"אני מלחינה עממית" 

נורית הירש, המוסיקאית והמלחינה כלת "פרס ישראל בזמר העברי", תרמה לתרבות הישראלית רבבות שירים ומוסיקה לסרטים ומחזות * בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על חייה ויצירתה, על תקופת היותה מושבניקית במושב גני עם" ועל ההשראה שהיתה לה במושב 

את נורית הירש לא צריך להציג. הירש, שחגגה באחרונה את יום הולדתה ה-80, היא מוסיקאית, מנצחת, פסנתרנית, ומלחינת שירים ומחזות שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, שירים שכל אחד מאתנו מזמזם ומחלטר מעת לעת. הרשימה היא אינסופית וקצרה היריעה, אבל רק נזכיר את פרח הלילך; בשנה הבאה; ללכת שבי אחרייך; חשמל זורם בכפות ידיך; אי שם; אבניבי; עושה שלום במרומיו; רק בישראל ועוד ועוד ועוד. 

איך מרגישה אישה שכתבה יותר מ-1,600 שירים? איך מרגיש אדם שתרם ותורם לתרבות שלנו כל כך הרבה, מהשירים לפעוטים ב"דיג דיג דוג" ועד "עושה שלום במרומיו", ששרים אותו כולם, בכל העולם?  

בתחילת הראיון אני שואלת את נורית הירש, כלת "פרס ישראל", בדיוק את אותן שאלות והיא עונה: "איך אני מרגישה? אני מרגישה רגיל, לא משהו מיוחד. אני לא עפה על עצמי. אני מרוצה ממה שהיה וממה שאני עושה בהווה. אני מתמקדת במה שעכשיו וקצת במה שיהיה אחר כך. אני לא מתרפקת על מה שעשיתי ולא מתנצלת ולא מרגישה החמצה על שום דבר שעשיתי. אני פשוט חיה את היום יום באופן הרגיל ביותר כמו כל אישה בישראל. אני מתעוררת בבוקר, מנגנת על הפסנתר או צועדת על שפת הים. רוב הזמן אני בבית. אני אוהבת להיות בבית. מאז ימי הילדות שלי הייתי צריכה את הספייס, את המרחב הנפשי שלי, להיות עם עצמי הרבה שעות." 

סיפור אהבה עם הפסנתר 

אבל את הלבד הזה ממלא הפסנתר. ואיך הגיעה נורית לפסנתר?  

"הייתי ילדה טובה, סגורה, ביישנית, תלמידה טובה מאוד, בקיצור, ילדה 'חננה', כמו שאומרים היום," היא מעידה על עצמה בחיוך. "בכיתה ב', המורה לזמרה שהיה מוסיקאי מאוד מפורסם, שלמה קפלן, קרא להורים שלי לשיחה. הוא אמר להם שיש לי שמיעה מוסיקלית אבסולוטית, ולכן אני חייבת ללמוד לנגן בפסנתר.  

"להוריי לא היו אז אמצעים לקנות פסנתר. לשכנים שהתגוררו מעלינו היה פסנתר מאירופה. לבקשת הוריי הם הרשו לי לבוא ולהתאמן אצלם. הייתי עולה אליהם בכל יום ומתאמנת. מאז היה סיפור אהבה ביני לבין הפסנתר והוא הפך לכל עולמי," היא ממשיכה. "לא היה לי עניין לשחק עם חברים וחברות או לצאת לטיולים. רציתי רק לנגן. יותר מזה, דרשתי מאימא שלי המסכנה לשבת לידי במשך כל האימונים ולהקשיב. הייתי 'טרוריסטית' במובן הזה. היום אני חושבת שלא, לא הייתי עושה זאת למען ילדיי. אמי הקשיבה בלית ברירה לכל הסולמות עליהם התאמנתי. אותי זה לא שעמם. אגב, עד היום אני אוהבת להתאמן בסולמות." 

אמה של נורית התחילה לדאוג לילדתה שכל היום יושבת בבית ומנגנת: "אימא ביקשה ממני לצאת, לנשום אוויר צח, לספוג אור שמש, לראות חברות. אבל רק לנגן עניין אותי. נמשכתי אחרי הנגינה בפסנתר." 

