חברים של חברים

אל תבואו. אנחנו לא קופים בגן חיות. אל תבואו. עברנו טראומה. לבית אבלים לא תפרצו, למה אלינו כן?

היום הגיע במפתיע חבר, בן קיבוץ שעזב, שבא לבקר חבר משותף. טלפון, את פה? ואני שמחתי להיפגש. הוא חיכה מחוץ לשער, והחבר האחר יבוא עוד שעה. את יכולה להכניס אותי בינתיים? בטח. אני פה עם חברים.
פה קפצתי ועניתי מיד, בניגוד לכל כללי הכנסת האורחים המקובלים: אתה בן קיבוץ, רצוי ויכול להיכנס, ואפילו להסתובב חופשי. אבל חברים שלך לא. אני אצטרך ללוות אותם, מהכניסה עד היציאה, וממש לא מתאים לי לעשות סיור. האנשים שחיים פה גם לא אוהבים שמסיירים כאן. לא מתאים.
חמ"ל קטן
בואו נלך טיפה אחורה. איך אני אסביר לו שבקיבוץ בו נולד, בו הוא מרגיש בן בית (והיום אפילו יותר), חוקי המשחק השתנו? שאני חיה בקיבוץ שהודף מדי יום עשרות בקשות של אנשים, שפשוט מגיעים לשער ומנסים להיכנס? (כשאנחנו עוצרים אותם, הם גם נזכרים לבקש). החן הישראלי אעלק. אין לי מושג כמה בקשות לטיולים קבוצתיים הקיבוץ דוחה, אבל הן המון. כחברה בקיבוץ גם אני משמשת כחמ״ל קטן בו מגישים בקשות, את רובן אני הודפת. אל תבואו.
אל תבואו. אנחנו לא קופים בגן חיות.
אל תבואו. עברנו טראומה. לבית אבלים לא תפרצו, למה אלינו כן? לא מיוזמתנו מה שקרה אצלנו הוא סמל לטראומה ארצית. כשחברים פרטיים שלי, בעיקר מהעוטף, מבקשים לסייר, לפעמים אני מסכימה. לא מזמן הסכמתי שיביאו איתם גם מלווים. הייתי שלמה עם ההסכמה. הבנתי שהם אנשים שאכפת להם. אבל ככל שהלכנו גברה בי אי הנוחות והבנתי שאני לא רוצה את זה.
הם היו נחמדים ועם טקט, התחשבו ולא ביקשו כלום. אבל לקחתי אותם ממקום למקום, הרגשתי שכבר מספיק להם, שגם לי זה יותר מדי, אבל בסופו של דבר הגענו לרוב האתרים המרכזיים.
כשהלכו סגרתי ביני לבין עצמי – אני לא עושה סיורים בקיבוץ אפילו לא לחברים, בטח לא לחברים של חברים.
מזעזע מדי
אחרי הסיור (שאחריו סרבתי לחבר שעליו סיפרתי וגרם לאי נעימות, לי אולי אפילו יותר ממנו) התיישבתי לנסות להבין מה קורה פה. אם אתם באים לבקר אותי, זה בשבילי, זה מעודד. אבל הסיור, הוא הרי לא בשבילי, אלא בשבילכם. ואני מצופה לעשות אותו בשביל הצורך החברתי של החבר, למען אנשים שאני לא מכירה.
ואיפה אני, שעברתי טראומה, שאתם לא יודעים מה אני מרגישה כשאני עוברת ליד הבתים השרופים, ולפעמים השלמים, שתושביהם אינם עוד? איך אני חיה עם זה? מה זה אומר לי? והכי גרוע בעניין, שהבנתי שגם אני מוצג בסיור, וכן – זאת החפצה, גם אם היא באה מהכוונות הכי טובות. כשבאים באמת כחברים, לא מבקשים ממני בכלל סיורים. הבת שלי ניצלה משכונת דור צעיר בכפר עזה. יש לי חברים שגרים שם, ואמרתי להם שאני אפילו לא יודעת אם אני רוצה לראות את המקום שבו היא גרה.
אני כנראה לא רוצה, זה מזעזע מדי, אבל אני גם לא רוצה שהם יצטרכו לקחת אותי לשם.
הם בטח יסכימו, יש לי הצדקה, אבל אני לא רוצה לבקש מהם. וזה בין חברים. חברים של חברים? אל תביאו.
אתם רוצים לטייל אתם בדרום? טיילו, אבל אם אתם חברי אמת שלנו, אל תבטיחו להם על הדרך סיור בבארי.

לדעת מירי רגב חברי בארי צריכים לבחור בין פרנסה לחופש ביטוי

כחודש לאחר השבת השחורה מנעו חברי בארי את כניסתה של מירי רגב לקיבוץ. בתמורה היא איימה שהקיבוץ יהיה האחרון שישוקם וחברי משרדה הציעו לא לחדש חוזה עבודה עם הדפוס

ב-7 באוקטובר נכנסה לבארי אחת מחוליות המחבלים הראשונות דרך השער הראשי. לאחר שרצחה את רבש״צ הקיבוץ אריק קראוניק, נכנסה אל מפעל הדפוס. השומרת התחבאה בחדר פנימי והמחבלים שלא מצאו אותה, יצאו מהדפוס כדי להמשיך את מסע ההרג. המבנה נשאר שלם.
במיק סלע, סבה של מרב סבירסקי (שהוריה נרצחו בשבת השחורה ואחיה איתי נרצח בשבי חמאס), היה ממנהליו הבולטים של הדפוס. תחת הנהגתו צמח הדפוס הקטן בעמל רב. בבארי היה ידוע כי עבודה בדפוס משמעותה מחויבות גבוהה ושעות עבודה בלתי נגמרות.
לעבודות המוניות נקראו כל החברים ובני הנוער ל"גיוסים", מתן שעות עבודה נוספות מעבר לעבודתם הרגילה. שכירים לא הועסקו אז בקיבוץ מסיבות אידאולוגיות.
בד בבד עם התפתחות טכנולוגית מרשימה, צמח הדפוס והפך למטה לחמו העיקרי של קיבוץ בארי. כל השנים עבד במקצועיות עם רשויות רבות ללא קשר לזהות המפלגה שבשלטון. שבוע לאחר 7 באוקטובר, מתוך אחריות לגורל הקיבוץ, הפעיל אותו מחדש בן סוכמן, מנכ״ל הדפוס. בן הוא חבר בארי שהיה עם משפחתו באירוע ואימו נרצחה. אנשי הקיבוץ היו רחוקים ובטראומה, והדפוס באזור מלחמה. ולמרות הכול, הדפוס חזר לפעול ועושה כל מאמץ לשוב להיקף פעילותו הקודם.
כעת אנחנו מגלים שאת מה שלא עשו המחבלים זוממת לעשות מירי רגב ואנשיה. מבחינתם, אנשי הקיבוץ צריכים לבחור בין פרנסה לבין חופש הביטוי. דווקא אנשי בארי, שהופקרו על ידי הממשלה שבה היא חברה, שיותר ממאה מחבריהם ובני משפחותיהם נרצחו, שיש להם עדיין חטופים וחטופות בעזה – הם מטרת ומושא הנקמה. במקום לקחת אחריות, במקום להחזיר את החטופים שלנו, בוחרת ממשלת השיסוי והכיסוי ללחוץ על הנהגת בארי לקבל את אנשיה.
סמוטריץ׳ הוכנס בהסתר (!) אל הקיבוץ, והסאגה לא תמה. על כך אמרה יפה מרב סבירסקי: בושה! מעבר לזה, אין מילים.