ספטמבר התאפיין במקבץ חגי משק עגולים ומכובדים. לצד התערוכות והמופע המרכזי, חוו הקיבוצים פרצי יצירתיות שכללו בימת פואטרי סלאם (שירה מדוברת), פודקאסט ושחזור תצלומי עבר. כמות המשתתפים מרשימה, האנרגיות סוחפות והגאווה וההתרגשות מוסיפות לתחושת הקהילתיות
קיבוץ חצור נדבק בחיידק ה-90 וחוגג עם דורותי, הדחליל ואיש הפח
"לא רק להסתכל אחורה על כל מה שחצור הייתה, אלא להיזכר במה שהיא עדיין יודעת להיות"
תמונה ראשית: חצור. הקוסם מארץ חוץ. צילום: משה כהן
"אחרי כמה שנים של טלטלה, וטלטלה היא הרי מילה שישראלים כבר מכירים היטב, קרה כאן משהו אחר. אולי זו העוצמה של 90 שנות חצור. מהימים של כמה אוהלים על אדמה קשה וחולית ועד לקיבוץ שמשתרע היום למרגלות התל מכל צדדיו.
"משהו במספר הזה גרם לאנשים לרצות להיות חלק. להגיע. ליצור. לבנות. לשיר. לסחוב. לתפור. לכתוב. לרקוד. ובעיקר- להתנדב", כתבה בתיאטרליות ל"זמן קיבוץ" רכזת התרבות של חצור, עפרה אוחיון ב-3:00 (!) לפנות בוקר, כששבה בהיי מהחזרה הגנרלית של "הקוסם מארץ חוץ", המופע המרכזי של חגיגות ה-90 לחצור.
"יש לנו המון כוחות והתרבות אצלנו תמיד מאוד חזקה, אבל כמו בכל הקיבוצים – בהתחלה קשה קצת להרים את זה, והפעם כולם נדבקו בחיידק ה-90 ולא היינו צריכים לגייס אף אחד, מאה אחוז איש התקשרו אלינו ואמרו שהם רוצים לעזור. הבמאית היתה צריכה לכתוב עוד תפקידים כי היה לה אובר בוקינג של משתתפים".
החזרות התחילו באפריל. על ההפקה, הכוריאוגרפיה והבימוי נשות חצור, מקצועיות בתחומים הנ"ל. על הבמה משחקים, שרים ורוקדים יותר מ־70 משתתפים, מגיל 9 ועד גיל 80 פלוס ובהפקה כולה, שמתכתבת עם הסיפור המקומי של "הקוסם מארץ עוץ", לוקחים חלק כמאה איש.
בחצור, שבמקור הוקם על ידי 33 חברה וחבר ובראשית קיבל כזכור את השם הלא מאוד נוח "קיבוץ ארצישראלי ג'", חג המשק נחגג תמיד בראש השנה, שמתקיים תמיד בחדר האוכל. הארוחה החגיגית, אותה הכינו חמישה חצורניקים עצמאית, הכפילה את עצמה, לכל הפחות.
גם "הגלריה הלבנה", נערכה לאירוע והציגה את תערוכת "על התל". "הזמנו שישה אמנים וכל אחד מהם בא לבקר בקיבוץ וביקשנו מהם להעביר את ההתרשמות ליצירה אמנותית ובאמת יצא מאוד מרשים, בצורה יוצאת דופן", אומרת תמר ברנר, שמנהלת את הגלריה יחד עם רינה טל וחגית אנין ("והמון מתנדבים שעוזרים כשצריך בכל דבר").
בין היתר הציגו טל בדראק, בן הקיבוץ שחי בעין שמר, שחתום על סט של צילומי דיוקן וקבוצות, שלכל קבוצה בו יש מכנה משותף ואמירה על הקיבוץ ועדי חייטי, בת הקיבוץ שסיימה שנה ראשונה בהצטיינות בבצלאל, המציגה ציור ענק של 2X3 מטר של בריכת השחייה המקומית, בו היא "מתכתבת" עם האמן-כוכב דיוויד הוקני שצייר את הבריכות של עשירי L.A "ומעמידה את השאלה של מהו החלום הקיבוצי".
