הרפת הייתה מרכז החיים והעולם של אבא ציון ז"ל
אי שם בשנת 1985 החליט חקלאי עקשן, כי הוא גם רוצה רפת חלב. עד אז עסק בגידול ירקות בשטח פתוח, אבל ראה איך חבריו מקבלים מכסות חלב והחליט שגם לו תהיה רפת חלב.
קל זה לא היה, אבל לפחות את השיעור הראשון שלי בחיים קיבלתי באוניברסיטה של הבית – עקשנות היא המפתח לניצחון
ציון דמרי, אבא שלי היקר, עלה לארץ מטוניס כתינוק בגיל מס' חודשים, בשנת 1955.
את כל חייו בילה במושב גילת שבדרום הארץ, לצד משפחתו המורחבת, שרק חיפשה להתפרנס ובכבוד.
לאחר שלמד מכונאות, התגייס לצה"ל ותפקד כמכונאי טנקים. הצבא השפיע עליו המון בהמשך החיים וככל הנראה, הימים הקשים שעבר שם, הכשירו אותו להיות חקלאי אמיתי.
לילות שלמים העברנו, בהמתנה לפרה שתמליט, בסיפורים על המלחמות, על החברים שנהרגו, על הגידולים שקרסו בגלל שנקרא למילואים, על הימים שלא היה אוכל על השולחן בבית ועל הקושי האמיתי שבלהיות חקלאי, בשנות ה-70 וה-80.
הרפת הראשונה
בשנת 1985 החליט אבי, ציון, כי נמאס לו מהירקות והוא רוצה רפת חלב כמו החברים במושב ועל אף שלא הייתה לו מכסת חלב, הוא נסע וקנה כמה פרות, בנה לעצמו מכון חליבה עם 5 עמדות ובמה אחת והתחיל לחלוב. את החלב היה משווק דרך מספר המגדל של האגודה. למשך תקופה קצרה זה עבד, אך מהר מאוד לא הצליח להתמודד עם העובדה, שלא קיבל תשלום הוגן בעבור החלב שלו והחליט למכור את הפרות ולסגור.
בוקר אחד שמע כי מנכ"ל מועצת החלב דאז, אבשלום דולב, מגיע בקרוב לביקור במושב. באותו הרגע התניע את הרכב נסע לקיבוץ אורים, קנה כמה פרות וחזר לחלוב.
כשהגיע יום הביקור, התגאה ציון כי גם לו יש פרות וכי מגיעה לו מכסה, אך לצערו נאמר לו שאין לו סיכוי לקבל מכסה ולהערכתי, זה מה שגרם לו להתעקש עוד יותר.
אבא לא ויתר על חלום הרפת
הייתי קטן מדי בכדי לזכור את המשך הסיפור, אך את העשייה שלצידו אני זוכר, כאילו זה היה אתמול. איך התרגשתי כשביקש ממני בפעם הראשונה בגיל 7 להכניס לבד את הפרות לחליבה. לא אשכח את ההמלטות בגשם שוטף ברפת, כמעט בלי גג, את החלוקה של הבליל בקלשון מתוך עגלה של טרקטור, את הפעם הראשונה שעמדתי על ארגז בחופש, בין גן החובה לבין כיתה א', כדי להרכיב לפרה את האשכול, את הגאווה כשמשאית החלב הייתה מגיעה לאסוף חלב למרות שהמיכל כולו היה 700 ליטר בלבד ואיך, צעד צעד, בוקר בוקר, הגשמנו יחד את החלום הזה שנקרא רפת.
לימים, כשהתחזק כלכלית, החליט להעביר את הרפת מהמשק של הוריו למשק שלו ואז בשנת 1992, עם את חפירה ומעדר, שני פועלים מעזה וכמה נערים בחופש הגדול, בנה את הרפת אצלו במשק. יומיום, עם עקשנות שלא תתואר, עם אמונה כי הוא עושה את הדבר הנכון ועם המון מוטיבציה, חיבר ברזל לברזל, יצק מדרכים, הרים איסכורית ובנה סככה ומכון חליבה לתפארת מדינת ישראל של שנות ה-90. היינו הרפת הראשונה באזור שבמכון החליבה שלה לא היו צנצנות – זוכר איך באו מכל האזור לראות את הפלא.
לא יצא לחופש כי צריך להיות ברפת
לא פשוט היה לעבוד לבד, לחלוב לבד, אבל אבא מעולם לא התלונן. תמיד כשרצינו שייצא לנופש אמר שהבית שלו זה בית המלון הכי טוב בעולם, אך לצערי לא הספקתי לשאול, אם אמר זאת כי גם ככה לא יכול היה לנסוע ולהשאיר את הרפת לבד או כי באמת העדיף את הבית.
מעולם לא אהב להתרחק מהבית, ללכת לטיולים או לאירועים משפחתיים מרוחקים. תמיד טען שהטיולים הכי טובים נמצאים קרוב לבית וכי זמן האיכות הטוב ביותר הוא להיות כולנו, יחד אצלו לצהריים.
