שמעתי והקשבתי לחזונם של שני המועמדים למזכ"לות התנועה הקיבוצית, שניהם הצהירו כי בכוונתם להחזיר את הגלגל לאחור, "להחזיר עטרה ליושנה". הם שואפים להציב שוב את התנועה הקיבוצית ואת דרכה ב"ראש המחנה", כשם שאכן הייתה עשרות בודדות של שנים, עד קום המדינה ב-1948
כאשר הכריז דוד בן גוריון ב-14.5.1948 על הקמת המדינה, מנתה אוכלוסייתה היהודית כ- 600,000 תושבים. הקיבוצים מנו אז 48,000 נפש, שמונה אחוזים מכלל תושביה היהודים של הארץ. באותו זמן מנתה אוכלוסיית תל אביב 250,000 נפש, כ-40 אחוזים מתושבי הארץ היהודים. עד לאותה תקופה תחושת החלוציות ובניין הארץ כללה את שתי האוכלוסיות הללו, השונות כל כך זו מזו.
מי יבנה, מי יחרוש?
בצעירותינו שרנו בגן ובבית הספר את השיר "מי יבנה יבנה בית בתל אביב", אבל לשיר היו עוד שני בתים. השני "מי יחרוש, יחרוש שדה בתל חי" והשלישי "מי ייטע, ייטע כרם בעין חרוד". שלושת הבתים הללו דיברו באותן המילים, באותה המגמה, על בניין הארץ על ידי בוניה למיניהם, בעיר ובכפר, בכרך הגדול ובקיבוץ. לקיבוצים התייחסה כלל האוכלוסייה אז ביראה, בכבוד, בכיבוד. כולם העריכו את תרומת הקיבוצים שהוקמו בראש ובראשונה כניסיון להגשים חזון שיתופי שוויוני בין מייסדיהם הצעירים חדורי החזון והאמונה.
אבל החל מפרוץ ה"מאורעות" או "המרד הערבי הגדול" בשנת 1936, קיבלה התנועה הקיבוצית הקטנה הזדמנות לתפוס חלק מרכזי ביצירת התשתית למדינה שבדרך. היה זה כאשר נרכשו האדמות עליהן יוקם הקיבוץ ניר דוד – תל עמל.
הגרעין שלח קבוצת חורשים שהקימה מאהל על האדמה שנרכשה והחלה בעיבודה. ב-1936 נשרפו יבולי החיטה והאוהלים על ידי הערבים מהסביבה והגרעין כולו החליט לעבור להתיישב על האדמות שנקנו. וכך, בדצמבר 1936, היה הקיבוץ תל עמל (ששמו הוסב בהמשך לניר דוד) לקיבוץ הראשון שפתח את השער לשנתיים וחצי של התיישבות חומה ומגדל בתקופת המרד הגדול, תקופה בה עלו על הקרקע 52 יישובים, מרביתם המוחלט קיבוצים, והם אלה שבעצם שרטטו וקבעו את גבולות המדינה לעתיד לבוא ממזרח, מצפון וממערב.
השקיעה הגדולה
הייתה זו למעשה ראשית תקופת הזוהר של הקיבוצים בקרב היישוב העברי שלמד להכיר בחשיבותם הלאומית בדרך להקמת המדינה. תרומתם לא הסתיימה בכך: הם נשאו על כתפיהם את העלייה הבלתי לגלית, עליה ב'; התנדבו לבריגדה במלחמת העולם השנייה; תרמו להקמת יחידות הפלמ"ח; עזרו בעלייה לרגל של יהודי סוריה ולבנון, ולסוף, במלחמת השחרור עצמה, תרמו בעמידה איתנה של הקיבוצים יד מרדכי ונגבה בדרום בפני הכובש המצרי, של גשר ודגניה במזרח בפני החילות העירקים והסורים, של גזר במרכז בפני הירדנים, של מלכיה בצפון כנגד הפולש הלבנוני ושל קיבוץ רמת רחל שעל גבול ירושלים בפני המצרים והירדנים גם יחד.
בכל אותה תקופה נישא שם הקיבוץ בגאון בקרב כל האוכלוסייה הישראלית. איש לא פקפק אז בחשיבות תרומתה של התנועה הקיבוצית למדינה בכל תחום ותחום והדבר ניכר היטב בכנסות הראשונות שבהן יוצגו הקיבוצים מעל ומעבר.
אבל כבר, בשיא תרומתם החלה תקופת השקיעה הגדולה.
בשל גלי העלייה העצומים ששטפו את הארץ והכפילו את אוכלוסייתה היהודית בתוך כארבע שנים, ירד בתוך שנים ספורות אחוז הקיבוצים בארץ, תחילה ל-2.5 אחוזים, בהמשך ל-2 אחוזים ואז למטה מזה. העולים החדשים לא שמו את פניהם אל הקיבוץ הזר והמנוכר.
