לזכרו של יעקב כהן, חבר קיבוץ אשדות יעקב מאוחד 2000-1929
האמת היא שאני לא יכול לשחזר היום במדויק מאיפה הגיעה אלי באותו בוקר הקריאה
"בוא מהר החוצה. הברזילאי הגיע".
אולי זה היה צביקה פ. שאבא שלו נהרג כמה שנים אחרי זה במלחמה, והוא נעמד ליד הצריף של המספרה וצעק לי:
"בוא. למה אתה מחכה. אתה לא יודע מה אתה מפסיד".
אולי.
לצביקה פ. היו תמיד סיבות טובות לקרוא לי לעזוב הכל ולמהר לטוס החוצה, לא חשוב בדיוק באיזו שעה:
לתלות על עץ התות שלטים של מפלגת "אחדות העבודה" ב 12 בלילה, לראות פרה שממליטה ברפת בארבע בבוקר. להציץ למתנדבות הצרפתיות שחזרו לפני רגע מהעבודה במטע.
הוא תמיד רצה שאני אהיה שם לצדו במצבים האלה. כאילו שהוא הרגיש כבר אז שעוד כמה שנים תשיג אותו הבשורה על המוות של אבא שלו ממש לא רחוק מאיתנו, בעליה מקיבוץ תל קציר למוצב הסורי בתאופיק, והוא לא רצה להישאר כבר אז אפילו דקה אחת לבד.
אליעזר הספר, שהיה מגיע אלינו פעם בחודש מטבריה, הניח את התער החד על העורף שלי ורטן: שנייה. תן לי לעשות לך "פס" מאחורה כמו שצריך, אחרת אמא שלך תהרוג אותי ותבכה לי שבוע שרק את הבן שלה אני לא מספר כמו שצריך, אבל אני כבר הייתי לגמרי חסר מנוחה. הידיעה על בואו של הברזילאי ננעצה עמוק בתוך המוח שלי כמו השדיים הקטנים והמוצקים של מארי, המתנדבת הצרפתייה, שנגלו אלי כמה שנים אחר כך מבעד לאדים הסמיכים שמילאו את המקלחת. שדיים קטנים ומוצקים אפופים בניחוחות של סבון ריחני שמילאו את הראש שלי במין מתיקות חריפה, בעוצמה כזאת שאותה לא אדע יותר אף רגע נוסף בחיי.
הברזילאי הגיע!
כמו חלום מתוק. כמו משהו שהוא לא מהעולם הזה.
כמה ימים לפני זה כבר פשטה השמועה בכל רחבי הקיבוץ – הנה מגיע לפה אחד מברזיל. אחד שראה איך הם משחקים באמת ולא רק שמע עליהם דרך השידורים של נחמיה בן אברהם ברדיו. אחד שראה את כל הנבחרת החלומית של ברזיל שזכתה ארבע שנים לפני בגביע העולם בכדורגל –
גארניצ'ה, ואווה, דידי וזגאלו והכי חשוב – פלה בן ה-17
שרק כמה חודשים לפני זה התחיל בכלל לשחק בנבחרת.
ולא רק זה – אמרו שהברזילאי שמגיע אלינו עם המשפחה שלו משחק בעמדת הקשר הימני ממש כמו דידי בנבחרת. אחד כזה שרק מחפש כל הזמן איך למסור כדורים חכמים לחברים החלוצים שלו שנמצאים ליד הרחבה של השער והוא מתייחס לכדור בעדינות גדולה כאילו הוא בכלל פסנתרן שמלטף את הקלידים ברוך ולא שחקן כדורגל.
בעדינות! נוגע בו בצורה מושלמת ולא בפראות בהמית כמו שרואים אצלנו לפעמים במגרש.
נכון שגם לפני שהברזילאי הגיע אלינו ראינו פה ושם כדורגל. היינו הולכים למגרש בקצה של הקיבוץ ורואים שם את אלבז ומוסרי שהגיעו אלינו מהשכונה של הבחורים המסוכנים והבנות שעושות את זה עם כל מי שמוכן לשלם להן כסף. אלבז ומוסרי שהיו אצלנו בחברת נוער, ואהרון הכט, המחנך הדגול, הרים יום אחד את החוטם הנשרי שלו, קדח חור עצום בשמיים ואמר שאנחנו ממש הצלנו אותם. כן, הוא אמר במבטא גרמני כבד. אם הם לא היו מגיעים אלינו בזמן, הם היו מבלים את כל החיים הדפוקים שלהם בכלא.
אלבז ומוסרי שאבא שלי היה המורה שלהם ללשון ותנ"ך, והוא לימד אותם על הנס שעשה יהושע בן נון לכל עם ישראל באמצע היום בגבעון, אבל הנס האמיתי היה כשהוא הביא לי יום אחד את החולצה עם המספר תשע של "מכבי שעריים", הקבוצה מהשכונה שבה הוא גדל. הקבוצה ששנה אחרי זה עלתה לשחק בליגה הלאומית ושיחקה שם שש עונות רצופות.
אני אהבתי לראות את אלבז ומוסרי מקפיצים את הכדור מרגל לרגל ולפעמים גם מאחורי הגב של אבא שלי. גם אני כמו צביקה פ. הרגשתי לפעמים איך האדמה נשמטת מתחת לרגליים שלי, במיוחד כשהוא היה נוסע לפעמים לחודש שלם לשכונה שבה הוא נולד וגדל כדי להסביר להם בדיוק איזה פתק הם צריכים לשים בקלפי ביום של הבחירות.
