חוץ מחקלאות ישראלית, צריך חקלאים ישראלים. בלעדיהם, גם החקלאות תעשה אקזיט ותאבד לקיבוצים. קריאת השכמה (וברכה) לשר החקלאות החדש
מברוק אלון. ישר לתפקיד שר. בלי טירונות משמעותית כחבר כנסת, או כיו"ר ועדה זוטרה. אחרי עשר שנים – מאז כהונתה הקצרה של אורית נוקד בממשלה, כחברה במיזם המחתרתי "עצמאות" של אהוד ברק – יש לתנועה הקיבוצית שר ואפילו במשרד לגיטימי: שר החקלאות. ממש כד מים לצמא; לא שר לענייני מודיעין עלית ולא שר המקשר בין המשק לקהילה. שר-שר. נכון, משרד החקלאות זה לא מה שהיה פעם – כמו שאורי אריאל, זה לא חיים גבתי – אבל אלה זוטות לנוכח העובדה שסוף סוף לקיבוצים יש שר. (לחשוב היום שבממשלת רבין הראשונה ארבעה מתוך 18 השרים – 22% – היו קיבוצניקים…). אז באמת ברכות.
שמאל בתוך ימין רך
בניגוד לשכנך "לעוטף", חיים ילין, שעשה טירונות קצרה ב"יש עתיד" של דון לפיד – אתה זכית. ילין גילה שביש עתיד, העתיד יכול להיות קצר. המחר חיש הפך לאתמול. אגב, מוזר ששניכם, אנשי שמאל מובהקים, חברתם למפלגות סמי-ימניות, לפחות מבחינה כלכלית, המתקראות גם "שמאל מרכז".
חבל, יכולתם לנצל את הנוכחות התקשורתית שזכיתם לה כראשי מועצות בעוטף ואת בולטותכם, כדי לנסות לשקם את הריסות מפלגת העבודה, שאביך היקר – יהודה שוסטר, סוציאליסט בדם – היה שייך לאגף היוני שלה וחבר במחנה רבין (כמדומני). הצטרפות שלכם לעבודה הייתה נראית אותנטית בהרבה מזו של שחקני הרכש שהגיעו אליה. נראה שלא רק עפיפוני התבערה משנים כיוון במעופם. גם ראשי מועצות בעוטף עושים כך. אני עוד זוכר שבאיזה מרכז תק"ם באפיקים, לפני כארבעים שנה, הקמתם – אתה, יובל קם ויואב מרגלית, "מחתרת יונית" – במסגרת חוג משוב של ביילין ובורג – כנגד הקו השולט בתק"ם, של פשרה טריטוריאלית עם ירדן והפלסטינים… מים רבים זרמו מאז בנחל הבשור.
ואם הזכרתי את אביך יהודה, אציין שהוא היה לקוח מצוין של "היציאות" שלי בישיבות מזכירות תק"ם. אחרי כל יציאה, הוא נהג לסמן לי בידו: "תרשום-תרשום, כדי שלא נשכח." אבל אלה היו דאחקות תלויות קונטקסט. "נכונות לשעתן", כמו שאמר מנהיגך בני גנץ לאילנה דיין.
מחלקת המוסר
קראתי בעיון את הוויכוח שניהלת עם עודד ליפשיץ בעקבות הצטרפות "כחול לבן" לממשלה. לטענותיו נגד ההצטרפות ענית ("הזמן הירוק", 10.5.20) "שיש להבחין בין מוסר הכוונה למוסר האחריות". זו אמירה שמעלה אצלי השערה שהשתתפת אי-אז בסדנא של מרטין בן מורה. יש דיבור ייחודי שנוצר בסדנאות הללו. זו טענה פילוסופית נכונה, אבל אפשר למתוח אותה להרבה מקומות. גם לא ראויים. בשם מוסר האחריות, אפשר לחבור לכנופיית פשע כדי לחשוף מי ראשה "ועל הדרך" לפעול כמוה …
אני נזכר כיצד שמעון פרס הפך את רחבעם זאבי ליונה צחורה ("זה ליברמן?!, זה גנדי?!"), כשרצה, ב-2001, להיכנס לממשלה שבה כיהן גנדי כשר. הוא לא אמר "מוסר כוונה, מוסר אחריות", הוא הסביר, שעם העבודה בתוך הממשלה, גנדי זה לא אותו גנדי. אף לא מילה על כיסא. חס וחלילה.
לענייננו, אני חושב שגנץ הבין שאם לפיד ימשיך לתפוס אותו בביצים בשביל הפרטנזיות שלו להיות ראש ממשלה, זה יוביל לבחירות רביעיות ולכן העדיף להצטרף "לממשלת חירום". אם בעוד שנה וחצי גנץ יהיה ראש ממשלה, אז הוא שיחק אותה וייצא גדול. תוכל לומר אז שמוסר האחריות הוכיח את עצמו.