"אני מחפשת דרך לתאר את הקיבוץ שלי, ולא מוצאת מילה שמתארת אותו טוב יותר מהמילה 'בית'. אם יש משהו שמרחיב לי את הלב כשאני מסתכלת על קיבוץ, זו התנדבות. אולי זה הקסם של שנת ה־90. לא רק להסתכל אחורה על כל מה שחצור הייתה, אלא להיזכר במה שהיא עדיין יודעת להיות".
רמת דוד: השראה משוד הכספומט עם הג'ון דיר של הנוי
"מאה שנים זה לא משהו שהולך ברגל, אנחנו אמנם נקודה קטנה מאוד, אבל מגיע לנו שיברכו אותנו"
בלילה של 28 בספטמבר 2018 פרצו אלמונים לחדר האוכל של רמת דוד ובעזרת טרקטור הג'ון דיר הקטן שגנבו מהנוי רוקנו ממזומנים את מכשיר הכספומט.
חקירת המשטרה לא הובילה ללכידת הפושעים, אך טרקטור שנגנב במערכה הראשונה, שב לבמה במופע המרכזי של חג המשק המאה. כשהחלו החגיגות להתגבש, והצוות אסף כותבים לטובת קטעי קישור שיומחזו בהצגה, נזכרה אחת הכותבות באותה פרשייה. היא היתה אז בין הראשונים שהגיעו כהרגלם לחדר האוכל בבוקר והופתעה לגלות במרכז המבואה את הטרקטור עם כבל הגרירה משתלשל ממנו.
רמת דוד הוא קיבוץ קטן, כ-600 איש, וזכה לארח בחג המשק שלו את יו"ר קק"ל, המשנה למנכ"ל התנועה הקיבוצית ובמהלך הערב גם קיבל סרטון ברכה מיוחדת שהקדיש לו נשיא המדינה.
"מאה שנים זה לא משהו שהולך ברגל, אנחנו אמנם נקודה קטנה מאוד, אבל מגיע לנו שיברכו אותנו", מסבירה מנהלת התרבות והקהילה, הלה לינדר-מרקס, שעבדה בנחישות על חגיגות המאה וגם על הברכה מהרצוג. "עברנו הרבה מאוד תלאות לאורך השנים ואני חושבת שאחת החוזקות של הקהילה שלנו היא חוסן וערבות הדדית והון אנושי".
על חג המשק שלהם, התחילו לעבוד בספטמבר 2025: בשיח קהילתי בשם "יהלומים וחלומות". יצא קול קורא לוועדת היגוי, הגיעו 24 חברים והעסק החל להתגבש. קבוצה אחת, שהובילו שלוש ותיקות, דאגה לשיפור פני הקיבוץ, לוגו חדש עוצב כמקובל, חולצות הודפסו ובכל החגים נשזרה התמה של חגיגות המאה.
החג עצמו נקרא "רמת דוד מתעוררת לחיים", והוא היה פסטיבל של כמה שעות שבסופו החל המופע המרכזי. האורחים סיירו חופשי בין 11 מוקדים שכללו גם שתי במות מרכזיות: במת "ספוקן וורד" ו"היי, מישהו שומע אותי?" בהשראת "האח הגדול".
המופע כולו על טהרת הכוח המקומי. שבעה קטעי קישור נכתבו, כולם קשורים לזוטות מהקיבוץ, למשל, שתמיד מתבלבלים בינם לבין ניר דוד ושואלים מה שלום האסי.
את השירים לקחה על עצמה להקת "הדקה ה-90". שיר הפתיחה היה "טייק אוף" על "קוק בצהריים" של "החברים של נטאשה" ו"הרקדן האוטומטי" של צביקה פיק שהעלו באוב את ה"וורטיגו", המגה מועדון של רמת דוד, אחד המצליחים בסצנת הדיסקו-פאבים הקיבוציים ובכלל בארץ בניינטיז.
