חלוצה מודרנית 

פרדריק שמיע היא הולנדית שהתגיירה ועשתה עלייה, נישאה לצבר ממוצא עירקי ויחד הגיעו למנרה שסבלה אז מגל עזיבות. סיפור על אישה עם רגשי שייכות עמוקים לקיבוץ ולמדינה 

"בהולנד היו לי חיים נינוחים ורגועים, ותקופת ילדותי נראתה כתמונה מתוך גלויה. לאורך דורות ניגנו בני משפחתי בעוגב שבכנסיה הקתולית המקומית. גם אני הוכשרתי לכך, ומכיתה א' למדתי לנגן בפסנתר, והייתי ממש טובה בזה. בנעוריי חשבתי שהמוזיקה תהיה הכיוון המקצועי שלי בחיים. עם זאת, תמיד נמשך ליבי לנושא של היסטוריה יהודית ותולדות ארץ ישראל. קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת בה הרגשתי שאני שייכת לכאן, אבל העובדות מראות שכבר 26 שנים אני חיה בישראל ואת ביתי קבעתי בקבוץ מנרה". פרדריק (דה יונג) שמיע יושבת בחדר הארכיון של מנרה, סביבה קלסרים, תעודות וסיפורי חלוצים, שהקימו נקודת גבול בארץ ישראל לפני 80 שנה. לא מזמן קיבלה מידיה הנאמנות של יעלי וינברג בת ה-90 את האחריות על המקום ותפעולו. "מרגש אותי לקרוא על חייהם של אותם צעירים שעלו על הקרקע דווקא בעונת החורף, והקימו כאן קיבוץ בתנאים קשים מנשוא. בלתי נתפס להבין איך הם שרדו פה בשנים הראשונות. אני מלאת הערכה לרוח החלוצית שהובילה אותם ואת ממשיכיהם". 

הולנדית טיפוסית 

התפעלותה של פרדריק בהחלט מובנת, במיוחד לאור ההבדלים המשמעותיים בין מקום הולדתה למקום בו בחרה להקים את ביתה. "עד גיל 19 היו לי חיים של הולנדית טיפוסית, כולל הלוק הנדרש – בלונדינית, רזה, עם עיניים כחולות", היא מוסיפה בקריצה. "נולדתי ב-1975 בעיר שנקראת אלקמאר, המפורסמת בשוק הגבינות המפואר שלה. כשהייתי בת חמש עברה משפחתי לגור בעיירה קטנה יותר, שאומנם אופיינה בגידולי ירקות ובחממות הפרחים שלה, אך הוריי התפרנסו מחנות צעצועים. גרנו שם בבית בן מאה שנה שהיה שייך לרשות היערות, וניתן לנו בחינם בתמורה לתחזוקתו ולשימורו באופן רציף. זו הייתה עבודה לא פשוטה, כי לבית עצמו לא היו יסודות והוא סבל מבעיות רטיבות, שקיעה בחול ובלאי מתמשך. תוך זמן קצר החליף אבא את הגג, התקין חימום והרחיב את החלונות, כך שבסופו של דבר גרנו בבית מהאגדות. מאחורי הבית השתרעה שמורת טבע, שהייתה נגישה רק להולכי רגל, ועצי היער שבה הגיעו עד לרצועת חוף הים. השטח המיוער הנרחב שימש לנו למשחק יומיומי, ובו טיילנו, בנינו בתי עץ, אספנו עלי שלכת יפים בעונת הסתיו, ובאביב שזרנו זרי פרחים. ברכיבה על אופניים נסענו לחברים, או לביקור אצל סבא וסבתא, שגרו בעיירה קטנה על יד הים. אבא ואימא לא הקפיצו אותנו ברכב אף פעם לשום מקום", מוסיפה פרדריק הערת הבהרה. "בימי ראשון נהוג בהולנד לבלות באופן קבוע סביב תרבות ספורט כלשהי. אבא שלי היה משחק הוקי-דשא, ספורט הולנדי פופולרי מאוד. בכל יום ראשון ליווינו אותו למגרש, צפינו במשחקים, ואחר כך התכנסנו עם כל החברים במועדון ההוקי לשתיית בירה ולמפגש חברתי".  