כשהגעתי לגיל תיכון, החלטנו כי הדבר הטוב ביותר בעבורי הוא ללכת לפנימייה. החלטה לא פשוטה כאשר אתה בן יחיד ולאבא שלך יש רפת, אבל אבא תמיד ראה את טובתי ורצה שאצליח בחיים וזה היה נכון גם לאחר שחרורי, כשחשב שאצטרף אליו לעבודה ואני החלטתי לצאת לשליחות בחו"ל.
לצד הצורך התמידי בעזרה ברפת, הוא ראה תמיד את הצורך שלי להתקדם ולהתפתח ומשם נולד הסידור המעניין, שלפיו בכל בוקר, לפני שנסעתי לאוניברסיטה, הייתי עובד ברפת. ככה אני הייתי נהנה מחופש פעולה בעבודה והוא מעובד מסור ונאמן.
בנה מרכז מזון עצמאי
עם הזמנים, כאשר התחזק מעט כלכלית קנה לעצמו טרקטור שופל , עגלה מערבלת ובנה לעצמו מרכז מזון קטן. החלטה אמיצה במיוחד למי שלא היה לו גב כלכלי או הורים, שיכולים היו לסייע לו כלכלית. גם כאן, שוב עמדה העקשנות שלו במבחן וגם כאן הוא צלח את האתגר בצורה מרשימה ביותר.
כשראה שהוא כבר מצליח להכין אוכל לבד, בצורה לא רעה בכלל, החליט לפטם עגלים וקנה לעצמו שם דבר במכירת עגלים למגזר הערבי באזור שלנו. אין אחד שלא מכיר את ציון מגילת, זה שמוכר עגלים לכל תושבי רהט והאזור. כל מי שרצה להתחתן הגיע לציון, לבחור עגל ומעולם לא התאכזב. לא אחת גם הגיעו חתנים בלי כסף ויצאו עם עגל – הייתה לו טביעת עין לאנשים, משהו שלא ראיתי מעולם. מעולם לא היה מישהו שלא שילם או שלא כיבד את ציון.
מרכז החיים היה הרפת
הרפת תמיד הייתה מרכז ועיקר חייו, הפרות היו הדבר הכי יקר לו בעולם ולא בכדי אימא תמיד אמרה לו "הלוואי שהייתי פרה, בטוח הייתי זוכה ליותר זמן איכות איתך". הוא העביר את היום כולו ברפת, נהנה מהעשייה, מהיצירה, מתיקון טרקטור מקולקל, מהמלטה קשה שהצליחה – נהנה מהחיים. אבא מאוד האמין בענף ובחוסנו ועל כן תמיד השקיע במכסת חלב, בפרות ובציוד למשק ואת כל כספו השקיע ברפת. גם כשאני התחלתי לעסוק בפוליטיקה של הענף ולהזהיר אותו מחוסר הוודאות, הוא זלזל בדבריי ואמר לי "אתה תתעסק בפוליטיקה ואני בעשייה".
המחלה הארורה
בשנת 2009 נתגלתה בגופו מחלת הסרטן והרפת, שהייתה עד כה, המטרה הכי חשובה של חייו, הפכה להיות האמצעי, שבעזרתו הוא מאריך את חייו. אבא עבר טיפולים קשים שלא ניתן לתאר במילים, אשפוזים ארוכים וסבל רב, אך אם הייתי רוצה לסחוט ממנו מעט קשב, בימים בהם, היה קשה לו להרים ראש, הייתי מספר לו משהו על הרפת והוא היה מזדקף ומקשיב.
תמיד כששמעתי בקולו שקשה, הייתי מספר על הצלחה קטנה ברפת, גם אם הייתי משקר רק כדי לעשות לו טוב. מי שלא ראה את האושר על פניו של אבא כשראה יונקייה מלאה ביונקים, כשמעליהם נורות חימום, לא ראה אושר מהו בחייו.
לא היה רופא או איש צוות רפואי שלא הכיר את ציון הרפתן, שלא שמע איך הקים רפת בעשר אצבעות, שלא קיבל זימון לבקר ברפת שהייתה מקור גאוותו. מושג לכך קיבלתי בעצמי, בתקופה שבה היה מתווה לוקר, עשיתי לו חישוב כמה כסף יקבל אם יחליט לסגור את הרפת וימכור את המכסה והפרות – שם קיבלתי את ההבנה שהרפת היא לא עסק, היא מפעל חיים, היא החיים עצמם, כאשר אמר לי במילים האלה בדיוק "מה יעזור לי כסף בבנק אם אין לי פרות אחרי הבית". הכסף לא עניין אותו אלא העניין והריגוש.
