חברי הקיבוץ העירוני "אמיתי" בחריש, מחזירים לבית הספר התיכון ולשני גנים שהם מנהלים בעיר, את רוח זרם העובדים בחינוך. עבודות במקום בחינות, הערכות במקום ציונים, פעילות חברתית לצד לימודית. שובה של פדגוגיה נשכחת
במגזין המקוון לדמוקרטיה וחינוך בחברה, "כיוונים חדשים", גיליון קיץ 2018, מצאתי כתוב:
מפגש מרגש בין שני אנשי חינוך מסורים לאגף החינוך במועצה המקומית חריש הוליד חטיבת ביניים בצמיחה. שתי כיתות ז' וכיתה ח' אחת תיפתחנה כבר בספטמבר הקרוב. זה היה חלום שסופו, או בעצם תחילתו – להתגשם. טלי הולן (33), בוגרת המסלול לחינוך דמוקרטי בחממה ליזמות חינוכית חברתית, וליאור לוויתן (36) המסיים השנה את התואר השני בחינוך דמוקרטי באוניברסיטת תל אביב, גדלו בתנועת השומר הצעיר ועסקו במשך שנים רבות בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי. בשנים האחרונות חינכו יחד כיתה בחטיבת הביניים בבית הספר "גוונים" שבמועצה האזורית מנשה וריכזו תוכנית להוראה מקדמת בשם "אדם וחברה" – תוכנית חדשנית להוראת המקצועות ההומניים. "זה היה בית גידול מדהים, חשוב ומכונן" מסבירה טלי, "והחלטנו שאנחנו רוצים משהו משלנו – להקים בית ספר שנוכל להתפרע בו עם כל הרעיונות שהיו לנו, ליישם את תפיסת העולם ואת הרוח שלנו, והיה לנו ברור שאנחנו עושים את זה במערכת החינוך הציבורית".
***
כשטלי וליאור הבינו שהגיע הזמן להגשים את החזון החינוכי שלהם, הם הוציאו קול קורא באזור המועצה האזורית מנשה ואגף החינוך של חריש, שעד היום שלח את תלמידי חטיבת הביניים והתיכון ללמוד ביישובים סמוכים, איתר אותם ומשכם אל היישוב. "המפגש הראשוני עם אנשי האגף היה מרגש מאוד, ויצאנו לדרך, בגיבוי גדול שלהם, להקים את חטיבת הביניים והתיכון הממלכתי הראשון בחריש", כך טלי.
"מרגע שהתאהבתי בחינוך הבנתי שאני רוצה להקים בית ספר", מספר ליאור, "מבחינתי זאת תשובת המחץ לכל המורים והמורות שאי פעם פגעו בחניכים שלי. כשהיינו בגרעין הרגשנו שלא רואים אותם, שמפוצצים אותם בשיעורי בית ומענישים אותם. מגיע לבני הנוער להתבגר בעולם שפוי, לצד מבוגרים שמבינים אותם".
את תפיסת העולם החינוכית הזו, שגיבשו בשנות העבודה הרבות עם בני נוער ובהכשרה האקדמית והמעשית, יביאו טלי וליאור אל בית הספר החדש, בליווי המכון הדמוקרטי. כל זה יקרה בשיתוף צוות הוראה מתקדם הפועל בזוגות, לפי המודל שיישמו בשנים האחרונות בגוונים. טלי וליאור מבקשים להביא אל בית הספר דבר שלעתים נדמה שנשכח לחלוטין.
קיבוץ בשש קומות
קיץ 2022: אנחנו ארבע שנים אחרי. ליאור (בן עין המפרץ) הוא חבר בקיבוץ המחנכים "אמיתי" שבחריש; טלי, ירושלמית, מתנועת הבוגרים של השומר הצעיר, חיה כיום בתל-אביב. שניהם ממשיכים לנהל את "בית הספר לאתגרי העתיד" בחריש. השם יומרני, אבל נעשה הרבה כדי להגיע לרף הגבוה ששם כזה מציב. בשנה הבאה ילמדו בבית הספר הזה כ-500 תלמידים מכיתות ז' עד י"ב.
לפני כמה שבועות, ביקרנו, כמה חברים, בקיבוץ אמיתי – שבו 55 חברים ו-45 ילדים. עד לפני ארבע שנים נחלקו חברי הקיבוץ בין שני מקומות: רחובות וגבעת חביבה. החברים מרחובות עבור לחריש, אנשי גבעת חביבה נשארו במקומם. כעת הם קרובים יותר אלה לאלה. כיום מציין הקיבוץ עשור להקמתו. החלק של הקיבוץ שבחריש, ממוקם בבניין בן שש קומות שאת כולן, זולת דירה אחת, שכר הקיבוץ לטובת החברים. דירת הגג, הפנטהאוז, משמשת כמועדון ולצרכים חברתיים ומנהלתיים. מי אמר שבית בקיבוץ חייב להיות צמוד קרקע וגינה…
סיירנו בבית הספר. זה היה ביום שישי, אחרי שעות הלימודים. אפשר היה להתרשם מהגודל, מהיקף הפעילות ומן הגינה הקהילתית שהתלמידים מגדלים בה ירקות. זהו שידור חוזר של שיעורי החקלאות שהיו נהוגים לפנים בחלק מבתי הספר היסודיים בערים.
