ישראל במלחמה! הכריזה כותרת התוכנית ופתחה באייטם מזעזע על מקרי האונס ב-7 באוקטובר. בבית אני לא מסוגלת להסתכל על האייטמים האלה, דווקא בגלל שבזמן אמת הייתי שם קרוב
על הבוקר חיכתה לי הודעה – מוכנה להתראיין בבאר שבע? אז נסעתי להתראיין בכאן 11 על העתירה הרזה שלנו שמבקשת מנתניהו הצהרת בריאות קצת יותר מפורטת מפתק מהרופא שמאשר אימון בחדר כושר.
את משקפי השמש שלי שכחתי, ולנהיגה שאלתי אחרים מבתי. קדמה לכך התייעצות קלה מה ללבוש. בחרתי חולצה שנראתה מכובדת איכשהו ויצאתי. לא, זה לא הסגנון שלי.
המשקפיים של בתי היו עקומים ועם עדשות צהובות, מה שגרם לכך שיום כחול ויפה להפליא קיבל ווייב של סופת אבק. בדרך לבאר שבע שאלתי את עצמי אם יאפרו אותי, מה זה בכלל אומר אולפן בבאר שבע, ומה כדאי שאגיד.
החלקים הראשונים יתבררו בהמשך, ולגבי השלישי הבנתי שכמו במבחן – מה שהתכוננתי התכוננתי, ומזה ייצא מה שייצא. ברגע האחרון כבר לא נכנס למוח כלום.
ווייז לקח אותי בתוך באר שבע בכביש העוקף, כלומר מה שהיה הכביש העוקף כשהייתי נוסעת עם אבא שלי לפני עשור ויותר ושנינו היינו מתפעלים כמה באר שבע גדלה. מאז היא גדלה עוד יותר, אבל לכביש העוקף יש עדיין אווירת קצה שמצילה אותו מהמועקה של הצפיפות העירונית. וחוץ מזה, הלו, זאת באר שבע! הפרובנציאליות תישאר איתה לעד. כולה בתים בני כמה קומות, עצים ומדבריות נגבית כלשהי.
בכל זאת מזל שנשאר קצת אופק, ואני חושבת לי בדרך ש"אלבישך שלמת בטון ומלט" של אלתרמן היא קללה סדיסטית במיוחד.
בועה
הכביש ברחוב בו נמצא האולפן הוא בחלקו עפר והמכוניות העלו אבק, שהגביר את אווירת סופת החול. אבל הגענו. בית מבטון, מסודר, אנשים אדיבים, דלת נעולה – שלא כל אחד יפרוץ ויגיד מה שבא לו. אותי הזמינו הנה להגיד מה שבא לי, אז לרגע אני אחת מהחבר׳ה. הושיבו אותי בחדר קטן מול מסכים והשאירו אותי לבדי.
במסך ממול ראו אותי יושבת, מאחוריי קיר שקוף של אולפן ומאחוריו עובדות מערכת. ככה מחברים ביני, שנמצאת בבאר שבע, לאולפן המרכזי. יוצרים בועה.
כולם רוצים ליצור בועה כשאנחנו נכנסים אליהם. בועה טובה למסחר. אנחנו לא אוהבים מעברים, אז נוטים להישאר. לחדשות יש עוד יתרון קטן – הן מספקות לנו אשליית שליטה במתרחש.
הדבר הנוסף ששמתי לב אליו הוא שהתאורה דוך בפנים שלי, ובגילי, מה נאמר, עדיף תאורה רחמנית יותר.
לא אכפת לי להיראות בגילי, אמרתי לטכנאי שהכין אותי, אבל נוסף לי לפחות עשור. אל תדאגי, אמר לי לפני שעזב, והותיר אותי עם גברת בעלת אלף קמטים מולי. אני גם לא צובעת שיער, אז סידרתי קצת, שייראה יותר טוב ויסתיר את האוזנייה, אבל לא בהגזמה, מישהו צופה בי איפשהו וזה נראה מגוחך בוודאי. שיפרתי קצת את המבט, שייראה יותר אינטליגנטי ושקעתי קצת בשרעפים.
ברור שלא באמת שקעתי בהם אלא רק ניסיתי להיראות ככה.
האמת שחשבתי על הגברת עם הכלבלב של היינריך בל, זוכה פרס נובל (אז בכל זאת שרעפים?), שמתחיל בתיאור יבשושי ואז בא המשפט שאומר שיש לה בבית מראה מחמיאה מדי, וזה בסופו של דבר די פועל לרעתה.
זה משפט חכם, למי אין מראה כזאת בבית?
אני מוכנה לקבל את זה שגם לי יש, אבל תאורה כזאת, שמתאימה יותר לחקר הפיזיולוגיה של הפנים ועושה אלף קמטים? למרב בן ארי שמגיבה מולי אין אפילו אחד. חוץ מזה שהיא צעירה ממני, היא במקום אפלולי משהו.