משפחת המוצא 

מתיאור בית ילדותה, ניתן להבין מאין שאבה נורית את אהבתה לתרבות בכלל ולסגנונות שונים במוסיקה בפרט. היא מספרת על הוריה: "אימא שלי לאה (בפולין נקראה הלינה) הגיעה ארצה בגיל 16 מפולין, מהעיר לודז'. אז כבר ידעה עברית על בוריה, כי למדה בגימנסיה עברית בפולין. אימא תמיד סיפרה שטשרניחובסקי בא לבקר בבית ספרה והיא קראה בפניו שיר. ותגובתו של טשרניחובסקי היתה: 'אין כמו הלינה ליופיה ולחינה'."  

"לאחר עלותה ארצה," מספרת נורית, "אמי הגיעה לכפר יהושוע ועבדה את האדמה עם מקוש. יש צילומים שלה עם מקוש. לימים היא פגשה את אבא שלי שהגיע מצ'כוסלובקיה. הוא היה כחול עיניים ויפה תואר," מתארת נורית, "ואמי התאהבה בו. כיוון שהוא דיבר גרמנית, היא הלכה למכון 'גתה' כדי ללמוד שפה זו. למענו היא למדה גרמנית. זה היה סיפור אהבה. מכיוון שהוא לא נראה יהודי, סבא שלי שלח בלש לבדוק אם הוא יהודי. סבא וסבתא הוריה של אמי היו יהודים דתיים, חסידים מחצרו של  הרב מללוב." 

אביה של נורית התמחה בצ'כוסלובקיה בתיקון עטים נובעים בבית ספר מיוחד. מזה הוא התפרנס גם בארץ. בצ'כוסלובקיה הוא היה טנור לירי ושר תפקידי אופרה כתחביב. כמו כן ניגן בכינור בכישרון רב.  "אני לא יודעת אם הוא הופיע בפני קהל. לצערי, כנראה בהשפעת הנאצים והשמדת משפחתו, הוא לא סיפר על ילדותו ונעוריו. אני יודעת רק שמכל משפחתו נותרה לו אחות אחת, שנשארה לגור בצ'כוסלובקיה והיתה באה לבקר אותנו בארץ מעת לעת.".  

בילדותה המוקדמת, נורית והוריה התגוררו בבית סבא וסבתא שהיו, כאמור, מאוד דתיים: "סבא שלי הנחיל לי את אהבת החזנות.  בכל שבת וחג היו לוקחים אותי לבית-הכנסת או לפנסיון 'וגשל' בבני ברק, שם ספגתי את האהבה למוסיקה הדתית." עוד היא מספרת על בני משפחת אמה, שניהלו מפעל לאריגת בדים מחוטים שהביאו מלודז', עיר שהיתה ידועה במפעלי הבדים שלה.  

הוריה של נורית העשירו אותה מאוד מבחינה תרבותית, הרגילו אותה לכל מיני סגנונות, ולא פלא שהלחנים שלה מאופיינים בסגנונות שונים זה מזה: "אמא שלי היתה שוחרת בלט. מגיל חמש היא לקחה אותי למופעי בלט. כמו כן, ביקרתי איתה בכל שבת בבוקר במוזיאון. ואילו אבא שלי, שהיה מוזיקאי,  היה לוקח אותי בכל שבת לפנות ערב לשמוע קונצרט של מוסיקה קלאסית. שם הערצתי את פנינה זלצמן." 

את הרוח הצעירה נורית ירשה כנראה מאמה. להשלמת התמונה היא מספרת: "אמא שלי היתה ספורטאית, נסעה באוטובוסים, רקדה ושרה והיתה שמחה. בסוף ימיה היא כבר לא זיהתה אנשים ושכחה שמות. אבל בגיל 80 היא צנחה צניחה חופשית ממטוס עם בני דני – ובגיל 90 עדיין שיחקה מטקות על שפת הים."  