גם לביה"ס התיכון התניידה פרדריק באופניים, כשבעה ק"מ לכל כיוון. היא מספרת על בי"ס מיוחד, שפתח בפני תלמידיו שערי ידע ועניין כלפי הסביבה הקרובה והעולם בכלל. "המורים שאפו להמחיש לנו כל חומר תיאורטי שלמדנו, ולכן מעבר ללימודים בכיתה ביקרנו במוזיאונים ובאתרים היסטוריים. כשלמדנו על אירועי מלחמת העולם, נסענו לראות אנדרטאות ברחבי אירופה, ובמסגרת בית הספר הגענו לברלין ולפריז. אני בחרתי להעמיק בלימודי ההומניסטיקה, ולתעודת הבגרות למדתי היסטוריה, גיאוגרפיה, מוזיקה, ומספר שפות – צרפתית, גרמנית, אנגלית והולנדית. הייתי ילדה ותלמידה טובה שלא עושה בעיות", מסיימת פרדריק בחיוך את סיפור ילדותה. 

כובשת את היהדות 

בתום שנות התיכון התלבטה פרדריק לאן מועדות פניה. לימודים בקולג' לא היו בראש מעייניה, והיא רצתה לטייל בעולם, אך המשאבים הכלכליים שעמדו לרשותה היו מוגבלים. חבר טוב חשף בפניה את עולם ההתנדבויות בישראל, והרעיון משך את ליבה. "המסגרת הזו הייתה מאוד פעילה בשנות ה-90, והתחברה עם ההתעניינות שלי בהיסטוריה בכלל ובעם היהודי וארץ ישראל בפרט. לקחתי את העניין ברצינות והחלטתי ללמוד גם עברית. לכן, כשהגעתי לארץ, ביקשתי קיבוץ שיש בו אולפן, ונשלחתי לרמת הכובש". וכך, בגיל 19, הגיעה ההולנדית העדינה לעבוד בקיבוץ שיתופי במזרח התיכון. תחילה עבדה באקונומיה, בהמשך השכימה קום למשמרת בוקר קשוחה במפעל, ומאוחר יותר גם עבדה בניקיון בתי הקשישים. "רוב החברים קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, שיתפו אותנו באירועי תרבות ובחגים. נוצר קשר טוב עם החברים איתם עבדתי, וכמובן עם שאר המתנדבים. היינו קבוצת צעירים שבאו מכל העולם, גרנו זה ליד זו, אחרי שעות העבודה בילינו יחד בדשאים מול השכונה, בבריכה או בפאב בערב שישי. הקיבוץ ארגן עבורנו טיולים ברחבי הארץ, קיבלנו "פאני-מאני" – דמי כיס לקניות בכלבו, ואפילו סיפקו לנו סיגריות 'נובלס' בחינם. אחרי שנים בהן הייתי ילדה טובה, ככה בעצם התחלתי לעשן….", מחייכת פרדריק ומסכמת: "זו הייתה שנה של חוויה נהדרת, וחשתי ברמת הכובש כמו בבית".     
בשנת ההתנדבות הרגישה פרדריק שהיא רוצה להעמיק את הידע והקשר שלה ליהדות. "הסתקרנתי מאורח החיים היהודי, ובאופן בלתי מוסבר נמשכתי להוויה הישראלית. הרגשתי שייכת והחלטתי לעבור תהליך גיור. עדיין לא היה לי בן זוג, כך שזה לא היה קשור לנישואין או לצורך לרצות מישהו. עברתי תהליך אישי, ובעקבותיו הגעתי בגיל 20 לקבוצת יבנה כדי להתגייר. שוב מצאתי את עצמי בין צעירים מכל מיני ארצות, ויחד למדנו בשעות הבוקר, ואחר הצוהריים עבדנו בענפי הקיבוץ. למזלי, המורה המרכזי באולפן, היה איש מדהים ממוצא הולנדי, שהיה עבורנו ממש כמו אבא. בנוסף, הייתה לי ולחברתי משפחה מאמצת איתה אכלנו ארוחות שישי והלכנו יחד לבית הכנסת. למדתי את ההנחיות הדתיות באהבה, ולא חוויתי תחושת כפייה מצד איש. בכל מקרה, החלטתי לעבור גיור מתוך בחירה, וקיבלתי את התהליך ברצון.  

