חפצים לשלום מחומרים של מלחמה 

ירון בוב, ממושב יתד בחבל אשכול, יוצר פריטים של שלום מחומרי מלחמה * בנפחייה שלו הופכים חלקי רקטות וטילים לכלניות, מזוזות ולכלי נגינה * ירון הוא אדם של נתינה. המתנדב למען ילדי עוטף עזה שסובלים מטראומה ותורם לעמותות של נפגעי הלם קרב ואחרות *  עבודותיו מוענקות לראשי מדינות עם מסר של שלום 

ירון בוב נולד בשנת 1971 במושב תלמי מנשה להוריו ברוך ז"ל ואלקה בוב, הורים לחמישה ילדים. הם טיפחו משק חקלאי. "אני זוכר מילדותי את שדה החיטה והחציר שהיינו אוספים לערמות. הייתי עוזר לאבא שלי ואהבתי לשבת בסיומו של יום על ערמת חציר גבוהה ולצפות בשקיעה," הוא מספר. 

הוא למד בעיר לוד, בבית הספר היסודי "שלום עליכם" ובתיכון עמל א'. אחר-כך רכש תעודת טכנאי מכונות בבית ספר מקיף. בצבא הוא שירת בחיל האוויר. לאחר מכן החל ללמוד לקראת תואר בהנדסת מכונות באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, אבל כעבור שנתיים נמשך לאהבתו האמיתית – מחשבים. הוא עבר השתלמויות במחשבים במסגרות שונות והחל להרצות במקצוע זה במכללות שונות, ביניהן "עתיד", "סיוון" ו"אתגר."  

לאחר הצבא התגורר ירון בבאר שבע. הוא חיפש עם משפחתו מקום קבע להתגורר בו, מקום בו יש מרחבים פתוחים ושקט. וכך הגיעו בשנת 2000 למושב יתד. צחוק הגורל הוא שהמקום ממש לא שקט בגלל המצב הבטחוני: "אנחנו נמצאים בנקודה בה נפגשים שלושה גבולות: ישראל, עזה ומצרים," הוא מציין. " שניים וחצי קילומטרים מעזה ושני קילומטרים מגבול מצרים. לכן פה  אנחנו בעצם 'נהנים' משני עולמות, גם מרקטות וגם מחדירות."  

ביקור אצל אמן המתכת 

ירון בוב מקבל את מבקריו בחצרו במושב יתד ליד ערמה ענקית של חלקי מתכת. מתחת לסככה מוצלת הוא מראה את "אוצרותיו": חלקים גדולים וקטנים של רקטות קסאם, פצמ"רים (פצצות מרגמה), טילי גראד וגם תרמילים ושברי רקטות ומרגמות שנופלים מירי של "כיפת ברזל".  

"שנים רבות חלמתי על הקמת נפחייה," הוא מספר. "החלטתי שכאשר יהיו לי זמן ומקום אני אבנה לי נפחיה." ההזדמנות היתה בבואו למושב יתד. הוא קנה את הבית בזכות מחסן גדול שהיה צמוד אליו, בו תכנן לבנות את הנפחייה שלו ולהגשים את חלומו. ואכן כך היה.  

מעשה במזלג 

ירון עבד בבית הספר האזורי כמורה למחשבים והתחיל לבנות את הנפחייה לאט לאט. לא היו לו מכשירים וכלים מתאימים, אבל ירון הסתדר: "לא היה לי סדן, אז השתמשתי בחלק ממסילת רכבת. מהרופא שלי לקחתי בלון חמצן, מהבית לקחתי בלון גז, ומכל אלו אלתרתי לי כלים לעיבוד המתכת." הוא התחיל ליצור דברים פשוטים, כגון מתלה לווילון והדבר המורכב ביותר היה בניית שער ברזל, בגודל מטר על מטר. "הייתי כל כך דל באמצעים, שאפילו גג תקין לא היה פה." הגג היה עשוי אסבסט עם חורים, אשר גשם חדר מבעדם. ברור שבזמן גשם הוא לא יכול היה לעבוד במקום. ויום אחד בזכות זה אירעה תפנית בחייו.  