בוקסה 3 אשדות יעקב
תמונה 4
12 שנים שבהן לא התקיים באשדות יעקב מאוחד מופע בסדר גודל כזה | צילום: ארז ביט
תמונה 5, אם יש מקום
אשדות של פעם הייתה נוכחת, אבל אשדות של היום עמדה במרכז | צילום: ארז ביט
אשדות יעקב מאוחד חוגגת 100, בעצם 102
עבר ובהווה בקיבוץ וסרטוני אנימציה ו-AI שכללו גם את סיפור הפילוג
ביום חמישי שלפני כניסת חג הסוכות, התכנסו קרוב לאלף איש על מדשאות אשדות יעקב מאוחד למופע "אשדות – זה הבית", במסגרת חגיגות מאה השנים לקיבוץ.
למעשה, אשדות כבר בת 102. חגיגת המאה והמופע נדחו בשנתיים בשל המלחמה. אחרי 12 שנים שבהן לא התקיים באשדות מופע בסדר גודל כזה, הייתה תחושה של ציפייה דרוכה באוויר.
תושבי המקום, בנים ובנות, משפחות, אורחים וחברים הגיעו בחגיגיות. משהו עמד באוויר המקומי. התרגשות גדולה, כמעט תחושה שהקיבוץ עצמו מחכה לראות מה יקרה על הבמה. מאחורי הבמה התכנסו משתתפי המופע להכנות האחרונות. ילדים ומבוגרים, רקדנים, זמרים, שחקנים ומנחים. ליד הבמה, התפאורה הקרינה משהו מאוד "אשדותי": פרחים, חבילות חציר ועל הבמה מסך לדים ענק שהקרין את הלוגו של הקיבוץ, שעוצב במיוחד למופע.
המדשאות, הבמה והקהל הפכו למרחב אחד, שבו קשה היה להפריד בין האירוע לבין המקום עצמו. קרוב למדשאת המופע ניצב "בית אורי ורמי", המוזיאון המוכר על שמם של שני בני הקיבוץ, אמנים, שהוקם על ידי אביהם. המוזיאון, שהוא גם אתר הנצחה וגם סמל אשדותי מובהק, הזכיר כי מאחורי הערב החגיגי הזה נמצאת היסטוריה של אנשים, משפחות, יצירה וזיכרון.
במשך למעלה משעה וחצי נפרש על הבמה סיפורה של אשדות יעקב מאוחד באמצעות מערכונים קצרים, קטעי קריינות והנחיה, ריקודים, שירים וסרטונים. השתתפו בו רבים מתושבי המקום, מכל הגילים, עד גיל 90. בתוך המופע שולב גם הטקס המכובד עצמו, ובו סרטון של הנשיא יצחק הרצוג וראש המועצה עידן גרינבאום, השוהה בחו"ל.
יותר מחגיגת יום הולדת
יו"ר התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה, נשא דברים בזכותו של הקיבוץ והשפעתו, ושילב בדבריו בין עברו של הקיבוץ לבין הציפיות ממנו ומקיבוצים אחרים בעתיד המדינה. אחריו דיברו נציגים מהנהלת הקיבוץ, והמופע המשיך לזרום, כאילו גם החלק הטקסי – ממלכתי הוא חלק בלתי נפרד ממנו.
הסיפור המרכזי במופע לא פרש רק עבר של מאה שנים. הוא היה בעיקר מה שקורה בקיבוץ עכשיו. הבמאי והכותב, איציק הדר, בן אשדות יעקב מאוחד והיום חבר קיבוץ גשר, הגיע אליו עם זיכרון אישי וקיבוצי עמוק.
אבל דווקא מתוך הקשר הזה הוא ביקש שלא ליצור עוד מופע נוסטלגי. "בחג ה־100 היה לי ברור, כבמאי וככותב המופע, להציע לצוות המוביל את החג ולעומדת בראשו, אדוה ונטורה מריזן, שגם הפיקה את הערב מא' ועד ת', משהו שונה. מופע המביט על אשדות מנקודת ראות בהווה".