חלק ניכר מן העולים יושבו במעברות האוהלים, הבדונים והפחונים – לשנים. לאחר מכן החלה בניית עיירות הפיתוח, למן קריית שמונה בצפון ועד לשדרות, נתיבות, אופקים ועוד דרומה, עד מצפה רמון. אדגיש כאן שייתכן שמבלי שהרגשנו תחילה, הלכנו והפכנו לצנינים בעיני האוכלוסייה החדשה הזו שיושבה בשכנות לנו. מחד הם ראו בעיניהם את "הילדים המטופחים", הדאוגים אין קץ שבקיבוץ, ואילו אצלם – עזובה, ילדים בבלואים משוטטים ברחובות בלא מעש ועוד ועוד. כך, אם שחשנו בכך יותר ואם פחות, הלך וגדל והצטבר בקרב אוכלוסיית העולים החדשה האנטגוניזם ההולך וגובר כלפינו. בגין, ידע להעלות את הליכוד לשלטון בזכות כשרונו להפנות את זעם ישראל השנייה כנגד "הקיבוצניקים המדושנים היושבים סביב בריכות השחייה שלהם לצד המתנדבות משוודיה". ואכן – זה עבד. הליכוד עלה לשלטון ב-1977 כאשר ללא כל ספק, ההסתה ועידוד רגשות הקיפוח והשנאה של "ישראל השנייה" לראשונה ובמיוחד לקיבוצים היו הקטליזטור לכך.
שנאה וקנאה
עליית בגין לשלטון הטביעה את החותמת על נידוי הקיבוצים והשכחת תרומתם האדירה לבניין הארץ. ארליך החל מיד במהפכה הכלכלית – ברפורמת השוק החופשי, זו שגרמה עד מהרה לאינפלציה דוהרת שאילצה אותו להתפטר כעבור שנתיים. במקומו מונה לשר אוצר יגאל הורביץ שנודע בסיסמתו "יגאל אין לי" ולאחר שנכשל גם הוא מונה במקומו ב-1984 יצחק מודעי כאשר האינפלציה זינקה כבר ל-400 אחוזים.
היו אלה שנות ה-80, שהכניסו את הקיבוצים למשבר הכלכלי העמוק שלהם ובעקבותיו למשבר החברתי, ושניהם הובילו למשבר קיומי של ממש שהגיע לשיאו בשנות ה-90.
כך או אחרת, אחת ה"הצלחות" הגדולות של ממשלות הליכוד לדורותיהן הייתה הפגיעה האנושה לשעתה בקיבוצים, בכלכלתם, בקהילותיהם. שעל כן לא פלא שהקיבוצים שהובילו כך או אחרת את החברה בישראל עד להקמת המדינה, הלכו והסתגרו בתוך עצמם בעצם המאבק על המשך קיומם.
ממש באותן שנים בהן התמודדנו אנחנו על המשך קיומנו, פרחה מנגד התנועה המשיחית – גוש אמונים ויורשיה בשטחים, הללו שטענו שהם הם החלוצים החדשים, ממשיכי דרכה החלוצית של התנועה הקיבוצית בעבר. הפעם הייתה זו "חלוציות" בחסות, עידוד ותמיכה מאסיבית של השלטון הימני. ומדהים מכל שמרב התמיכה והכספים הוזרמו ומוזרמים ל"שם", ליהודה והשומרון, ולא לעיירות הפיתוח שהעלו, מעלות ומשמרות את השלטון הימני למרות אי תמיכתו בהם, והם, ילדיהם ונכדיהם עדיין נושאים עימם את רגשות השנאה, הקנאה הקיפוח והאיבה כנגד הקיבוצים והקיבוצניקים כשם שהדבר בא לידי ביטוי כה בולט במאבק אנשי בית שאן בקיבוץ ניר דוד על נחל האסי.
אלופים
האם ניתן כיום, כצפיית המתמודדים על המזכ"לות, להחזיר את הגלגל לאחור?
מסופקני.
מי אנחנו בסך הכול? פחות מאחוז וחצי מהאוכלוסייה. מאוכלוסייה שרובה ימנית. ראו תגובת רבים מהימין היום לכל נושא החורבן בקיבוצי העוטף והחטופים. מה הם מעמידים מנגד? את חידוש "ההתיישבות החלוצית" ברצועת עזה המשוחררת ואף חוגגים זאת בבנייני האומה בשירה ובריקודים.
אכן, מצער לומר, אבל זוהי המציאות של תומכי השלטון כיום. היאך נוכל אנחנו, המעט לשנותה?
ובכל זאת ולמרות הכל –
אם "אלופים" כמו האלוף נועם תיבון, בן צרעה, המתעתד להעתיק את מקום מגוריו לנחל עוז, יכנס לפוליטיקה, ואם בני גנץ מתכוון באמת ובתמים להעתיק את מקום מגוריו ליד מרדכי ולהמשיך את דרכו הפוליטית משם, ואם מהלכי המזכ"ל או המזכ"לית הנבחרים יובילונו להקמתה של תנועה שתחבור למנהיגים כמו שקמה ברסלר וחבריה, אז אולי, אולי, אולי כן תצלח המשימה לשנות את הכיוון.
תגובה אחת
חברי הקיבוצים כבר התגייסו בהמוניהם לתמיכה במחאה , אבל ההתגייסות למחאה היא רק פן אחד מתוך מכלול החיים המלא של החברה הקיבוצית שצריך לתת עליהם את הדעת ולכן עם כל החשיבות של המחאה -לא היא שתתן תשובה לכל האתגרים העןמדים בפני התנועה הקיבוצית .