הרפת חשובה מכול
עד כמה הרפת הייתה מרכז חייו תעיד העובדה שלא אחת החליט על דעת עצמו ובניגוד לחוות הדעת הרפואית, לדחות טיפול, כי יש עבודה ברפת והרי הרפת יותר חשובה מהכול. לזכותה של הרופאה המטפלת ייאמר, כי צידדה בו והסכימה לדחות לו את הטיפול, רק כדי שיעשה את מה שדחוף ברפת. או כמו שסיפרו לי האחיות במחלקה שבה היה מאושפז, כאשר כל המחלקה הייתה עוד ישנה בשעה 5 בבוקר, ציון היה כבר באמצע היום עם הטלפונים, המחברת והמשימות שעליו לוודא שיבוצעו באותו היום.
הרפת היא מקור לתקווה
ואני, אני נקרע בין הרצון להיות לצידו ולדאוג לו, לבין הצורך להיות ברפת ולדאוג לה וכמובן, שתמיד העדיף שאהיה במשק, במקום לבוא ולהיות איתו וגם בלילות קשים, העדיף שאישן בבית, כדי שאם יקרה משהו ברפת, אהיה שם לדאוג ולטפל. אני לא חושב שניתן לתאר במילים, מה הייתה הרפת בשבילו, אבל היא הדבר שנתן לו תקווה להתעורר מחר בבוקר, למרות המצב הרפואי. היא שהעסיקה אותו וגרמה לו לתכנן קדימה כאילו שהוא צעיר בריא בן 20, היא שנתנה לו 14 שנים נוספות של חיים, גם כשלא נתנו לו תקווה לשרוד שבוע נוסף. הוא מעולם לא חשב שזה ייגמר או לפחות לא בשלב הזה של החיים וכך, בחודש האחרון של חייו, הזמין טרקטור חדש, הזמין עולים חדשים, סיכם על זריעת החלקות לעונה הקרובה ואפילו שקל לקנות מכסת חלב נוספת, כזה היה אבא שלי, לא נח לרגע…
חליבה ראשונה בלי אבא
לצערי, בחודש נובמבר האחרון, הכריעה אותו המחלה והשאירה אותי עם הפרות, הרפת, הטרקטורים, מרכז המזון ובעיקר עם המון זיכרונות ושיעורים לחיים שאקח איתי לכל חיי.
וכעת, "חליבה ראשונה בלי אבא", אין עם מי לקשקש, אין עם מי לשתף ואין עם מי להתייעץ. אין ממי לחכות לטלפון בארבע וחצי בבוקר ואין עם מי לשבת לצהריים עם סטייק ובירה, ביום קיץ חם. מעכשיו נגמרו הימים שאני רואה תקלה, מעדכן אותו ובזה זה נגמר, מהיום אם לא אתקן בעצמי אף אחד לא יתקן. אז נכון, למדתי לעשות כמעט הכול וקיבלתי ממנו את הכלים להצליח ובענק, אבל החלל שנוצר הוא ענק, בלתי ניתן לתיאור וכל שנשאר זה לעשות את מה שהכי נכון לעשות, בצורה הטובה ביותר, למען הספק הקטן שהוא באמת יכול לראות מלמעלה, שאני ממשיך את דרכו, כפי שהיה רוצה שאעשה.
ולכם חבריי דור ההמשך
לכם חברי הצעירים, הבנים ממשיכים, אני אומר – תהנו מהרגעים האלה עם ההורים, תאכלו יחד צהריים, תצברו יחד חוויות, תתווכחו, תתייעצו, תכעסו ותצחקו. תשאלו את כל השאלות שרציתם לשאול ותתמודדו עם כל תשובה.
למזלי הרב, זכיתי בשנים יפות לצד אבי בעבודה משותפת, בעשייה משותפת, קידמנו את הרפת יחד לאין שיעור, התייעצנו המון והיינו יותר חברים מאשר אב ובן. נכון. חלמתי וקיוויתי שזה יימשך זמן רב הרבה יותר, חלמתי שנזדקן יחד, שנאכל עוד הרבה ארוחות צהריים יחד, אבל זה לא קרה.
לשמחתי, אני בוחר לראות את חצי הכוס המלאה ולהודות על השנים היפות, שבהן זכיתי להיות לצידו וללמוד ממנו. זכיתי ללמוד מהי מחוייבות, מהי אהבה לבעלי חיים, מהי דאגה ומהי חדוות יצירה. ואם היה לי ספק קטן איך להמשיך, קיבלתי את התשובה שבועיים לפני שנפטר, כאשר ראיתי שקשה לו והצעתי לו שוב לחשוב לסגור את הרפת. תשובתו הייתה חד משמעית וברורה "אני אמות לפני שאסגור את הרפת". מאחל לעצמי שתהיה לי את אותה המחויבות לרפת, את העקשנות שהייתה לו ושיום אחד אבין מה כל כך מיוחד ברפת, שגרמה לו להתאהב בה בצורה כזו.
זוהי ההזדמנות להודות לכל החברים היקרים מהמושב, שסייעו לא אחת, בתקופות הקשות של המחלה ולחברים מהענף, שהציעו עזרתם והגיעו לתמוך ולחזק.
יהי זכרו ברוך!
