ברכיה (ברי) רוזנברג, מנהל הרגולציה של בנק לאומי, החליט לעזוב עבודה מוערכת עם תנאים נוחים, ולעשות מעשה לאחר מאורעות השבעה באוקטובר. היעד החדש: הקמת מיזם חברתי למען חקלאי ישראל. ראיון מעורר השראה
נפתח בחידה. מה גורם לאדם מיושב, בעל תפקיד בכיר ועתיד תעסוקתי מבטיח לחשב מסלול מחדש ולצאת להרפתקה אישית חדשה, ועוד בענף החקלאות. ובכן, זהו על רגל אחת סיפורו של ברכיה (ברי) רוזנברג, איש רב-פעלים, אשר בתפקידו האחרון שימש כמנהל הרגולציה בבנק לאומי, והחליט בתום שירות מילואים ארוך ומאתגר, כי הגיעה העת לפנות לאפיקים חדשים.
הוא בן 47. גדל בכפר-סבא, נשוי לאורית ואב ל-5 ילדים. ברי בוגר ישיבת ההסדר במרכז הרב בירושלים ובעל תואר ראשון בתקשורת ותואר שני בניהול מאוניברסיטת בר-אילן. את דרכו המקצועית החל במסדרונות הפוליטיים, כאשר שימש כעוזר פרלמנטרי ויועץ תקשורת של מפלגת המפד"ל לשעבר, כשהוא זוכה לעבוד עם פוליטיקאים רמי מעלה כמו זבולון אורלב, אורי אריאל ואחרים.
בהמשך, עזב את כור מחצבתו לטובת לימודים בארצות-הברית, כשהוא חוזר ארצה לשורות הבנק לשורה של תפקידים משמעותיים, לרבות בתחום הניהול והשיווק. כאמור, בתפקידו האחרון בבנק שימש כמנהל הרגולציה והמדיניות הציבורית של קבוצת הבנק תחת חטיבת האסטרטגיה. במהלך 14 שנים בבנק צבר ניסיון רב בתחומים מגוונים, כשהוא זוכה להוביל שורה של מהלכים מול הרגולטור, ביניהם בנק ישראל, ועדות הכנסת, לצד רשויות וגופים נוספים האמונים על פיקוח המערכת הבנקאית.
"אין בן אדם במדינת ישראל שלא עבר משהו מאז השבעה באוקטובר – השאלה לאן הוא לוקח את זה"
כפי שתיוודעו בשורות הבאות, גם תפקיד נוח שעתיד היה להעניק לו רווחה כלכלית וודאות, השתנו כהרף עין עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל'. כמו רבים אחרים, גם אצל רוזנברג 'נפל האסימון', תהליך הדרגתי ועמוק, אותו הוא מתאר בגלוי:
"השבת של ה-7 באוקטובר תפסה אותי בביתי במודיעין." מספר ברי "במקרה הייתי חתן תורה בבית הכנסת באותה שבת. פתאום התחלנו לשמוע מסביב רחשים. אני אדם דתי, וכמובן לא ראיתי חדשות, אבל התחלתי להבין שמשהו לא כשורה כשיצאתי לבית הכנסת, ואחת השכנות צעקה לי 'משוגע, לאן אתן הולך?'. לא ממש הבנתי בהתחלה מה היא רוצה ממני. רק כשהגעתי לבית הכנסת החלו השמועות. אנשים לאט לאט החלו להתפזר ולקבל צווים, ולמעשה מאותו רגע החיים של כולנו השתנו לתמיד".
הכיר היטב את מרבית הישובים שנפגעו
ברי רוזנברג בעל ניסיון צבאי עשיר הכולל 17 שנות מילואים כמ"כ בגדוד 630 של החטיבה הדרומית בעזה, מספר כי הכיר היטב את מרבית הישובים שנפגעו קשות באותה שבת. "עוד לפני ההתנתקות היינו מסיירים בכל המרחב שבין רפיח לח'אן יונס ברצועה, במסגרת מוצבי צה"ל השונים שהיו פרוסים בגזרה. גם לאחר ההתנתקות, היינו נכנסים לשם מהגדר ומבצעים מארבים, ובעיקר שמירה על כל המרחב בקו חולית, סופה, נירים וניר עוז. את כל הצירים הללו אני מכיר ממש כמו כף ידי".