החלטה נחרצת לעשות עלייה 

בתום שלב הגיור חזרה פרדריק להולנד ולבקשת הוריה למדה באוניברסיטה. גם בעניין זה נמשכה אחר החוט היהודי, ובחרה להעמיק בשפות שמיות, כמו עברית, יידיש, ארמית וערבית. כאישה שחיה בחו"ל, בסביבה חילונית, התקשתה פרדריק לשמור על המצוות היהודיות, אך גמלה בה החלטה נחרצת לחזור לישראל ו"לעשות עליה". ב-1998, בהיותה בת 23, ניגשה לסוכנות היהודית באמסטרדם ובמקביל נרשמה ללמודי היסטוריה כללית באוניברסיטה העברית הר הצופים שבירושלים. ההתנהלות מול משרד הקליטה הייתה אחת החוויות הקשוחות שעברה כאן: "הבירוקרטיה בארץ מסורבלת ובלתי ידידותית בעליל. קמתי בחמש בבוקר כדי לתפוס תור במשרד הקליטה בירושלים. יחד איתי עמדו המוני עולים חדשים, בעיקר רוסים ואמריקאים, שניסו לקבל את מבוקשם. פקיד הזוי שאל שאלות מיותרות ווידא את תוקף המסמכים. רק אחרי טרטורים וברורים זכיתי לתעודת זהות ישראלית". עוד לפני תחילת התואר הספיקה פרדריק לקבל תגבור בעברית, דבר שהועיל מאוד לתחילת לימודיה בארץ. "זו היתה תקופה אינטנסיבית ומאתגרת. ירושלים עיר מלאה מורכבויות, חייתי עם שותפות במעונות ואחר כך בדירה שכורה ברחוב עזה, ועמלתי על השגת ציונים גבוהים. למזלי, די מהר פגשתי את נאור, בעלי לעתיד, שהיה גם הוא סטודנט באוניברסיטה, ובשלב מסויים עברנו לגור בחולון, עיר הולדתו". 

לאחר שש שנים נישא הזוג הצעיר, והמשיך לגור קרוב לאימו של נאור, שבהמשך גם עזרה בגידול הילדים. נאור עבד במכון התקנים כמהנדס חשמל ופרדריק הייתה דיילת אוויר באל-על. "אומנם עברתי תהליך מיון לא פשוט, אבל מבחינתי זה היה סוג של הגשמת חלום. גם ראיתי עולם, וגם בפועל זו לא עבודה יומיומית. היו תקופות שטסתי רק עד אירופה וחזרתי באותו יום הביתה. אני נוהגת לומר שאומנם לא 'עשיתי צבא' אבל כן 'עשיתי אל-על'. עבדתי בסביבה ישראלית נחשפתי לגוונים רבים בחברה, ותחושת השייכות שלי למדינה התחזקה. קיבלתי קביעות, ונדמה היה שאני יכולה להמשיך שם עד לפנסיה".  