לימודי נגינה ולהקה צבאית 

נורית למדה בבית הספר התיכון עירוני א' בתל-אביב, ותוך כדי לימודי התיכון היא סיימה ללמוד באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בתל-אביב.  

"רציתי להגיע לצבא ולהתקבל לתזמורת צה"ל. לכן למדתי בשנים אלו גם לנגן גם על קלרינט."  

ואכן, היא התקבלה לתזמורת צה"ל, אבל לפתע שינתה את דעתה: "שיניתי את קו המחשבה שלי," היא משחזרת. "החלטתי לצאת לדרך חדשה, לא להתאמן כל היום.  כי מי שרוצה להיות מוסיקאי צריך לנגן מארבע ואפילו עד שבע שעות בכל יום. באותה תקופה רציתי לצאת מהמסגרת הזאת."  

לכן היא ניסתה להתקבל ללהקה צבאית. חיים טופול בחן אותה בתור נגנית קלרינט ואקורדיון, וקיבל אותה ללהקת גייסות השריון:  "זה שינה את חיי. פתאום הייתי בחברת אמנים שונים: זמרים, שחקנים ואחרים. תוך כדי השירות הצבאי בלהקה פרסמתי את שיריי הראשונים. אמנם מנגינות ראשונות חיברתי עוד לפני הצבא, אבל אז לא הִכרתי כותבי מילים. והנה בתקופת השירות הזדמן לי לחבר לחנים לשירים עבור להקות אחרות, כי אין נביא בעירו, מסתבר."  

במרוצת השנים למדה נורית אצל מורים מעולים וניגנה במסגרות שונות, כפי שמתפרסם באתר הבית שלה: "למדה פסנתר אצל אלכסנדר בוך, קומפוזיציה אצל מרדכי סתר, יחזקאל בראון ויצחק סדאי, תזמור אצל נעם שריף וניצוח אצל לסלו רוט. ניגנה מוסיקה קאמרית בכיתתו של עדן פרטוש ולמדה קלרינט אצל יעקב ברנע מהפילהרמונית. מגיל צעיר התפרנסה מלווי זמרי האופרה הישראלית, נגינת פסנתר בסטודיו לבלט ושיעורים פרטיים בתיאוריה וסולפאז'. הייתה הפסנתרנית של תיאטרון 'החמאם' ביפו, פסנתרנית  הבית של תיאטרון 'הבימה' ופסנתרנית מלווה של רביעיית מועדון התיאטרון". 

רבים מכותבי המילים שנורית מלחינה הם בשורשיהם מההתיישבות העובדת, עליהם היא אומרת:  "פשוט הם האנשים הכי מוכשרים במדינה," לא פחות. "קיבלתי מהם באהבה את המילים שלהם שהיו מצוינות."  

בין כותבי המילים היו יורם טהר לב ז"ל ואהוד מנור ז"ל מבנימינה. "הקרבה הנפשית שלי היתה במיוחד עם אהוד מנור," היא מציינת. "זה היה קשר בלתי רגיל. חברוּת אמיצה גם עם המשפחה שלו."  

היא קרובה גם לרחל שפירא, שחיה בקיבוץ שפיים: "רחל שפירא כותבת בצורה אוניברסלית, שמתאימה לכל בן אדם," היא אומרת. "אבל יש לה קשר חזק לטבע, כמו לכל אנשי ההתיישבות העובדת. אני  מתאימה את עצמי לכתיבתם עם המוסיקה שלי."  

החיים במושב  

בעלה הראשון של נורית היה יורם רוזנפלד ז"ל, שלמד גם הוא בעירוני א'. "יורם, בנו של העיתונאי שלום רוזנפלד, היה בחור מבריק ומחונן." היא מעידה עליו. "נישאנו והתגוררנו ברמת גן ונולדו לנו שני ילדים – דני ורותי. יום אחד הציע יורם שנעבור לגור במושב, כי הוא רצה להיות קרוב לטבע."  