לכן נכנסו אל המופע גם, כשחקנים וגם ברמה התוכנית, הנקלטים, הבנים והבנות שחזרו, ואנשים שבאו לבנות כאן את ביתם, אף שחלק גדול מהם לא חיו בעבר באשדות. המופע הכיל אנקדוטות מחיי היומיום בעבר ובהווה בקיבוץ.
גם השינויים במבנה הקיבוץ, באורחות החיים, בחינוך, בתרבות ובציפיות האישיות קיבלו מקום, באמצעות הומור ואהבה. למשל, הוא כלל סרטוני אנימציה ו-AI שכללו גם את סיפור הפילוג.
התגובות בסיום היו אולי הסצנה האחרונה והלא כתובה של הערב. הייתה שם שמחה גדולה, כזו שכבר זמן רב לא נראתה כאן. אחרי שנים של המתנה, הקהילה שוב התכנסה יחד על הדשא, סביב במה אחת וסביב סיפור משותף. וכך, על מדשאות אשדות, המופע הפך ליותר מחגיגת יום הולדת.
הוא היה מפגש של קהילה שהעזה להביט על עצמה מבחוץ ומבפנים, בלי לוותר על הזיכרון ובלי לעצור בו. אשדות של פעם הייתה נוכחת, אבל אשדות של היום עמדה במרכז: הוותיקים לצד החדשים, החוזרים לצד מי שבחרו להצטרף, והילדים לצד מי שנושאים איתם עשרות שנים של זיכרונות. אחרי מאה שנים או 102, אם מדייקים, השאלה לא הייתה רק מה היה כאן. השאלה הייתה מה הופך את המקום הזה לבית גם עכשיו.
בוקסה 4רמת יוחנן
תמונה 6
טקס מרהיב-עין. חג המים ברמת יוחנן, 2013 | צילום: עפר זבולון
תמונה 7
"חג המים", נחוג לראשונה ב-1961 לרגל 30 שנותיו של הקיבוץ. שנות ה-60 | צילום: באדיבות ארכיון רמת יוחנן
רמת יוחנן: לאחר שלוש שנות מלחמה, חזרו חגיגות "חג המים"
קהילת רמת-יוחנן בת ה-95 שבה השנה למסורת: מזרקות מים ולפידי אש, קבוצות מחול ושרביט מנצחים שהונף לעיני המקהלה והתזמורת
ד"ר נורית פיינשטיין
אם ישאלו אתכם מהו הדבר האחרון שעשיתם לפני 7 באוקטובר, מהי התמונה האחרונה שנצרבה בזיכרונכם או ששמורה לכם בנייד מהערב שלפני, מה תשיבו?
אצלנו, ברמת-יוחנן, יספרו לכם על בריכה מקושטת בירק ופרחים, על למעלה ממאה רקדנים המחוללים על שלוש במות וסביב לה לצלילי תזמורת ומקהלה (וכולם כולם, ילדים, נוער ומבוגרים, מכוחותינו), על מזרקות מים ולפידי אש, קהל רב הצופה מכל העברים במתרחש, ו"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"…
כמו בכל שנה בליל שמיני-עצרת נחוג אצלנו גם בשנה ההיא "חג המים", חג מקומי המשלב סוכות, אסיף ושמחת בית השואבה עם חג המשק, שכן, כפי שפותח הקריין את הטקס ומכריז: "בסוכות תרצ"ב עלו ראשוני הרמה ונטעו אוהלים בעמק זבולון".
יש מן ההיגיון לעלות על הקרקע דווקא בסתיו, כשהחום כבר לא קופח אבל עוד לא קר וגשום, וכך אמנם עשו מייסדיהם של לא מעט קיבוצים. לכן, לא רק אצלנו אלא בקיבוצים רבים נוספים (בהם י"א הנקודות שבנגב המערבי), חגגו ברוב-עם והדר בהושענא-רבה תשפ"ד, ערב שמחת תורה שלפני שלוש שנים (יש שיקראו לו: הערב האחרון בחיינו הקודמים), את חגו של הקיבוץ.
ויהי ערב ויהי בוקר, הארץ היתה תוהו ובוהו והתרוממות הרוח מליל-אמש היתה כְּלֹא היתה.
