חוויה מחשמלת

מי אמר שהליכה היא דבר בריא ואיך הציל קוצב הלב את הדי בן עמר מחוויה מחשמלת במיוחד. טור עם דופק

הסיפור שאספר כאן קרה בימים הרחוקים ההם, כשעדיין לא הושתל בגופי קוצב.
זו עובדה שחשוב לציין אותה, כי כיום מושתל בחזה שלי קוצב מסוג דפיברילטור, ואסור לי להתקרב אל כל מיני דברים חשמליים שמייצרים סביבם שדה אלקטרומגנטי, דברים שפעם היו ההמשך הטבעי של הידיים שלי והיו חלק ממני: מקדחה חשמלית, דיסק חיתוך וליטוש, והגרוע מכל – אסור לי להפעיל מכשיר ריתוך ולרתך חלקי מתכת אחד לשני, כי רתכת יוצרת קשת חשמלית שתפעיל את הקוצב שלי.
אם אתם רוצים להבין מה משמעות "תפעיל את הקוצב שלי", תיזכרו את הסצנה בסרטי קולנוע או בסדרות טלוויזיה שבה מובהל מישהו לחדר המיון ושם צועקים: "אין לו דופק! אין לו נשימה! שמישהו יביא דפיברילטור!״
ואז חושפים את חזהו של המנוח-הזמני ומישהו אוחז בשתי כפות המחוברות בחוט מסולסל אל מכשיר חשמלי גדול והוא צועק: ״!Clear! Clear״ שמשמעו: "תפנו את המקום ואל תגעו בגוף כי אני הולך לחשמל לו את הצורה!״
ואז הרופא או הפרמדיק בסרט או בסדרה מניח את שתי הכפות על חזה המנוח-הזמני ונותן לו מכת-חשמל הגונה – "זֶץ" ביידיש – וכל גופו של המנוח-הזמני קופץ ומיטלטל, וליבו חוזר לפעום, ומרגע זה הוא כבר אינו מנוח אלא איש חי לכל דבר שצריך להצדיק את המשכורת שמשלמים לו עבור המשחק בסרט הזה או בסדרה.
ואם במקרה היה לו ריב או ויכוח עם הבמאי או המפיק של הסדרה, הזץ החשמלי לא עוזר והוא נשאר על תקן מנוח ותפקידו בסדרה נגמר.
ככה זה.
אז זה מה שיש לי בחזה: מכשיר דומה, בקטן, שייתן לי זץ חשמלי על דעת עצמו, ברגע שהוא יקבל איתות ממקום כלשהו שאומר שכרגע מתאים לעשות את זה.
האיתות אמור להיות אי-סדירות חשמלית בקצב-הלב, אבל גם שדה אלקטרומגנטי קרוב, או קשת חשמלית ממכשיר ריתוך, יעשו את זה.
גם לעמוד ליד מכסה מנוע פתוח של מכונית שמנועה פועל אסור לי, גם כשזה מנוע בנזין, כי המנוע המסתובב של המכונית מייצר גם הוא שדה אלקטרו-מגנטי.
למעשה, המקום הכי בטוח עבורי שמוגן מסיכונים כאלה הוא חיים במערה ובישול על מדורה, וגם זה בתנאי שאין סופת רעמים וברקים בחוץ, כי לך דע לאן הברק הולך.
אז האירוע עליו אני מספר כאן קרה כשעדיין לא היה לי קוצב.
חבול אבל מלא גאווה
יצאתי בשעת ערב כדרכי מעת לעת להליכה סביב היישוב, עולץ ושמח. הסיבה שאני שמח בשעת ההליכה היא שאני יודע שכל צעד מקרב אותי חזרה אל הבית, ואל סופה של ההליכה המשעממת הזו, ואין דבר שמשמח אותי יותר מהידיעה שהגעתי הביתה ויש לפני 23 שעות עד שיתחיל השעמום הבא.
אבל כולם אומרים שהליכה זה דבר בריא, אז מי אני שאתווכח על כך?
בקטע מסוים הגיעה מולי מכונית וירדתי לשולי העפר, מבלי שנתתי ליבי לכך שהשוליים משובשים. למדתי את זה ברגע שרגלי נכנסה לבור קטן ונפלתי אפיים ארצה, נפילה חזיתית כשיד שמאל שלי מושטת קדימה לבלום את עצמת המכה.
זה עבד יפה – המכה נחלשה והרגשתי את עצם הזרוע יוצאת ממקומה במפרק הכתף בהשמיעה קול "קנק" אלגנטי ואז התגלגלתי בעפר.
בלי לחשוב הרבה, תפסתי את יד שמאל בעזרת יד ימין, ונתתי משיכה עזה. יד שמאל חזרה למקומה, ואני שכבתי על הקרקע חבול אבל מלא גאווה: הרגשתי כמו החבר'ה הללו המתגוררים בהרים בארצות הברית, ה"הילבילי'ס", שעוקרים לעצמם את השן הכואבת עם פלאייר במו ידיהם, ולא מטריחים את עצמם לרופא השיניים הקרוב, 500 קילומטר משם.