***
זיו רוזנברג הוא דובר תנועת השומר הצעיר (37, בת זוג + וילד). במקור הוא ממשגב. "עברנו לפני שלוש שנים מרחובות לחריש בגלל מחירי הדיור הזולים והאפשרות שכולנו נגור באותו בניין. זאת גם הייתה הזדמנות להשתתף בהקמת עיר חדשה בישראל. יש כאן פסיפס של קהילות וההתערות בתוכן היא אתגר עבורנו. במקביל קיבלנו הצעה לנהל את בית הספר הממלכתי. ראש העיר, יצחק קשת, חש שהגענו אליו משמים. הוא ראש עיר חרדי שגדל בשומר הצעיר בבת ים, וחיפש אנשים ערכיים לניהול ביה"ס הממלכתי היחיד. זה היה זיווג מוצלח. אנחנו בביה"ס סוגרים כבר ארבע שנים. החלק שהיה בגבעת חביבה התחיל לעבוד בביה"ס בחריש, אנשי רחובות ראו כי טוב והצטרפו".
חריש היא עיר שצומחת במהירות. יש בה כבר 40 אלף תושבים: כ-15 אחוז חרדים, 35 אחוז דתיים לאומיים והיתר חילונים. יש גם כשני אחוז ערבים, שזיו מתקשה להגדיר את טיב הקשר עמם. "אני עוסק בעיקר במפגש של קהילות דתיות וחילוניות. יש מפגשים גם עם הערבים אבל הם לא במגרש שלי".
פעילותם של חברי קיבוץ אמיתי בחריש חובקת כל: ניהול בית הספר הממלכתי, חטיבת ביניים ותיכון. ניהול שני גנים ציבוריים שמפעילות חמש חברות שהתמחו בתחום, כאשר יומיים בשבוע הפעילות היא מחץ לגן, בחורשה שיש בה משק ילדים; הפעלת מרכז לצדק חברתי כחלק מתנועה ארצית שקיימת בשבע ערים; במרכז פעילים תושבים במגוון תחומים: תחבורה, חינוך, נגריה קהילתית. הקיבוץ מפעיל גם את קן השומר הצעיר (80 חניכים) במבנה של העירייה.
ניידים מחוץ לתחום
הפדגוגיה של בית הספר היא ייחודית ותזכיר לוותיקים שבינינו את בתיה"ס של זרם העובדים בחינוך: שני מחנכים, מחנך ומחנכת, לכל כיתה. הילדים אחראים לניקיון הכיתות בתום יום הלימודים. אין ציונים, יש הערכות חלופיות הניתנות לפי מקצועות ומתורגמות לשפות ההורים, שהן רבות; פעילות חברתית לאחר שעות הלימודים במתכונת של חברת נעורים, שנמשכת עד שעות הערב כמו במוסד חינוכי. טיפוח גינה קהילתית ועוד.
לדברי זיו רוזנברג, כמעט כל חברי קיבוץ אמיתי עובדים בחינוך. 25 מהם בחריש, 18 מתוכם בבית הספר ורוב היתר בתנועת השומר הצעיר, בהנהגה הראשית ובאזורים. סגל בית הספר מונה עוד 70 אנשים שאינם מן הקיבוץ והשאלה היא כיצד הם מסתדרים עם הפדגוגיה המיוחדת שלו.
זיו: "אנשי הצוות שותפים לכל דבר ועניין, כולל התחום הפדגוגי. הם מקבלים את המתווה שלנו. בשנה הבאה יקום בחריש בי"ס ממלכתי שני וטוב שלהורים יהיה חופש בחירה".
עוד מאפיין, דרמטי ממש, שקיים "בבית ספר אתגרי העתיד", הוא האסור הקטגורי של שימוש בטלפונים ניידים במהלך הלימודים. "אנחנו מחייבים את התלמידים למסור את הטלפונים עם כניסתם לשיעור והם מקבלים אותם חזרה בשובם הביתה", מספר זיו. "כך גם בטיולי כיתה. זאת התמודדות יומיומית קשה אבל זה מתבצע. אנחנו קוראים למקום אכסון הטלפונים 'הכלאפון'".
מניפים בבי"ס דגל אדום באחד במאי?
"בית הספר הוא ממלכתי, אנחנו כפופים למשרד החינוך. אין דגל תנועה, או דגל אדום. בית הספר לא שייך לתנועה. אנחנו מלמדים את התכנים של משרד החינוך אבל מפעילים קודים תנועתיים: יותר לימוד קבוצתי, יותר לימוד ביקורתי. ההבדל הוא בפדגוגיה".