רוזנברג מספר כי כבר עם פרוץ הקרבות, ועל אף העובדה כי חצה את גיל המילואים, הרי שלא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. "מי שהיה לוחם, ומבין שפרצה מלחמה, פשוט לא יכול לשבת בחוסר מעש. הרצון לתרום ולהתגייס בער בי מיד. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, במיוחד כמי שמכיר כל כך טוב את הגזרה הזו, ומעוניין להיות שותף במלחמת הקיום שלנו. התחושה הזו התעצמה אחרי שראיתי חברים שלי, אנשי משפחה, כמוני, שחלקם עברו כבר את גיל ה-40, עוזבים הכל, עולים על מדים ויורדים דרומה. הבנתי באותם רגעים שאין סיבה שהנטל הזה לא ייפול גם עליי, מה עוד שיש לי את היכולת הפיזית".
מה קורה בשלב הזה?
"מאותו רגע ניסיתי להפעיל את כל הקשרים שיש לי, ולעשות כל מה שאני יכול כדי להתגייס. חברי כנסת, בכירים בצבא ועוד גורמים כאלה ואחרים. מסכנה קצינת הקישור בגדוד שלי. שיגעתי אותה כמה וכמה פעמים, עד שאמרה לי במפורש שאני מחוץ למצבת כוח האדם כמי ששוחרר משירות מילואים. כאן בעצם החל מסע ארוך של מספר חודשים עד שבאמת הצלחתי להתגייס בסופו של דבר. עשיתי זאת דרך פלטפורמה פרטית שנקראת 'מתגייסים למילואים'. מדובר בחבר'ה מדהימים שהצליחו לעשות מעשה ולגייס באמצעות המסגרת שהקימו עשרות אלפי חיילים אזרחים. כך יצא לי להצטרף לגדוד 'אבשלום', גדוד חדש שהוקם בעקבות המלחמה, והיה כפוף לחטיבה הצפונית באוגדת עזה. לאורך כמעט 200 ימים הייתי על מדים. במהלך התקופה הזו תפסנו קו של 12 ישובים צמודי גדר בעוטף, לטובת משימות הגנה ואבטחת ישובים".
מה הדבר העיקרי שתיקח איתך מהתקופה הזו?
"הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית של פעילות ביטחונית, יחד עם תחושת מועקה גדולה שעברה על כולנו, ורצון לעשות את הכל כדי לנסות ולאחות את הקרע הגדול שנוצר בין התושבים לצה"ל. הרגשתי במובן מסוים שיש גם לי אחריות למען המשימה הזו, לחדש את הקשר ולבנות אמון מחודש עם התושבים שעברו מציאות איומה באותה שבת . יזמתי לאורך התקופה לא מעט מפגשי שיח וסיוע בנושאים האזרחיים. הרצון שלי היה להיות שם עבור אותם אנשים בכל דבר. אם זה מישהו שצריך עזרה במעבר דירה, דרך סיוע במשהו קטן בגינה, שיפוץ. כל דבר הכי קטן שיוכל להעניק למישהו תחושה טובה או חיוך, אפילו רגעי, היה שווה מבחינתי עולם ומלואו".
עד כמה תקופת המילואים הזו עיצבה אותך מחדש.
"אין בן אדם במדינת ישראל שלא עבר משהו מאז ה-7 באוקטובר. זה מאפיין כל אחד מאיתנו – השאלה מבחינתי היא לאן הוא לוקח את זה. הוצבתי בהתחלה בגזרת זיקים ולאחר מכן בנחל עוז. פניתי למג"ד שלי וביקשתי ממנו שיטיל עליי את המשימה המורכבת ביותר שיש לו. היה לי חשוב לעשות משהו מאד משמעותי ולהצדיק את העובדה שאני לא נמצא בבית הרבה מאוד זמן. הוא שאל אותי אם אוכל לקבל על עצמי את הפיקוד על נחל עוז. ראיתי בכך שליחות גדולה, ונעניתי בחיוב".
הזכרת את המשפחה שנשארה מאחור. עד כמה זה היה מורכב?
"לא התגייסתי למילואים ללא הסכמה מלאה מאשתי, שאפילו עודדה אותי ללכת על המהלך הזה מתוך ההכרה שלה בחשיבות העניין ובצורך הלאומי, בסעודת השבת האחרונה לפני שעליתי על מדים, כינסתי את כולם והסברתי שאני לא מתגייס לבד, אלא 'כולנו מתגייסים'. הסברתי שכל אחד ואחת מאיתנו שותפים במצווה החשובה ביותר שיש לנו בתורה – הגנה על עם ישראל וארץ ישראל. ביקשתי מהם שיעזרו לאמא בתקופה הזו. אני מצדיע לאשתי היקרה. אשת חיל אמיתית. . צריך לזכור ששירות המילואים לא כולל רק את החיילים והמפקדים בחזית, אלא מורכב לא פחות ממערך תומך ומופלא של בנות ובני זוג, שנשארים בבית ונושאים בנטל כבד אף יותר".
