חתונה כפרית

זה כל כך לא מובן מאליו למצוא את האדם הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון, להשכיל לאחוז בו, ללמוד איך ליצור חיים משותפים יחד

כשאחותי התחתנה, זה היה כיף גדול. כל הבית רגש וגעש. היא הראשונה שמתחתנת והיא מביאה מזל טוב לכולנו. במיוחד לאחיותיי הקטנות שצריכות ללכת בדרכה בשנים הקרובות. הן צופות בהכנות בעיניים כלות, מחכות לתורן בקוצר רוח.  

כל השבוע, כל הכפר התחדש והתנקה. הכל צוחצח ופרח. רחל הרפתנית קרצפה את הרפת שלה וקישטה את הפרות בזרי פרחים ופעמונים במיוחד לכבוד רוחל'ה. וכך עשו גם חנה וטובה. הפרות יהיו חלק מתהלוכת החתונה ויש חשיבות לכל פרח ולכל זר. יוסף נתן את העגלה הכי טובה שלו וגם אותה קישטו בפרחים, בבדים, בסרטים ובפירות שרוחל'ה ויצחק ירגישו הכי מיוחדים.  

בית הכנסת הבריק והרב שטף בעצמו את כל כתמי הבוץ שהיו על הרצפה. הוא לבש את בגדי יום- השבת החדשים שלו, שרוחל'ה תיקנה במיוחד, מכובסים ומריחים מלבנדר ורוזמרין. רוחל'ה אוהבת רוזמרין והיא ביקשה מהרב שקצת יגזים עם הזרים הריחניים האלה רק הפעם, ורק בשבילה.  

את רוחל'ה אחותי, בשמלתה הטובה ביותר, הובילו בעגלה של יוסף לבית של יצחק וכל הכפר רץ אחריה בדילוגים, בשירים ובברכות. הם ישבו זה לצד שני, צופים בנו מלמעלה אוכלים ושותים מהמאכלים שרוחל'ה הכינה כל השבוע – זה חלק מהסגולה – כלה מגיעה לבית בעלה כשהיא מוכיחה לכל הכפר שהיא יודעת לבשל ולהאכיל את כל המשפחה. השוחט נתן את הנתח הכי טוב שלו כמתנת חתונה, שיתיישן ואנחנו נאכל ממנו כשייוולד הבן הבכור.  

מכד הלפתות המשומרות שרוחל'ה פתחה ונתנה לכולנו לאכול מהן, היא תשמור את המים ותעביר אותם מכד לכד בשנים הקרובות, כאשר תכין לפתות משומרות לכל המשפחה שלה, ותיתן כד לפתות לבתה כאשר תתחתן בעצמה. הדוד יעקב נתן את בקבוק השיכר הטוב ביותר שלו ואיתו כולנו הרמנו לחי הזוג הצעיר והמאושר. הם מנופפים אלינו מהעגלה. הם בעצמם לא אוכלים משום דבר שמוגש. הם בצום עד אחרי הטקס.  

אחרי הארוחה, יצחק ורוחל'ה מהבית של ההורים שלו, נוסעים לבית הכנסת. וכמובן ששוב כולנו אחריהם. המרחק לא גדול וכולנו הלכנו אותו מאות פעמים, אבל יש חגיגה היום והחתן צריך להרים אותה מהעגלה בעצמו – מול בית הכנסת. להראות לכל הכפר שהוא מספיק חזק. בית הכנסת צפוף מדיי בשביל כולנו, אז הילדים הקטנים מציצים מהחלונות והדודות הגדולות והמבוגרים יושבים בתוך המבנה.  

אני לא ארחיב על הטקס יותר מידי: הוא לא באמת השתנה לאורך השנים. המילים היו אותן מילים והמחוות היו אותן מחוות. המילים והמחוות האלה יחזרו שוב ושוב מול אלפי זוגות, באלפי מקומות ובכל הזמנים. זו היתה חתונה צנועה: אלה היו נישואי אהבה, הנדירים והחריגים במחוזותינו. הרי גם הריקודים בחתונות נועדו כדי לפגוש בני זוג עתידיים אפשריים ולהקים איתם את המשפחה הבאה. המוזיקה בקעה מכינורו של דוד יעקב, התוף של יענקל'ה והאקורדיון של טוביה ורקדנו כל הלילה.  