כוכב הצפון 

אבל, עם כל הנוחות שמציעים מגורים במרכז הארץ, ביקשו נאור ופרדריק לערוך שינוי משמעותי בחייהם. "מאז ומתמיד נמשכנו לאזור הצפון וכשהשכנה שלנו סיפרה על פתיחת תהליך הקליטה במנרה, קיבוץ הולדתה, החלטנו לנסות". פרדריק, שזכרה לטובה את החיים הקיבוציים מרמת הכובש ומקבוצת יבנה, ציפתה לגדולות ונצורות, אך שנת 2011 הייתה "אחת מנקודות השפל הגדולות במנרה", מציינת פרדריק בכאב. "הגענו לכאן עם שני ילדים בני שלוש וחמש, כשהקיבוץ סבל מגל של עזיבת משפחות, לא היו ילדים במערכת החינוך, המצב הכלכלי לא בישר טובות והשכונה החדשה טרם נבנתה". למרות הנתונים הבסיסיים לא רפו ידיהם של "החלוצים המודרנים", והאמונה כי הדברים קרובים לידי שינוי ושיפור, החזיקה אותם גם בשעות קשות של בדידות. "התרשמנו שיש כאן מקום בתולי, בו נוכל להביא את עצמנו לידי ביטוי. רצינו לגור ביישוב שבו נוכל להתקבל לחברות מלאה ולהשפיע על אורח החיים באופן משמעותי. ראינו את האופק ונשארנו. לאט לאט עבר הקיבוץ שדרוג ניכר לעין, וכשנולדה בתנו השלישית, ביצע הקבוץ מהלך מדהים ופתח תינוקייה עם ילדה אחת. עם הזמן התרחבה מערכת החינוך, ועכשיו יש שני גנים מלאים. כיום שנינו עובדים בגליל, גרים בבית ששופץ בתוך הקיבוץ, נושאים בתפקידים בעלי השפעה, מעורבים ושותפים מלאים בחיי הקהילה. נאור חבר בוועד ההנהלה, ואני, מתוך משיכתי הטבעית להיסטוריה, לקחתי על עצמי את ניהול הארכיון. אנו יודעים בבטחה שזה המקום הנכון לנו – ושום עיר או יישוב בארץ לא משתווים לאורח החיים המיוחד למנרה".  

פרדריק אינה מתעלמת מהמצב המורכב בארץ, ולעיתים עולים בה חוטי-געגוע לארץ הולדתה. התקשורת המנומסת והעדינה שמאפיינת את הולנד חסרה לה, הנופים ירוקי-העד זכורים לה לטובה, רכיבה ממושכת על אופניים כבר אינה חלק משגרת יומה, וכמובן קיים הרצון התמידי לראות יותר את הוריה. במיוחד בימים אלו היא מוטרדת מאוד מהמצב הפוליטי-לאומי, ועוקבת בחשש אחר החדשות. "אני יודעת שבשנות הקמת המדינה וגם מאוחר יותר, נעשו מהלכים שהכאיבו לאוכלוסיות שונות בחברה הישראלית. עם זאת, אין תועלת בהתבצרות ובהנצחת הקיפוח. הרי המשפחה שלנו היא דוגמה חיה למשפחה מעורבת, שמורכבת מהולנדית שהתגיירה, ומצבר ממוצא עירקי. אז מה ההגדרה של ילדינו? מתי נוכל להגיד שכולנו ישראלים ושיש לנו מטרה משותפת?" האכפתיות הגדולה של פרדריק ומשאלתה לחיים של הידברות והגעה להסכמות מיטיבות, נובעת מרגש השייכות העמוק שלה לישראל. "אני אוהבת את אווירת הפתיחות, הספונטניות והכנות שמאפיינת את החברה הישראלית, אלו דברים שלא הכרתי בהולנד. נכון שיש כאן גם הרבה גסות רוח, ועצבים חשופים שמובילים לאלימות, אך עדיין, אף פעם לא חוויתי כאן משבר שגרם לי לחשוב על עזיבה. כשלעצמי אין לי צורך בחיי פאר. אני מקווה לחיות בקהילה המתפתחת במנרה לאורך שנים נוספות של אושר ושמחה. אני בהחלט אוהבת לבקר בהולנד, אבל עוד יותר אוהבת לחזור לארץ".