לאילו תובנות הגעת לאורך התקופה?
"האמת שזו שאלה מעניינת. אני כל הזמן עוסק בשאלה 'מה נדרש ממני', וכאדם מאמין 'מה אלוקים דורש ממני'. השאלה הזו התחדדה אצלי מאז השבעה באוקטוברכל התקופה הזו שעברתי בעוטף, החל מהמראות הקשים בקיבוצים, כמו למשל כפר עזה שסרקנו שם אחר חלקי גופות ונחשפנו להרס והחורבן הנורא, וכלה בחוויות הנשיאה הנטל עם אנשים שונים שהתנדבו כמוני למילואים , מביאים אותך לתובנות של מה חשוב באמת ומה חסר חשיבות. "
מה הכוונה?
"אחת החוויות החזקות מהמילואים לאורך התקופה הייתה מפגש עם אנשים שונים ממקומות שונים, ובעיקר עם דעות שונות. מה שהיה יפה לראות הוא שכולם היו מאוחדים תחת אותה המטרה. כולנו היינו תמימי דעים לגבי העובדה שזה בכלל לא משנה מה אנחנו חושבים או מאיפה אנחנו באים – לכולנו יש לנו מטרה משותפת להגן,, לבנות, לשקם את האמון, ולגרום לכך שכמה שיותר מהר התושבים יחזרו בבטחה לקיבוצים ולמושבים. אם אני משליך את התובנות בפרספקטיבה קצת יותר רחבה, המסר שלי לפוליטיקאים ולמקבלי ההחלטות, תרדו לשטח ולמילואימניקים. זה יהיה בית הספר הכי טוב בשבילכם. שם הם יוכלו ללמוד כיצד אנשים, עם דעות מנוגדות לחלוטין, יכולים לעבוד ביחד, בשותפות מלאה ולמען מטרה משותפת".
משהו חדש מתחיל
כפי שהספקתם להבין, משהו מהותי השתנה בתודעתו של רוזנברג. בשיחה עימו, מתאר רוזנברג כיצד באחד הימים בעמדה הצבאית, בעודו רואה טרקטור שחורש את השדות שמתחתיו, החליט כי הגיעה העת לעשות שינוי בחיים. שינוי זה הוביל אותו לימים, לאחר חזרתו מהמילואים, לסיים את תפקידו לטובת הקמה וניהול של מיזם חברתי בעוטף ישראל בצפון בדרום:
"תוך כדי המילואים בנחל עוז, אני זוכר את עצמי יושב וחושב. אחרי הרבה מאוד לבטים ומחשבות, הרגשתי שלא אהיה מסוגל לחזור לעסוק במקצוע הקודם שלי. אמנם היה לי תפקיד בכיר, תנאים נהדרים ומקום נוח, אבל אני עצמי כבר הייתי במקום אחר. רציתי לקחת חלק במה שאני מצפה מעצמי, וממה שאולי אלוקים מצפה ממני במילים אחרות, הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל לעסוק בחיי השעה, אלא בחיי עולם – דברים שמתכתבים עם צרכי השעה והדור. זה מה שהדהד לי כל הזמן בראש, והוביל אותי לקחת את ההחלטה", כך לדבריו.
וכך, בעודו בוחן את העתיד מחדש, מצא רוזנברג את ייעודו בענף החקלאות, אליו הוא מספר כי התחבר בין רגע. "כשראיתי את האנשים בקיבוצים , בתקופת המילואים, מתחילים לחרוש מחדש את האדמה , ממש ליד גדר הגבול, משהו נפתח אצלי בלב. הבנתי שאני צריך לעשות משהו שקשור לשיקום ולבנייה מחדש של היישובים והגבולות.".