נורית הסכימה והמשפחה עברה ועדת קבלה במושב גני עם והתקבלה. על התחושות הראשונות של התל-אביבית שהגיעה למושב היא מספרת: "במקום דירה קטנה בעיר של בטון ואספלט, נכנסתי לבית מרווח, שצמוד למטע בן שישה דונם של עצי פקאן. הייתי צריכה לחוות עולם חדש –  של טפטפות, של נקרים שניקרו בטפטפות ועוד. אחרי הלילה הראשון התעוררתי בבוקר ונשמתי לרווחה. השקט הזה, המרחבים. התחלנו להיות מושבניקים. אגב, כל מכריי ומוקיריי הזהירו אותי שאני אהיה בודדה. אבל בניגוד לכל הציפיות הרגשתי אושר. זה היה נהדר."  

אבל היו כמה דברים שהפריעו לה: "היה שם תרנגול שבכל יום בארבע או חמש בבוקר הוא קרא בקול, צרח וקרקר והעיר את כל המושב. רק לאחר כשנה הוא נעלם פתאום מן המושב." זאת ועוד. "מעבר לחלון היה עץ ברוש. היתה עליו תנשמת שהפחידה אותי בחושך. אבל במשך הזמן הכול נהיה טבעי. פשוט היתה תקופה נהדרת במושב," היא מסכמת.  

נורית מודה שבגלל חוסר הניסיון שלה בעבודת גינון וחקלאות היא הרסה את הגן היפה שהיה סביב ביתם: "הבית הזה היה בעבר הבית של הילל עומר, המוכר כ-ע. הלל המשורר. הוא היה ארכיטקט גנים במקצועו ועיצב גינה מדהימה. אבל אני הייתי כל כך עירונית, לא הקפדתי להשקות את הגינה והיא נהרסה לגמרי. 

"אבל חלק מהעצים נשארו ומטע הפקנים נשאר. שיפצתי מבנה ישן של רפת והפכתי אותו לחדר העבודה שלי, שלידו צמח עץ תאנה. בחדר זה כתבתי את כל שירי 'דיג דיג דוג'." 

למי שבמקרה במקרה אינו יודע, חייבים לספר שאלו מחרוזות של שירים נפלאים, שהולחנו על ידי נורית למילים של מיכל חזון. הם היו פופולריים אצל הקטנטנים והוריהם במידה עצומה. בכל בית כמעט היו קלטות וידאו עם ביצועים של דליק ווליניץ, מיכל חזון, ולעתים בהשתתפות נורית עצמה בצילומים. רבים מהשירים קשורים לטבע. כגון: "בואו ניסע עכשיו אל המושב", "אדון פוּז" התפוז ועוד ועוד. (ניתן למצוא אותם ביוטיוב). 

"אני רואה ב'דיג דיג דוג 'את אחד ממפעלי חיי," מציינת נורית. "האהבה שלי לילדים היא אין סופית. יש לי קשר נהדר עם ילדים, גם עם תינוקות. אני אף פעם לא מדברת אתם ב'פוצי מוצי קוצי' אלא פונה אליהם כמו לגדולים."  

גם את מחרוזות השירים של "פִּים, פַּם פּוֹם", שבוצעו על ידי טוביה צפיר וסופי צדקה, כתבה נורית בחדר העבודה שלה במושב: "הכול היה בהשראת המושב. הייתי שם מאוד פורייה," היא אומרת. "כותבי המילים היו מגיעים אלי למושב וכולם נהנו שם מאוד."  

"חיינו במושב בשנות השבעים של המאה העשרים, למעלה מעשר שנים. הילדים למדו בבית הספר האזורי והיו שותפים לפעילויות ביישוב, רחצה בברכה וכדומה. אני השתלבתי עם השכנים באירועים שהיו במושב. המרחבים הפתוחים הועילו גם לשני הכלבים שגידלתי מאז היו גורים – בובי הדלמטי ובלנקו הדוּברמן, שקראנו לו פּודֶלמן כי הוא היה בעל אופי של פודל."   