אבל באותו בוקר האדמה של העמק – האדמה שכבר שרדה לפני מיליון שנים את השבר הסורי אפריקאי – הייתה יציבה ובטוחה למדי. הרי הגלעד במזרח. רמת סירין במערב. אגם הכנרת מצפון וים המלח מדרום. הכל היה מוכן לאירוע הגדול:
מונית לבנה וגדולה נעצרה ליד "המועדון לחבר", ומתוכה יצא הברזילאי שלנו, יחד עם אשתו הקטנה ושני ילדיהם.
רק אחר כך סיפרו לנו שכמו בסרט "סאלח שבתי", המונית הזאת נעצרה בכלל קודם במקום אחר ורק אחרי טלפון בהול שעשה מי שעשה היא הגיעה אלינו.
והאמת היא שגם הברזילאי שקראו לו ז'אקו ובארץ שינו את שמו ליעקב, היה לגמרי מופתע מקבלת הפנים שהכינו לו. מופתע ובעיקר עייף מאוד. הם שטו שמונה עשרה ימים ושמונה עשרה לילות באנייה מברזיל דרך איטליה לארץ. ואחר כך באה הנסיעה הארוכה בכבישי הארץ הצרים והבוערים. הדבר האחרון שהוא רצה באותו רגע זה לשחק כדורגל או לגעת בכלל בכדור.
אבל אנחנו לא ויתרנו לו ולא נתנו לו לנוח אפילו לרגע.
ליווינו אותו בשיירה גדולה מהמועדון לחבר ישר למגרש כדורגל שנמתח וצוחצח ונוקה במיוחד בשבילו, כמו בפעם ההיא שבה הביאו את אבא של רוני הטייס בהליקופטר וכולנו היינו בטוחים שאיזה מלאך משונה בסרבל טיסה אפור ירד מהשמיים והגיע אלינו לביקור מלכותי בקיבוץ.
עד כדי כך. אולי.
כי האמת היא שעל תוצאות אותו משחק אגדי חלוקות הדעות עד היום.
חלק אומר שז'אקו, ששינה את שמו בארץ ליעקב, הגיע באותו יום למגרש, לבש את המדים המיוחדים שחייקה הכובסת גיהצה לכבודו, וכבר אחרי דקה או שתיים הוא שלח כדור מסובב למרכז הרחבה, כדור של אמן ממש, ואביאל חתוכה, שהילדים קראו לו בכלל "אבואף", בגלל החוטם האדיר שהתנוסס במרכז פניו, וגם בגלל שאת רוב השערים הוא היה מבקיע באמצעות ראשו, זינק גם הפעם קדימה והכניע את השוער של הקבוצה היריבה בנגיחה אדירה.
אבל יש הסוברים אחרת.
יש האומרים שכבר אחרי דקה או שתיים ז'אקו, ששינו את שמו ליעקב, התעייף ורצה לפרוש מהמשחק שניסו לכפות עליו בניגוד לרצונו. הוא היה מאוד עייף ובכלל כבר בדקה הראשונה או השנייה שבה הוא ירד מהמונית יחד עם אשתו ושני ילדיו הקטנים, נולדה אצלו תחושה עמומה שמישהו בכלל רימה אותו, והוביל אותו ואת משפחתו למקום שהוא לא היה צריך להיות בו בכלל. מקום לוהט ואכזרי, רחוק מאוד מהארץ שעליה הוא חלם כל חייו לפני שהגיע לכאן. כל כך עייף ועצוב הוא היה באותו רגע עד שהוא בעט אמנם בכדור, אבל בעיטה חלשה והססנית שלא הגיעה בכלל למרכז הרחבה, ואביאל חתוכה, שהילדים קראו לו מאחורי הגב אבואף, התעצבן ובמקום לנגוח בכדור הוא נגח בפנים של אחד משחקני הקבוצה היריבה, כמו שהוא היה עושה לפעמים כשמשהו לא הלך בדיוק כמו שהוא תכנן.
אולי. אין לי מושג האמת.
קשה לי מאוד לזכור עכשיו.
אחרי כמה שנים אביאל חתוכה שהילדים היו קוראים לו מאחורי הגב אבואף עזב בחרי אף את הארץ וגם אני עזבתי את העמק ועברתי לגור רחוק משם, אבל לפעמים, כשאני נוסע לבקר את הוריי בבית הקברות, נדמה לי שהשמש עוצרת לכמה שניות במקום כמו בנס ההוא שנעשה לעם ישראל בגבעון, כאילו שלא חלפו יותר משישים שנה וכאילו שאפשר היה לעצור את הרסיס של הפגז הסורי שנכנס לטנק והרג את אבא של צביקה.
כן. לשנייה אחת כל העמק מואר באור נגוהות כמו בחלום מתוק, ומרחוק נדמה לי שאני שוב מצליח לשמוע מאיזה מקום מישהו צועק:
"הברזילאי הגיע".
אודי בן סעדיה, בן אשדות יעקב מאוחד הוא מחזאי, במאי ומבקר הספרות של אתר "וואלה"
הסיפור יפורסם באנתולוגיה שעומדת לראות אור בעריכת דודו בוסי