ממש באותם ימים הגיעה לאוזניו של רוזנברג הצעה לשמש כמנכ"ל של ארגון 'חיבורים בחקלאות', אותה הוא מספר כי בחר לחבק בשתי ידיים. "מדובר בארגון יוצא דופן שקיים מזה כעשור. הוא החל דרך מיזם סיוע לחקלאים המופעל על ידי מתנדבים, שעם השנים הלך והתעצם. השיא היה בתקופת הקורונה, ובהמשך גם במלחמה. דרך הארגון הזה עברו עד היום עשרות אלפי מתנדבים שסייעו למשקים ברחבי הארץ, בימי התנדבויות ובפעילויות נוספות. נכון להיום, הארגון מלווה קרוב ל-300 משקים חקלאיים מצפון ועד דרום. מבחינתי לקבל הצעה לנהל את הארגון המופלא הזה, הייתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה".
ובכל זאת, הזכרת תנאים נוחים בבנק. איך מודיעים שאתה עוזב דווקא לחקלאות?
"כבר ביום הראשון כשחזרתי ממילואים, נכנסתי למנכ"ל. סיפרתי לו על ההחלטה שלי לעזוב, ולאן מועדות פניי הלאה. הוא אמר שאם הייתי נשאר בעולם הפיננסי, הוא היה מנסה לשכנע אותי להישאר, אבל לאור המשימה החשובה שלקחתי על עצמי, הוא מברך אותי ומאחל לי הצלחה".
אילו פרויקטים אתה מוביל כיום במסגרת הארגון?
"אני גאה לעמוד בראש ארגון שיש בו עשאות עובדים ואלפי מתנדבים, כולל מתנדבים מחו"ל מלא פחות 28 מדינות. הארגון מחולק לאזורים אותם מובילים רכזים מקצועיים, כאשר המטה יושב בבית שאן, ובקרוב נפתח משרד גם בעוטף.
אחד הפרויקטים שאנו מובילים נקרא 'חקלאות 360'. מטרתו היא לתת לחקלאים מעטפת, לא רק בהיבט של כוח אדם, אלא גם לצרכים נוספים. כך למשל, הפרויקט מציע לחקלאים שזקוקים, הלוואות בתנאים אטרקטיביים, באמצעות שיתוף פעולה עם בנק חברתי , בנק עוגן. אין כאן מטרות של רווח., ליווי של מנטורינג, כולל על ידי מנהלים לשעבר שמלווים את המשקים בהיבטים הכספיים והניהוליים. אנחנו מבינים שאף אחד לא יכול ללמד חקלאי כיצד לגדל עגבניה או לעבוד במטע, אבל יש מקום לסייע להם, ככל שירצו, במה שקשור לניהול ושיווק המשקים שלהם. כך ניתן להוביל אותם לתהליכי צמיחה, הגדלת הפריון ושיפור הרווחיות. בנוסף, אנו חוברים בימים אלה במסגרת הפרויקט לסטארט-אפים בתחום האגריטק, במטרה לחבר את החקלאים עימם אנחנו מצויים בקשר, כך שיוכלו להימצא בחזית החדשנות ולעשות שימוש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר".
מה היעדים שהצבת לעצמך במסגרת התפקיד?
"כשנכנסתי לתפקיד הצבתי לעצמי מטרה להתמקד בשני תחומים מרכזיים – חיזוק החקלאות והחקלאים ברחבי הארץ, ובמקביל לפעול לשיקום עוטף ישראל בצפון ובדרום. אלו שני יסודות עליהם מושתת הארגון, אשר מתכתבים האחד עם השני".
איך הפידבק מצד החקלאים לפעילות שלכם?
"אנחנו מקבלים פידבק חיובי. כל משק חקלאי הוא עולם ומלואו וככה צריך לראות אותו. יש תקופות שמשק צריך סיוע, ויש תקופות שלא, וזה הכל בסדר. אתן דוגמה אחת שאולי ממחישה את את הקשר המיוחד שנוצר כאן לאורך השנים. באחד המושבים בבקעת הירדן, התקשר חקלאי לאחד מהרכזים בארגון. הוא סיפר שיש לו בעיה עם העובדים, ושהצטברה אצלו כמות אדירה של עגבניות בחממות. הוא הדגיש שבמידה ולא יקטפו אותן תוך יום-יומיים, כל התוצרת תרד לטמיון. מיד יצרנו קשר עם מתנדבים קבועים במוסדות החינוך שלנו. תוך כמה שעות העמדנו 50 חבר'ה שעבדו אצלו במשק ללא הפסקה. תוך מספר שעות בודדות מאות ארגזים היו מוכנים. אותו חקלאי פשוט בכה מרוב התרגשות. זהו הסיפוק הגדול שבעבודה שלנו, שעבורי הוא יותר גדול מהרבה דברים אחרים שעשיתי עד היום. חיבור אמיתי, לאדמה, לשורשים ולחקלאים המופלאים".