יצירה מקורית של המשורר והמלחין מתתיהו שלם והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין
על שני חגים גאוותה של רמת-יוחנן, טקס קציר העומר בפסח וחג המים בסוכות, שתי מסכות שהן פרי יצירתם המקורית של חברי הקיבוץ המנוחים, המשורר והמלחין מתתיהו שלם והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין, שתי מסורות מקומיות ששרדו את מבחן הזמן ואתגריו ויכלו לו.
הכיצד? אם תשאלו אותי, ניתן לתלות זאת בשלוש סיבות עיקריות: איכותם האמנותית הגבוהה המייצרת חוויה תרבותית בלתי נשכחת למשתתפים ולקהל כאחד, התמדתם של מובילי החג המשוגעים לדבר שראשם לא שח בפני קשיי ההתנעה והמהמורות שבדרך, והמבנה הרב-גילי והרב-דורי שהנהיגו היוצרים, כך שכל שכבות האוכלוסיה, מטף ועד זקן, נוטלות חלק בטקס, עתים אף שלושה דורות ממשפחה אחת, וכל ילד המתחיל השתתפותו בכיתה א' יודע בדיוק מה התפקידים הצפויים לו ככל שיגדל.
חג האסיף ברמת-יוחנן, במתכונתו הנוכחית כ"חג המים", נחוג לראשונה ב-1961 לרגל 30 שנותיו של הקיבוץ, אך היו לו גלגולים מוקדמים יותר, שגילם, כפי הנראה, כגילו של הקיבוץ.
כמסכת מובנית, המשלבת טקסטים קדומים וחדשים, שירים ומחולות, הוא החל להתהוות בסמוך לבואם של היוצרים שלם וברגשטיין לרמת-יוחנן עם הפילוג בבית-אלפא וברמת-יוחנן ב-1940 וחילופי האוכלוסין שהתקיימו במסגרתו.
גם אז, כפי שמלמדות מעט התמונות שנותרו ממנו בארכיון, היה הטקס מרהיב-עין, אם כי גרנדיוזי פחות. הוא התקיים תחילה על הדשא שליד חדר האוכל ואחר-כך על הבימה החיצונית לבית התרבות של הקיבוץ שתכנן האדריכל ליאופולד קרקואר ונחנך ב-1946.
במרכז הטקס עמד אסיף יבולי המשק והוא נחוג בערב החג הראשון, בעוד חג לציון יום הולדתו של הקיבוץ כלל לא היה בשלושת העשורים הראשונים לקיומו.
"שנים עברו", כפי שמוסיף הקריין ואומר בטקס, "האוהל היה לבית, השתילים נעשו אילנות והמעט הפך לשפע", ומתוך הציבור החלו נשמעים קולות שקראו לייסד חג שכזה. וכך היה.
בתשרי תשכ"ב, לעת חגיגות ה-30, נדד חג האסיף לבריכת השחייה, חבר לשמחת בית השואבה וליום העלייה על הקרקע ו… חג חדש נולד!
תפילה לשנה החקלאית החדשה
כדרכו של שלם בקודש, נשלבו בטקס אלו באלו התיאורים המקראיים והחז"ליים של החג כפי שנחוג טרם חורבן הבית ויציאת העם לגלות, והסיפור הציוני; פסוקים עתיקים ויצירה חדשה במילים, בלחן ובמחול.
להבדיל מטקס קציר העומר שנחוג לראשונה ב-1945 ונוצר לכתחילה כמסכת מקורית שלמה וסגורה, בחג המים שולבו גם שירים וריקודים שיצרו שלם וברגשטיין במשך השנים לחגים ואירועים אחרים: חג הגז, חתונות, מחזותיו של שלם לחניכיו בחברות הנוער ולילדי בית החינוך, ואפילו, רחמנא ליצלן, שירים שכתב בשנותיו בבית-אלפא ו"טרונספרו" אף הם לרמת-יוחנן.