המבוגר האחראי
ועכשיו לכמה עניינים חשובים באמת:
ראה אלון, במצבה של מזכירות התנועה הקיבוצית כיום, גם מעט החישוקים שעוד נותרו לתנועה הקיבוצית עלולים להתרופף ואתה תירש להיות המבוגר האחראי. פורום המזכירים לשעבר כבר לא אוטוריטה, גם אדמו"רים אין. שרים וח"כים לשעבר עזבו וכעת, די במפתיע, הגעת אתה. תיאלץ להיכנס לנעלי הבורר המגשר והפוסק. זה יגיע אליך מאליו.
עניין אחר, חשוב בהרבה, קשור למשרדך. אני בטוח שאתה מודע אליו, מקווה שמאוד מודע. זה נכון, יש עדיין חקלאות ישראלית – משבר הקורונה אף הוכיח את חיוניותה – אבל יש מעט מאוד חקלאים ישראלים. אני מתכוון לחברי קיבוצים, אבל לא רק. זה זן שהולך ונכחד.
אני מכיר קיבוצים שאף חבר בהם, זולת אחד, שניים, לא עובד בחקלאות. גם לא נוער, גם לא נערים. המנהלים הם חיצוניים, העובדים שכירים, בעיקר מחו"ל. במצב זה, צפוי שבשלב הבא, שכבר קורה, ככל הידוע לי, החקלאות תעבור לידי חברות ניהול חיצוניות, שיראו בה "עסק נטו" ומי יודע אם לבסוף היא לא תימכר, כמו תנובה, למשקיע מסין. עסק זה עסק. אני זוכר שהיה פעם אגף מכובד לחינוך חקלאי – לא זוכר באיזה משרד. אני מקווה שמשהו נשאר ממנו.
החזרת העובד לאדמתו
חקלאים ישראלים: בהקשר של החקלאות הקיבוצית, ולא רק, המשרד שלך יכול להיות גשר בין קבוצות הבוגרים של תנועות הנוער ושל צעירים בכלל לבין הקיבוצים. כיום, על רקע המצב בשוק העבודה, זה זמן אידיאלי.
כידוע, כיום ישנן קומונות בוגרים וקיבוצים עירוניים בערים השונות וביישובי הפריפריה, העוסקים בעיקר במשימות חינוכיות. אני חושב שכיום המשימות החקלאיות – של החזרת החקלאי הישראלי לאדמתו – חשובות לא פחות.
מה לעשות? ראשית, הסתייגות: אני מניח שהקיבוצים, שכבר פיתחו אוריינטציה על נדל"ן ושיוך בתים, לא ימותו על הרעיון הזה, אבל עם עזרה תקציבית ממשלתית, אולי הוא ישתלם להם. אני מציע לך להקים במשרדך אגף לגרעינים חקלאיים, שיכוון את בוגרי תנועות הנוער וצעירים בכלל, להקמת קומונות עצמאיות גם בקיבוצים, כדי להתפרנס מחקלאות ו"להשיב את האדמה לקיבוציה."
איך עושים את זה? האגף לגרעינים חקלאיים ישכור בקיבוצים דירות וישכירן במחיר מסובסד לגרעינים הללו, שיעבדו בחקלאות המקומית ואף ינהלו אותה. כדי לעודדם לכך, צריך ששכרם יהיה הוגן ונדיב, לא "לפי שווי שוק" (כלומר – מחיר תאילנדים). כך, כמו שברבים מן הקיבוצים יש שכונת הרחבה לתושבים,
יהיו בהם גם "מושבות חקלאיות" של גרעיני בוגרים שינהלו את חייהם העצמאיים ויהיו שכירי "החווה הקיבוצית"; ובלשון העלייה הראשונה: איכרים של פקידי הברון, אבל עם יחס הוגן בהרבה. כמובן שלצד עבודתם החקלאית יוכלו חברי הגרעינים הללו גם לחנך ולהדריך. המפתח הוא שזה ישתלם מבחינה עסקית לקיבוצים. לכך תידרש תמיכת משרדך.
חקלאים ישראלים
לדעתי, נוכחות מתמשכת של צעירים חדורי שליחות, שיכולה להפוך גם להתיישבות קבע שלהם בקיבוצים, גם תפיח בקיבוצים רוח תנועתית שיתופית ותהפוך עסקה משתלמת לכל הצדדים. אם תכנית כזאת תבוא מאוטוריטה ממשלתית ותזכה לתקציב הוגן, יהיה בה כדי להחזיר ולו באופן חלקי את החקלאות לידיים עבריות, לפני שתעשה אקזיט, כמו שעשו רבים ממפעלי התעשייה הקיבוצית שנמכרו לתאגידים חיצוניים, או כמו תנובה, שעברה למשקיע סיני. קדימה אלון, בהצלחה.
נ.ב. אני לא משתגע על הנוהג של פוליטיקאים לעלות לקבר של מנהיג, גם אם זה בן גוריון, "כדי לקבל השראה", טרם כניסתם לתפקיד. גם מבחינת יח"צ זה מיצה את עצמו. לפחות לא שמת פתק בכותל.
חמישה חקלאים צעירים מספרים מה הניע אותם לחזור
חקלאים בערבה: מכל הלב ובערבה רבה