עם הפנים קדימה
בימים אלה אמון רוזנברג במסגרת ארגון 'חיבורים בחקלאות' על חמש קבוצות משימה. במוקד: עשרות צעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, שזה עתה סיימו שירותי צבאי או לאומי, אשר ישתלבו כעובדים בענף החקלאות המשווע לידיים עובדות. הם יגורו ביישובים צמודי גדר בצפון ויסייעו למשקים החקלאיים.
"אנחנו כארגון מגייסים את הצעירים ומעניקים להם מעטפת רחבה , כולל דיור ומסגרת של העשרה חברתית. מעבר לעבודה החשובה בחקלאות אחת לשבוע הם יקדישו את זמנם ומרצם להתנדבות בקהילות בהן הם יגורו. קבוצה אחת כבר פועלת בקריית שמונה ועובדת במושבים ובקיבוצים מסביב, כמו מטולה, יראון או יפתח. גרעין נוסף עתיד להיפתח ממש בקרוב במושב דוב"ב על גבול הלבנון".
רוזנברג מוסיף כי "בהיבט ההתנדבותי – השאיפה שלנו היא להגדיל את קבוצות המתנדבים הקבועות, ולהפוך אותן כחלק אינטגרלי מתכנית הלימודים בבתי הספר ובמוסדות החינוך השונים. המטרה היא שהתלמידים יתחברו כבר בגיל צעיר לאדמה ולערכים שבחקלאות, לצד נושאי אקולוגיה וסביבה, שהינם בעלי חשיבות עליונה. מדובר על תכנית משולבת, עיונית ומעשית, שתכלול התנדבות חקלאית במשקים.
חרף המציאות המורכבת שחווה החברה הישראלית מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" מזה כשנה וחצי, רוזנברג מבקש לשמור על רוח אופטימית, אותה הוא שואב לדבריו מהחקלאים הממשיכים בעבודתם המסורה על אף הקשיים, וכן מבני הנוער והצעירים, אשר מותירים אותו מלא הערכה בכל פעם מחדש.
"כל מי שמדבר בשלילה על נוער הטיקטוק או הסמארטפון טועה ובגדול. הנוער הישראלי שאני פוגש הוא מדהים. נוער שמחובר לחלוטין לצרכים ולמציאות של מדינת ישראל, תוך הבנה לצו השעה ומה נדרש ממנו לעשות בעת הזו. הם אחראים, להוטים לבצע משימות שונות, ומתחברים בצורה בלתי רגילה לערכי העבודה והאדמה. להסתכל עליהם מהצד, זה פשוט מעורר השראה. זה יהיה דבר גדול אם נצליח לראות את אותו נוער גם מהווה בסיס ליצירת דור העתיד בענף החקלאות.".
לאן מועדות פניה של החקלאות הישראלית בשנים הקרובות?
"אנחנו מצויים מול מציאות מורכבת, שכן אי אפשר להתעלם מהבעיות השונות המשפיעות על הענף, כגון היבטים טכניים, רגולטוריים, וגם מחסור בכוח אדם. יש לדברים האלה השפעה דרמטית על החקלאות. ובכל זאת, כשאני רואה את החקלאים מעבדים את האדמה, ממשיכים מסורות משפחתיות של עבודת אדמה, או חקלאים חדשים צעירים, זה מאד מרגש ומחזק. אנשים שקמים בכל בוקר ומבצעים את עבודתם במסירות , בענווה ובגדלות נפש. אני בטוח שבעבודה משותפת של כולנו, ובהשקעת מאמץ רגולטורי של המדינה, ארגוני מתנדבים, והציבור כולו, ביכולתנו לחזק מאד את ענף החקלאות. חקלאות חזקה איננה פריוויליגיה, מעבר לציונות גדולה יש כאן גם היבטים אסטרטגיים להיות מסוגלים לספק ביטחון מזון לאזרחים בכל מצב ובכל שנה. חקלאות היא ביטוי לציונות, לערך שימור הגבולות והביטחון, יחד עם עבודת האדמה. אין לי ספק שאם כל אחד יהיה שותף באמת – נצליח להוביל את החקלאות הישראלית לעתיד טוב ומשגשג בעזרת ה'".
