולוג חיים עומר. המאמר מסכם שיחות בין השניים בנושא התאבדות והוא קרוי: "מה תאמר לאדם שעל הגג". הטקסט שואף לתת כלים לאדם המתמודד עם מצב שבו הוא פוגש במי שמתכוון להתאבד, ואין בידו זמן לבזבז – לצורך הסמליות, מדובר באדם העומד על קצה הגג ומתכוון לקפוץ.
את המאמר חיפשתי כשנזכרתי בשיחה שהייתה לי עם אבשלום באחת מנסיעותיי מיפו ליד-חנה בשעת ערב, שיחה שבה עלתה פעילותו של אבשלום בנושא מניעת התאבדויות, ובה ננזפתי על ידו קשות כשהבעתי את עמדתי שזו בחירה של האדם עצמו, ויש גבול למידת ההתערבות שיש לנקוט בה.
זו עדיין דעתי, אגב.
שכן כמו שציינתי קודם, המת עצמו אינו נפגע ממותו – זו רק סביבתו הקרובה, ולעיתים הקרובה פחות, שנפגעת.
ועל כן השיקול, לתפיסתי, אמור להיות זה: האם יש מקורבים בסביבתו של המתכוון להתאבד, ומה תהיה מידת הפגיעה בהם.
על כן דעתי תהיה שונה במצב של אדם שיש לו הורים אוהבים, ואחים ואחיות, או אישה וילדים, והוא עובר משבר, לבין מי שהוא בודד וערירי, או סובל סבל כרוני ומתמשך.
ואם משתמע מדבריי שאת מניעת ההתאבדות אנחנו עושים למען כל אלו שמסביב למתאבד הפוטנציאלי ולא עבורו, זה אכן לגמרי כך: אנחנו עושים זאת למען כל השאר.
כל מי שימשיך לחיות אחריו.
במצב כזה, אכן הדבר הנכון הוא לקחת ליד את המאמר של פרופסור אבשלום אליצור והפסיכולוג חיים עומר וללמוד אותו לפרטי פרטיו, ולעשות הכול על מנת לעצור את המתאבד הפוטנציאלי מלממש את כוונתו.
אבל בכל מקרה אחר? זכותו של אדם להחליט מתי הוא נושם את נשימתו האחרונה.
וכמו שמקובלת עלינו החלטתו של הפרופ' דניאל כהנמן שבגיל 90 החליט שדי לו, ופנה אל מכון דיגניטאס בשווייץ, ושם קץ לחייו, כך גם זכותו של מי שהוא בן 30.
ואין כל צידוק לשכנע אותו אחרת.
איפה יש גישה לגג?
בתקופה מסוימת של חיי עברתי משבר קשה. הייתי כבר אב לחמישה ילדים בוגרים, אבל הרגשתי שהגעתי אל פי תהום. כתבתי צוואה, ומעת לעת התהלכתי ברחובות תל אביב וציינתי לעצמי באילו בניינים גבוהים שמעל עשר קומות יש גישה לגג.
בסוף נמנעתי מלעשות את זה, וגם עשיתי כל מה שנדרש לצאת מזה – הקמתי עסק חדש וחזרתי לחיות.
האם עשיתי נכון?
כשאני מביט אל 15 השנים שעברו מאז, ברור לי שעשיתי את הדבר הנכון מבחינת כל מי שנמצא סביבי – כל מה שהיה לי לתת להם מאז, וגם נתתי, היה שווה את זה.
אבל אם הייתי לבד? אין לי ספק שהייתי אדיש לשאלה הזו.
שנים של אומללות
ב-2008 הורדתי בדקה ה-90 את בתי הסובלת מנכות קשה מחבל התליה. פניה כבר היו אז כחולים.
בכמעט 20 השנים שעברו מאז, כשראיתי את הסבל שהוא מנת חלקה, ברור לי שעשיתי זאת ממניעים אגואיסטיים לחלוטין. כל הורה היה עושה כך.
אבל האם עשיתי נכון?
אני לא אדם חכם מספיק – לא על כל שאלה אני יודע לענות.
באותה שנה קראתי כתבה על סבא שירה בנכדו. הנכד היה אוטיסט במצב קשה והסבא רצה למנוע ממנו חיים של סבל. אחר כך הוא התאבד.
בעיתון קראו לזה "רצח והתאבדות", אני לעומת זאת קראתי לזה "שני מעשי גבורה".
אבל יום אחרי שקראתי את זה הלכתי למשטרה והפקדתי את האקדח שלי.
מאז הוא שם.
אני לא אדם שלוקח סיכונים.
ועל אימי שמצאתי אותה יום אחד עם ורידים חתוכים וסדינים מלאי דם לא אמרתי כלום. לרוע מזלה אבי ואני הצלנו אותה, והיא זכתה לעוד 20 שנים של אומללות, דיכאון קשה וסבל נפשי.
כל הכבוד לנו!