ניקיון בעבודה עצמית
עומר רקובסקי (36 + שתיים, במקור מעין השופט) סיים השנה שלוש שנות הוראה בהומניסטיקה. הוא מלמד היסטוריה, תנ"ך וספרות "בהשראת זרם העובדים", כדבריו, "אנחנו שמים דגש על טיולים ויציאה לשטח. לומדים גם דרך הרגליים". בת זוגו רעות היא גננת בגן הסמוך לבית הספר.
איך מסתדרים עם מגוון אוכלוסייה כל כך רחב?
"האוכלוסייה אכן מגוונת. יש תלמידים ממשפחות מעורבות של יהודים וערבים, הם יחסית מעטים. יש חובשי כיפה, יש שומרי שבת, אנחנו מקבלים כל מי שמגיע. יש ערבים ודתיים בצוות המורים. מתקיים דיאלוג קבוע עם ההורים סביב הדרך החינוכית שצריכה לפגוש את האוכלוסייה שעימה אנו עובדים. בשיעורי מחנך למשל, משתתפים שני המחנכים, זה יוצר מגוון דעות".
איך השכר?
"בגובה שכר של מורה מן המניין בבי"ס ציבורי. השוני אצלנו הוא בשותפות בצוות של מורה ומורָה. בשיעורי מחנך אנחנו ביחד ובשיעורים ספציפיים כל אחד לחוד. ההתעקשות של ביה"ס היא שכל מחנך יפגוש פחות חניכים כדי לאפשר דיאלוג משמעותי. אנחנו מקפידים לומר 'חניכים' כי אחנו רוצים להסתכל על הילד כאדם שלם, ולא רק כמי שבא לבלוע חומר לימודי. אצלי בכיתה יש תלמידה שהוריה עברו מפרדס חנה לחריש, רק בגלל בית הספר".
רקובסקי הוא בוגר תוכנית מרכז בובר לחברי תנועות הבוגרים שמתקיימת בבית ברל. "מתוך החינוך הבלתי פורמלי, באתי במטרה להקים בית ספר חברתי", הוא אומר. "אני רוצה שלחניך תהיה תחושה טובה, שירגיש שבית הספר הוא בית".
מסלול כזה מספיק בשביל להיות מורה?
"זאת תוכנית שעוצבה בשותפות עם המכללה בבית ברל. האוניברסיטאות לא מעניקות לנו יותר מזה. 13 שנים של התנסות בשטח הכשירו אותי להיות מחנך. העתקנו תכנים מתוכנית 'אדם וחברה' שעשינו בזירה הקיבוצית והבאנו אותם לכאן. הקמנו חברת נעורים כחלק בלתי פורמלי מבית הספר. יש פעילות של הקן שמי שרוצה מצטרף אליה. גייסנו לצורך זה גרעין שנת שירות שמתחיל השנה בפעילות חינוכית. זה חלום שהתגשם, לייצר מערכת תומכת. היציאה לטיולים היא דבר מאוד משמעותי. הניקיון בעבודה עצמית מאפשר לחסוך כסף למימונם".
החלטות בהסכמה
אני תוהה באוזני זיו רוזנברג, איך זה "לדחוף קיבוץ שלם לרב קומות אחד" והאם הצפיפות הזאת לא מסבכת את החיים.
זיו: "אנחנו חיים בכל מיני תצורות משפחתיות. יש זוגות עם ילדים, יש הורים יחידנים, קורה ששתי משפחות גרות באותה דירה. יש זוגות נשואים ויש שלא. הנישואים הם אזרחיים בדרך כלל. הדגש הוא על השותפות. אנחנו חיים באותו בניין בשותפות כלכלית ובתקציב שוויוני. יש סידור רכב, כמו קיבוץ של פעם. אחד הקשיים בחריש הוא הנגישות. חריש היא עיר בהקמה, עוד אין בה כל מה שצריך. כשבאנו לכאן היו בעיר 15 אלף איש, בתוך שלוש שנים זה גדל ל-40 אלף. לכל הקיבוץ יש עשרה רכבים ולפעמים צריך לנסוע לקנות שירותים מחוץ לעיר ולא תמיד יש רכב זמין".
איך מתקבלות החלטות בקיבוץ אמיתי?
"יש ערב קיבוץ פעם בשבועיים שבו כולם נפגשים. ההחלטות שלנו מתקבלות בהסכמה. לקח לנו שלוש שנים להחליט לעבור מרחובות לחריש. זאת הייתה החלטה לא פשוטה והיה צריך הסכמה של כולם. פיתחנו דינמיקה של קבלת החלטות במשותף. את ההחלטות המקצועיות מקבלים צוותים שיועדו לכך".
לעתים קיימת נטייה להתייחס אל הקיבוצים העירוניים בביטול של "ישחקו הנערים לפנינו, ייקח זמן והם ילמדו את עובדות החיים". אינני קונה את זה. "הזרם העירוני" של הקיבוצים הוא כמעט היחיד שמתפתח אם מתייחסים להיבט הרעיוני-משימתי, לא רק להיבט הדמוגרפי. אני מייחס את האמירה "ישחקו הנערים לפנינו" להלך הרוח שנועד לניחומים עצמיים. זה שאומר: "במקום שלא הצלחנו, גם אחרים לא יצליחו".