מספר ירון:" יום אחד החל לרדת גשם. מיהרתי לצאת, אבל בטעות דרכתי על מזלג שהיה מונח על הארץ. שמתי אותו בכיס המכנסיים ומיהרתי הביתה. שם שכחתי בכלל ממנו עד שהתיישבתי וחשתי דקירה. הוצאתי את המזלג מהכיס והסתכלתי עליו. הוא היה כבר עקום, מתוך שעמום לקחתי פלייר והתחלתי לקפל אותו ויצרתי ממנו טבעת. ואחר-כך  לקחתי עוד מזלג ויצרתי צמיד."  

כך הוא המשיך לעבוד עם מזלגות נוספים – ויום אחד הוא בא למנהלת בית הספר בו עבד והציע לה לפתוח חוג לאמנות – אמנות קיפול מזלגות. מובן שהמנהלת לא הבינה את כוונתו, אבל הוא הוא שלף מזלג והדגים לה בו במקום את עבודתו. החוג נפתח באמצעות "קרן קרב", בעיקר עבור ילדים היפראקטיביים.  "מאז ועד היום אני המורה היחידי בארץ שמלמד קיפול מזלגות," הוא מסכם.  

לאחר ההצלחה של החוג הראשון, עבר ירון ללמד בחצי משרה במחשבים ובחצי משרה כמורה לאמנות. ואז הוא החל לחפש מזלגות: "התחלתי לחפש מזלגות בשוק הבדואי בבאר שבע, בשוק הפשפשים ביפו. בחנות 'נעמן' בפתח תקווה קניתי חצי חנות," הוא נזכר בחיוך."  

אחר כך הוא מצא מזלגות בחנות של דברים מוזלים שנקראת "הכול בשקל" וקנה כמה מהם שם. אז הוא פנה לחברת "מכסף" בקיבוץ ניר עם, הראה להם מזלג – ושאל אם הם יכולים להכין עבורו מזלגות כאלו. הם הסכימו בתנאי שיזמין כמות גדולה. ירון לא נרתע והזמין עשרת אלפים מזלגות. ועתה מייצרים ב"מכסף" מזלג על שמו. על הקופסאות שנמכרות יש מדבקה עם שם הדגם: "בוב, מזלג דק".  

מעשה ברקטה ובכלניות 

לקבוצות המבקרים בנפחייה שלו הוא מספר את סיפורו, ותוך כדי כך מדגים את אופן עבודתו ואת תוצריו. הוא מספר על יום אחד בו ארעה שוב תפנית בחייו.  

באחת ההפסקות בבית הספר עמד ירון בכיתה, מכין את השיעור הבא והתלמידים היו בחוץ. לפתע נשמעה  אזעקת "צבע אדום".  

"היו לי אז 7 עד 10 שניות למצוא מחסה. לאן אני ארוץ? נשכבתי על הארץ ליד אחד הקירות, שמתי ידיים על הראש והתפללתי. רקטה נפלה כעשרה מטרים ממני. רעש נוראי. הקירות רעדו בזמן הפיצוץ. הכול התמלא באבק," הוא משחזר, "כשהכול נרגע ניקיתי את עצמי מאבק ויצאתי החוצה לכדי לבדוק אם מישהו נפגע חלילה."  

ירון שב הביתה במחשבה שהכול בסדר והוא רגוע: "אבל בבית התחלתי פתאום לרעוד, הראש היה מסוחרר והדופק מהיר. ואז החלטתי שהמצב שלי לא טוב ואני חייב לעשות משהו כדי להירגע."  