״וואללה, גם אני מהקשוחים", חשבתי בשביעות רצון כשאני שוכב על הגב ומביט בשמיים זרועי הכוכבים, וקמתי להמשיך בהליכה.
כשאתה באמצע אימון גופני, הגוף שלך מוצף אנדורפינים ואינך חש כאב. כך שהמשכתי בדרכי שמח וטוב לב, כי כזכור לכם – עם כל צעד שאתה עושה בהליכה כזו הבית מתקרב.
כשהגעתי הביתה ירדתי לשכיבות סמיכה – אז השמעתי את הצרחה הראשונה.
הייתי מספר לכם בדיוק אילו תוכניות שידרו באותו לילה בטלוויזיה, אם הכאב היה מאפשר לי לזכור משהו. היד השמאלית שלי קפאה במקומה, וכל תזוזה של הגוף לכיוון כלשהו, הייתה מלווה באנקות קשות ומחרישות אוזן. בבוקר הביט בי השכן במבט מעריץ ומלא קנאה. הוא פרש לא נכון את האנקות שנאנקתי בלילה. ראיתי שהוא משתוקק לשאול אם אני משתמש בוויאגרה, אבל מאחר שיש לו נימוסים מזרח אירופאיים, הוא התאפק ושתק.
עשן מהאוזניים
אחרי חמישה לילות בלי שינה, חשבתי שאולי חניה צודקת וכדאי שרופא יציץ בכתף. הרופא שלח אותי לצילום, אחר כך רשם לי תור לאולטרסאונד, אחר כך רשם לי הפניה לפיזיותרפיה, ולבסוף רשם לי כדורים חזקים נגד כאב בכמות כזו, שלמחרת עלתה המניה של "טבע" בבורסה בחצי אחוז.
הכדורים היו יפהפיים. בצבע ירקרק-פסטל ובצורה שמזכירה לב. הם עשו הכול חוץ מאשר להעביר את הכאב.
אז הלכתי לפיזיותרפיסטית, כמו שהרופא רשם לי.
הפיזיותרפיסטית הייתה צעירה ונחמדה. היא אמרה לי להסיר את החולצה, והחלה להניע את היד שלי למקומות שבהם הכאב היה הכי גדול. העיניים שלי דמעו, אבל זה לא היה בגלל הכאב. זה היה בגלל שהיא נגעה בי במקומות שכבר מזמן לא נגעו בי בהם. הדמעות בעיניים היו מזיכרונות ונוסטלגיה.
שקלתי את האפשרות שבגמר הטיפול אוציא ממקומה גם את הזרוע השנייה.
גם הפיזיותרפיסטית, כמו הכדורים, נתנה לי הרגשה של התייחסות לכאב, וכמו הכדורים, גם היא לא העבירה אותו. אבל היא אמרה לי שיהיה בסדר – תוך חודשיים הכאב יעבור.
ואז היא חיברה לכתף שלי שתי אלקטרודות גדולות, אחת מלפנים ואחת מאחור. היא חיברה את האלקטרודות לקופסה גדולה ומלאה כפתורים, שהייתה מחוברת לשקע בקיר, והזיזה את מתג ההפעלה.
חברים, אני יודע בוודאות שיש מדינות שהוציאו מחוץ לחוק את הכיסא החשמלי. כשהפיזיותרפיסטית הרימה את מתג ההפעלה אפילו הבנתי למה. תמיד חשבתי שגם בישראל המצב דומה. היום אני יודע שאנחנו עדיין לא שם.
אחרי שתי דקות רציתי להגיד לפיזיותרפיסטית שבמחשבה שנייה אני מעדיף זריקת רעל או המתה בגז, אבל לא הייתה לי שליטה על מערכת העצבים ולא יכולתי להוציא מילה. הוצאתי עשן מהאוזניים ורעדתי.
הרגשתי שכל השערות שיש לי בגוף סומרות – חוץ מהראש. אבל זה בגלל שהראש הוא המקום היחיד בגוף שאין לי בו שערות.
ולמה נזכרתי בזה?
כי לאחרונה פרצו לי כאבי סיאטיקה קשים. העצב הסיאטי הוא העצב הגבי-רגלי, והכאבים בלתי נסבלים. אז הבן שלי, שהוא הידרותרפיסט, אמר: "אני יכול להשיג לך בדיוק את הדבר המתאים לזה", ותוך 24 שעות הוא הופיע בביתי עם קופסה מלאה כפתורים, עם כבל שמתחבר לחשמל, ועם שתי אלקטרודות יוצאות ממנה.
״אין מצב!" אמרתי כשראיתי את הקופסה. "תודה לאל, בגלל הקוצב אסור לי להתקרב למכשיר הזה. חוץ מזה, אם אני מתנגד היום להוצאה להורג בכיסא חשמלי – קופסה כזו היא בדיוק מה שגרם לזה״.