"שלוש פנים לו לחג", מכריז הקריין בטקס: "ישיבה בסוכה, חדוות האסיף ושמחת בית השואבה". ואמנם, ניתן בו ביטוי לשלושת שדות התוכן של חג הסוכות הקדום (המכונה במקורות גם סתם "החג"): סוכות סמליות נמתחות על הבמות משני צדי הבריכה בתמונת הפתיחה ("תמונת השפע"), שיירה של משתתפי הטקס ויבולים בידיהם, "עולה לרגל" אל הבמה המרכזית, משל היתה ירושלים, כשברקע מושרות מילות הנביא ישעיהו: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא/ גוֹי-צַדִּיק, שֹׁמֵר אֱמֻנִים,/ הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ-חָג…".
בהמשך הטקס, שעיקרו שיר ומחול, מביאים ילדים-קריינים אל הבמה בינות לריקודים מיבולי ענפי המשק השונים, כשאל הענפים החקלאיים שקיבלו רק הם בעבר ייצוג בחג, נוספו עם השנים גם התעשייה, בתי המלאכה, ענפי השירות, וכמובן – פירות הבטן בשנה שחלפה בקיבוצנו ההומה מתינוקות.
אחרי שנסתכמה שנת היבול הקודמת, הגיע זמנם של ניסוך המים והתפילה לשנה החקלאית החדשה, שתהא מוצלחת וברוכת גשמים, וכמאמר הגמרא: "אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (בבלי, ראש השנה, ט"ז, ע"א).
בקול גדול קורא מרכז המשק את מילות אחד מפיוטי ההושענא של חג הסוכות המיוחס לרבי אליעזר הקליר (כנראה מהמאה 6-7 לסה"נ), פיוט הכולל רשימה אלפבתית של מרעין-בישין המאיימים על היבולים ושלישועה מהם מפלל האדם העובד את אדמתו, או אז נפתחות המזרקות, מודלקים הלפידים ושירה רמה עולה משורות המקהלה: "הִנֵּה גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם בָּא,/בִּרְכָתוֹ עִמּוֹ רַבָּה./ […]/ הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה,/ בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ".
מערבולת רגשית כואבת
כך בדיוק היה גם בליל שמיני-עצרת תשפ"ד, 6 באוקטובר 2023, כשמלאו 92 שנים לקיבוץ, ומי יכול היה להעלות אז על דעתו את גודל האסון שאורב לנו, את המרחק הבלתי נתפס בין החגיגה לעת ליל לרעה שקידמה את פנינו עם שחר.
בשנתיים הבאות מנעו איימי המלחמה והגבלות פיקוד העורף את קיום החג כמנהגנו, ובכלל, למי היה מצב-רוח לחגיגות? בתוך האבדות הרבות של שנת המלחמה הראשונה, היה גם בן הקיבוץ, עמית שחר ז"ל, שנפל ברצועת עזה בינואר 2024, מרבית החטופים היו נתונים עדיין בשבי והכל היה כואב מדי.
הטבע המשיך בשלו, השדות המשיכו להניב ושוב הגיע זמן אסיף… תחת איום הטילים מצפון הוחלט ברמת-יוחנן לקיים בכל-זאת קבלת-חג סמלית בחדר האוכל, בסמיכות למרחב מוגן, ושאלנו את עצמנו, במכון להווי ומועד שייסד מתתיהו שלם בקיבוץ: מה ניתן להביא אליה מהטקס המסורתי שלא מתקיים?
כך נולד ה"ספין-אוף" על פיוט ההושענא. את אסונות הטבע מן הפיוט המקורי השארנו לשנה אחרת ובפעם הזו ביקשנו להיוושע מצרותינו הנוכחיות, אלה שמידי אדם: "אֶרֶץ מֵאֵבֶל. אָדָם מֵאֵימָה. בַּיִת מִבַּלָּהָה. […] הִתְיַשְּׁבוּת מֵהַפְקָרָה. […] חֲטוּפִים מֵחָמָאס. חֶבְלֵי-אֶרֶץ מֵחֻרְבָּן. טַף מִטַּלְטֵלָה. יַלְדוּת מִיָּגוֹן. […] קְהִילוֹת מִקֶּטֶל", וכך הלאה…
גם בחלוף שנה נוספת לא שקטה הארץ ממלחמה, לא חדלו האבדות ולא שבו רבים מהחטופים. ערב שנת תשפ"ו, נפל ברצועת עזה חלל נוסף מבני הקיבוץ, ערן שלם ז"ל (נינו של מתתיהו שלם). שוב הועמו חגינו, שוב תוכנן טקס חליפי מצומצם לציון יום העלייה על הקרקע ב"הושענא רבה", שוב נמצאה ה"הושענא" החדשה רלבנטית יותר לאותה עת מזו המקורית, אלא שבפעם הזו, בתוך המערבולת הרגשית שהורגלנו בה זה שנתיים, התערבב שבר אובדננו הטרי בשמחת שובם ממש בבוקר החג של אחרוני החטופים החיים.