הוא נכנס אל הנפחייה במטרה לנקות ולסדר קצת את המקום: "אני מגיע לפה ואני רואה שעל השולחן מונחת רקטה, שקיבלתי שבוע קודם לכן מרַכָּז הביטחון של היישוב," והוא ממשיך בלשון ציורית ובהומור: " אני מסתכל על הרקטה, הרקטה מסתכלת עלי, כאילו עושה ממני צחוק. התרגזתי, אמרתי לעצמי שאני חייב למחוק לה את החיוך. התחלתי לחתוך את הרקטה לטבעות. כל טבעת פתחתי לאט לאט וקיבלתי בעצם פלטה שטוחה. אני מכניס אותה לתנור, מתחיל לעבד אותה, לדפוק עליה, ומקבל מוט יותר ארוך ויותר צר."  

וכך הוא ממשיך לעבד אותה ובסופו של דבר הוא מקבל מין מוט ובקצהו חלק עגול, דומה למקל עם מרשמלו שמכניסים למדורה. ירון מראה את זה למבקרים בנפחייה שלו. "זה מאוד בריא, מלא ברזל" הוא מתבדח – ובהמשך הוא לוקח פלייר ומתחיל לכופף את החלק העליון לכיוונים שונים ולפתע מתגלה ורד. "מאז אותו רגע שהכנתי את הפרח הראשון מן הרקטה, הרגשתי גל של אנרגיה מנקה אותי מכול הרוע, והפחד והחרדות. 

"ואז החלטתי על שני דברים: ראשית, עדיף לי לעבוד עם מתכת מאשר עם פסיכולוג, הרבה יותר זול ויעיל. ודבר שני – שצריך להראות לעולם שאנחנו עַם שרוצה שלום ורודף שלום. כמו שכתוב: ”וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת". (מיכה ד', 3). 

בהמשך הוא הכין הרבה מאוד חנוכיות בגדלים שונים שניתנו כמתנה לשגרירים ואורחים חשובים במדינה ואלו הגיעו למקומות שונים בארץ ובעולם. שתי חנוכיות עשויות מרקטות מוצגות בבית הלבן בוושינגטון.   

במיוחד מושכת את העין יצירה מיוחדת שהכין – כלנית עם עלי ברזל ובמרכזה אבן סברובסקי אדומה. הכלנית נקראת "צבע אדום", כמילות אזעקת "צבע אדום" לתושבים בעת חרום. אבל יש בה כמובן סמליות נוספת: היא מציינת את "דרום אדום", חודש הטיולים והסיורים בדרום בעקבות פריחת הכלניות באזור. הכלנית הזו מוצבת על בסיס שצורתו מפת ארץ ישראל. כלנית כזו הוענקה כשי לניקי היילי, שגרירת ארצות הברית באו"ם ולרבים אחרים. 

הסברה בשטרסבורג 

לפני למעלה משנתיים, בעת שהיתה לו תערוכה בשטרסבורג, פגש ירון חברים מהפרלמנט האירופי, שיש בו נציגים מכל מדינות האיחוד האירופי, והוא בין השאר מעביר כספים לרשות הפלסטינית. הוא שוחח אתם וגילה שהם משוכנעים שמיליוני היורו שהם מעבירים לרשות מוקדשים לחינוך, לתרבות ולעוד מטרות הומניטריות.  

ירון הראה להם תמונות שצילמו חיילים בתוך המנהרות, והבהיר להם לאן באמת הולך הכסף. לדבריו, בעקבות מפגש זה עוכבו הכספים, עד שתוקם ועדת חקירה לבדוק לאיזו מטרה מגיע הכסף הנתרם. כך שירון עוסק בעצם גם בהסברה בחו"ל, הן באמצעות שיחות והן באמצעות תוצריו, עם המסר המיוחד שלהם.  

מזוזות ותכשיטים 

לא רק כלי המשחית שמגיעים מהאויב משמשים לו כחומר ביד היוצר. גם חלקים מ"כיפת ברזל" המגינה עלינו. הוא מצא מרעום "קִרְבָה" , חלק אלקטרוני של הטיל הישראלי, שבודק מתי הוא מגיע קרוב, קרוב לרקטה שנשלחה, ואז הוא מתפוצץ. יש במרעום חלק מאלומיניום שקשה לעבד אותו, אבל ירון מצא רעיון. הוא מכין מלוח האלומיניום מלבנים קטנים, והופך כל אחד מהם למזוזה. "בעצם" אומר ירון "אני הופך את הטיל שמגן על ישראל למזוזה שמגינה על הבית," הוא מסביר ומוסיף, כמובן בהומור: "מגיעות אלי משלחות ממקומות שונים, מניו-יורק, לוס אנג'לס, מיאמי ועוד. ואז אני אומר לאורחים: 'אם תשימו מזוזה זו בפתח הבית שלכם, יש לכם אחריות שלי שלא יפגע בו טיל מעזה'."   