עינוי אורווליאני
ישראל במלחמה! הכריזה כותרת התוכנית שפתחה באייטם מזעזע על מקרי האונס ב-7 באוקטובר.
בבית אני לא מסוגלת להסתכל על האייטמים האלה, הייתי בזמן אמת שם קרוב, אם לתת לכם את זה דוך לפנים.
אבל האוזנייה הייתה תקועה לי באוזן והמבט דרוך מול המסך, אולי אני הבאה בתור. ככה נראה עינוי אורווליאני.
מזל שהמנחים (לא יודעת איך הם עומדים בזה) ניווטו את דרכם בעדינות מהזוועה החוצה. עוד חמש דקות האייטם שלך, הפתיעה אותי מפיקה עלומה באוזן.
יצאנו להפסקת פרסומות בה הודיעה לי המפיקה בנעימות שהם מצטערים אבל האייטם שלי ירד בגלל נפילות בקרית שמונה. ירדתי מהכיסא, ונפרדתי בחיוך של הקלה מהגברת עם הקמטים.
בוחן הפתע לא התקיים. מה הלאה? האנשים המשיכו להיות אדיבים ומנומסים ועליתי על הרכב הביתה, רק שלא תהיה עכשיו מלחמה עם החיזבאללה.
שלום, אני נוסעת
אני בסך הכול יוצאת לחופשה ומרגישה כמעט כמו מהגרת, כי נפרדתי לזמן מה מה"צומוד" למקום ולקהילה
כבר חודשים שאני משקמת ונפרדת, יודעת שהאפשרות השנייה גם היא יכולה לקרות אם יתהפך הכול, והעתיד לא נראה טוב יותר, עכשיו כשהתקרבנו אליו.
איך יהיה במקום בו אנשים סתם חיים?
מתרכזים במה לאכול וללבוש? מוזר מאוד.
אני בלקראת. בהמתנה שבאה מלשון מתנה.
תכף נוסעת ולא ידעתי שהייתי צריכה לנסוע כבר.
אהיה במלון, נו טוב, זאת לא אטרקציה אחרי מאה ימי מפונות. יום ריק ופנוי שמונח לפניך – זה העניין, ומה הוא אומר?
מסתבר שכששאלת "הבית מהו" נפתחת, נפתחת איתה גם שאלת החופשה. ויום שלם שנפתח בפניך – יש בו משהו מהזן.
גם בבארי, באופן פורמלי, כפנסיונרית, אני לא מחויבת לדבר כמעט, אבל אני מחויבת מאוד. שם מה שיבוא יבוא, ובעיקר השמים, שמים שלא נפלו עליך, עם אנשים שלא מנסים לגשש דרכם בערפל אי הוודאות. נו טוב, חזרנו לזן.
איזו ודאות יש לנו גם ככה? רק שבישראל אנחנו בתוך מרק סמיך מלא במרכיבים לא בריאים.
ובחופשה אי הוודאות נוצצת בין הים והשמש – כמו ודאות, שהכול יכול לקרות, גם לטובה.
ארזתי שמלות, בגד ים וכפכפים, שהרוח תנשב שם, לטייל כמו שטיילתי פעם, בלי תוכניות ליום הבא, לעבור מאי לאי, לצאת לחופש של חודש, להישאר עד אוקטובר, להבין משהו על הים והחול ולא יותר. לשבת בשקט באותו מקום ולהסתכל על האדמה. לגלות פתאום את עולמם של החרקים הקטנים בין העשבים או עלי האקליפטוס, ולא לדאוג לשמים. הם שם.
ואם הכול יסתדר לטובה אחזור כנראה בעוד שבועיים. מחכים לי פה יותר מדי דברים.
רודוס זה כאן
ממצב ממתינה עברתי למצבי טיסה ומלון, ובחצי יום הושלם הגלגול לתיירת.
קרוב לישראל, למזג האוויר, כך רציתי. אנשי המקום חייכנים, הקיץ קיץ. הגעתי למציאות המסחרית של האושר.
הולכת בשקיעה אי שם ליד השפיץ של העיר רודוס, (קיטשי מדי, לא צילמתי) עם המון אנשים, גברים בקצר ונשים בשמלות קיץ קלות ויפות, נערות ונערים בחבורות. זוגות עם תינוקות מגניבים מבט עורג למה שפעם אולי לא היו מתרגשים ממנו, אבל כעת הם רואים בו שמץ של חופש. כל הגילאים, ההרכבים והמבטאים, הכול מהכול.
מה שחסר בעיקר הוא האושר. למה יוצאים כל כך הרבה אנשים לחפש אותו במקום בו הוא לא נמצא?