גלגלי המסורת יונעו מחדש
חלפה עוד שנה ועושה רושם שמקץ שלוש שנות מלחמה בשלו התנאים לחדש ימינו כקדם ולחגוג כמנהגנו. עם פרוץ תקופת החזרות הסתבר שהנעת גלגלי המסורת מחדש אינה פשוטה כלל ועיקר.
את אסונות הטבע מן הפיוט המקורי השארנו לשנה אחרת ובפעם הזו ביקשנו להיוושע מצרותינו הנוכחיות, אלה שמידי אדם
אם בעבר ילדי רמת יוחנן, למן הרגע שעמדו על דעתם, חיכו בקוצר רוח להגיע לגיל שבו יוכלו להצטרף אל שורות הרוקדים בחג המים (וגם בעומר, כמובן), אזי כעת הילדים הצעירים ביותר שעוד זכו להשתתף בחג כבר החלו כיתה ד', ומה נותר בזיכרונם של הקטנים מהם?
רבות מן הנערות שרקדו בחג האחרון כבר סיימו בינתיים י"ב כיתות ויצאו לשנת-שירות ולצבא ולצעירות מהן, כך נראה, החלידו גלגלי החשק מחוסר שימוש. שוב אנו נוכחים כי אחד מעוגניה של מסורת הוא רציפותה וההתמדה בה.
ולמרות כל זאת, קהילת רמת-יוחנן בת ה-95 שבה השנה לחגוג כמנהגה: האורות דלקו, הבמות התמלאו קבוצות מחול רב-גיליות ושרביט המנצחים הונף לעיני המקהלה והתזמורת.
בוקסה 5 גבעת השלושה
תמונה 8
ניבה ורביב אייזן קוראים להיגמל מסיגריות | צילום מקור: ארכיון, צילום שחזור: אלה מילת
תמונה 9 (אם יש מקום)
ההתפלשות הקיבוצית הקלאסית בבוץ ששוחזרה (מימין המקור) במעמד כל המשתתפים המקוריים. "היה ממש כיף" | צילום עכשווי: אלה מילת
"רגע רגע": תערוכת תמונות משוחזרות לרגל חגיגות המאה של גבעת השלושה
לרגל חגיגות המאה של גבעת השלושה, ב-2025, קפצה המעצבת הגרפית דנית רוט, דור שלישי גאה בקיבוץ, על האפשרות לממש פרויקט מיוחל: תערוכת תמונות מקוריות מהארכיון לצד שחזור מדויק שלהן בהווה
התמונה שאולי ממחישה יותר מכל את התמורות שעברנו, בחוברת הדיגיטלית "רגע רגע – כשההיסטוריה מצטלמת שוב" של גבעת השלושה, צולמה ב-1968. אמא צעירה, עם סיגריה בפה וחפיסת סיגריות ביד, לצד בנה החמוד, בן שש או שבע. הוא מקרב גפרור אל הסיגריה שלה, עומד להדליק אותה. ויז'ואל דליק, תרתי משמע.
גם אז התמונה בוימה כ"פרסום תמים לחוג גמילה מעישון", כפי שמסביר הכיתוב, אף שבמושגים של ימינו "תמים" זה אנדרסטייטמנט ואף קופירייטר לא היה מעלה על דעתו לשחק בכזאת אש, שוב – תרתי משמע.