משאריות המתכות מכין ירון גם דברים קטנים שיכולים לשמש כמתנות בארץ ובחו"ל, ביניהם תליונים לקישוט הצוואר בצורת מפת ארץ ישראל או לב, וכן מחזיקי מפתחות.  

עוד פסלון מיוחד ממתכת הוא יונה על עלה של זית. מספר ירון: "יאיר לפיד, כשהיה שר החוץ, הביא יונה שלי לסרגיי לברוב, שר החוץ של רוסיה." 

ירון מכין פעמוני רוח. פעמון רוח מורכב מצינורות ברזל באורכים שונים שתלויים על מוט, ואלו יוצרים צלילים כאשר מקישים עליהם. הפעמונים קטנים וגדולים, וכל אחד בעל קול שונה. ניתן לנגן עליהם מנגינות שונות, כמובן גם את "התקווה".  

מספר ירון: "שמעתי מפי עובדים סוציאליים שיש ילדים רבים באזור הדרום שסובלים מחרדות ומטראומות. לכן יצרתי פרויקט חדש שנקרא 'צלילי השלום', עבור ילדים אלו תרמתי למרכז 'חוסן' באשקלון מערך שלם של פעמונים. הילדים נהנים לנגן בהם ולהירגע. זה גם משמש לטיפול באמצעות מוסיקה.  

מתנדב ללא לאות 

ירון עובד בהתנדבות עם קרן היסוד והסוכנות היהודית, מרכזי חוסן ועמותות שונות. הוא אימץ שתי עמותות של הלומי קרב: "החיים לחיים" ו"לא מפקירים פצועים בשטח". ירון חבר בעמותת "הודיני" שחבריה מגיעים בתדירות גבוהה מאוד בבתי חולים ובמוסדות שונים. שם הם מופיעים בהופעות קסמים ומזלגות ומשמחים את הילדים. מוסיף ירון: "מעל חמש עשרה שנה – כאשר פורצת מערכה, אני לוקח את הרכב שלי ונוסע למקלטים וממד"ים ועובד עם ילדים במזלגות."  

פרויקט "תקווה" 

הפרויקט האחרון שלו נקרא "הופ" (תקווה), בהשראת כל חיילי צה"ל. זוהי קופסא כחולה ובתוכה לוח מתכת בצורת מפת ארץ ישראל ועליו מילה אחת: שלום. הרווחים מן המכירות מוקדשים להלומי הקרב: "במרוצת השנים גייסתי למען ישראל בזכות העבודות שלי מעל שניים וחצי מיליון דולר," הוא אומר.  

לסיום מבהיר ירון: "אני לא אוסף את החלקים ממתכת. זה אסור. זה מסוכן," הוא מזהיר. "אני מקבל אותם מן הצבא ומן המשטרה לאחר בדיקות שהם עושים ולאחר פינוי כל חומרי הנפץ." 

וכך לקח על עצמו אמן המתכת ירון בוב להפוך את כלֵי המשחית לסמלים של שלום. החוש היצירתי שלו מעורר התפעלות וכך גם היקף פעילויות ההתנדבות שלו. ירון חי ביתד עם בת זוגו שרה, שהיא אחראית תחנת "טיפת חלב" באופקים, ועם ארבעת ילדיהם. הוא עדיין מצפה למעט שקט. וכאשר יהיה שלום, תסמכו עליו שהוא ימצא חומרים אחרים כדי לבטא את היצירתיות ואת החוש האמנותי שלו.