חתונות הן דבר תרבותי הרבה לפני שהן אירוע דתי. מחתונה אפשר ללמוד על מנהגים ומסורות הרבה יותר בקלות ובאופן הרבה יותר זמין מאשר כל כתבי הדת שאפשר לשים עליהם את היד. ויש מהן כל כך הרבה סוגים ותת סוגים: יש חתונות בעיריות ויש חתונות על שפת הים; יש חתונות זריזות ויש חתונות נצחיות; יש חתונות באדום ויש חתונות בלבן ויש חתונות בשחור; יש חתונות קצרות ויש חתונות שנמשכות שלושה ימים; חתונות במהלך מלחמה לא נראות כמו חתונות בימי שלום. בשנים שלנו במדינת ישראל, היינו או בזמן מלחמה, או אחרי מלחמה, או לקראת המלחמה הבאה וגם אותה שרדנו. 

אני אהבתי חתונות בכפר – אני מתגעגע לתהלוכות, לעגלות המקושטות, לפעמוני הפרות. אני מתגעגע לאוכל, אני מתגעגע לשיכר. אני אפילו מתגעגע לחברים שלי שרקדו איתי כל הלילה, כל חתונה מחדש. אני אוהב גם חתונות בעיר אבל זה לא אותו הדבר – בעיר זה בעיקר סביב האוכל. אני לא מכיר אחד שלא אוהב חתונות. יש בהן משהו שעוצר את השגרה, שמפריע ליום יום. הן יוצרות תקוות לחיים טובים יותר. יש בחתונות הבטחה להמשך הדורות. יש בהן קסם באיחוד ויצירת שלם מושלם על ידי שני אנשים שלפני רגע היו מופרדים.  

במנהג שבע ברכות יש משהו מאוד קהילתי ומחבר. הזוג הצעיר עובר כל ערב מבית לבית, מקבל משהו מתוק לאכול, יושב ומפטפט קצת. פוגש מחדש את כל האורחים שהיו בחתונה, בלי הלחץ. יש אפשרות לברך מכל הלב ולראות את עיני הכלה נוצצות, כשהיא באה לחבק אותך לפני פרידה. 

כל הכלות והחתנים שהתחתנו בשנה האחרונה בקהילה היו נכדים של חברים קרובים שלנו, כך שכולם ביקרו אותנו גם במהלך שבע הברכות ואנחנו כיבדנו אותם כמיטב המסורת. הם באו לבית. ישבו אתנו, פטפטו קצת, כמו שצעירים עושים היום, ועזרו לנו להעלות זיכרונות טובים מימים שחלפו ואינם. אפשרו לנו להרים איתם כוסית ולשמוח מעט על נישואיהם, עם מוזיקה שקטה יותר, שמתפקדת כרקע לשיחת חולין ולא כמופע משל עצמה, בלי כל האורחים וההמולה.  

היו בסך הכל שלושה זוגות כאלה בשנה החולפת. את כל השישה אימצנו לליבנו בחיבוק גדול ולכל אחד ואחד מהם איחלנו את האושר שהיה מנת חלקנו אחד עם השנייה.  

זה כל כך לא מובן מאליו למצוא את האדם הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון, להשכיל לאחוז בו, ללמוד איך ליצור חיים משותפים יחד. הכי קל זה לפרק את החבילה עם המחלוקת הראשונה. הכי קל זה להרים ידיים. הכי קל זה לקום, לקחת את הדברים וללכת, כשמשהו לא מוצא חן בעינינו. אני חושב על החיים בלעדיה ומצטמרר. איך אפשר? 

* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור והנפשות הפועלות בו כולם דמיוניים ואין להם כל קשר למציאות.