באמריקה וחזרה 

בתקופת מגוריהם במושב קיבל בעלה של נורית הצעה להיות קונסול כלכלי בלוס אנג'לס. המשפחה נסעה לשם. נורית ניצלה את התקופה הזו להתפתח לכיוון מוסיקלי חדש: "למדתי שם מוסיקה אלקטרונית אצל הקומפוזיטוור אֵרל הֵייגֵן. מאוד הוקסמתי מהמחשב הענק שהיה אצל המורה שלי. וכך הזדמן לי ללמוד מוסיקה לסרטים באופן יסודי. בהוליווד, עיר הסרטים, רכשתי עוד מקצוע."  

לימים כתבה נורית את המוסיקה של הסרט "השוטר אזולאי", ממנו זכור בעיקר השיר הנפלא "בלדה לשוטר" בפיו של אושיק לוי, על רקע דמותו הנוגעת ללב של שייקה אופיר כשוטר: "כל הרחובות כבר ריקים הסמטאות כולן שלו, שוב הוא לבדו…" 

המשפחה חזרה ארצה אחרי כארבע שנים, "והכלבים שלי התעלמו ממני." מספרת נורית. "הם חשו שהזנחתי אותם ותקופת מה הם כעסו עלי."  

כעשר שנים לאחר השהייה בלוס אנג'לס קיבל בעלה של נורית הצעה לנהל חברה פיננסית בניו-יורק. המשפחה נסעה לשם למשך שלוש שנים. גם בעיר זו התעשרה המשפחה מבחינה תרבותית.  

נורית: "היתה תקופה של התפתחות תרבותית לנו ולילדים. הילדים למדו בבית ספר ציבורי, זכו להכיר אנשים מכל העמים, למדו אצל מורים נהדרים וכמובן שיפרו את השפה האנגלית. אני לקחתי אותם בכל הזדמנות לכל המקומות שאפשר: לכל תיאטרון ומחזמר ומוזיאון."   

נורית עצמה ניצלה את שהותה הניו-יורק. הפעם ללימודי קומפוזיציה אצל גסטין דלוגויו. 

יורם, אבי המשפחה, נפטר ממחלת הסרטן בגיל 53.  

מעודכנת ופתוחה לחידושים ולאמנים צעירים 

לכאורה המוסיקה האלקטרונית שלמדה בלוס אנג'לס כל כך שונה מהפסנתר שנורית אוהבת. לשאלה אם המוסיקה האלקטרונית לא נוגדת את הנגינה בפסנתר, שהיא רכה ואישית, עונה נורית: "אין קשר. אני מתעניינת בדברים כל כך שונים: במוסיקת עולם, במוסיקה ערבית. אין אצלי שום ניגודים. אני אוהבת הכול."  

נראה שהחינוך התרבותי שקיבלה מהוריה, סבה וסבתה, הרגילו אותה להיות תמיד עם ערוצים פתוחים לכל הכיוונים. גם עתה, כשהיא בת שמונים, היא אומרת:  "האוזן שלי רגילה ופתוחה לכל סוגי המוסיקה. רבים שואלים אותי מה דעתי על המוסיקה של היום. עלי לציין שאני מעודכנת עד המילה האחרונה של הפופ העכשווי. אני פשוט סקרנית. (אגב, אני קוראת את 'הארי פוטר' כמו בת שתים-עשרה. 'הארי פוטר' הדליק לי את הדמיון. קראתי שלוש פעמים כל ספר. פשוט משוגעת על 'הארי פוטר'.)  

"הנכדה שלי שולחת לי עדכונים אחרונים במוסיקת פופ ואני מאזינה להם. כי הכול מעניין אותי. אמנם  אני מקשיבה בנוסטלגיה ובמחנק בגרון לשירים הישנים של ארץ ישראל ומתרגשת, אבל המחשבה שלי היא תמיד עכשיו וקדימה. אני מאוד אוהבת חידושים ושינויים, ואני שומעת אפילו את נועה קירל ואת 'נוּנוּ'. שמעתי את נכדתי בת השנתיים וחצי ממלמלת: 'פֹּה לא? פֹּה לא? פֹּה? פֹה'. מיד התעניינתי, חיפשתי את המקור, והתוודעתי לשיר Cute Boy." 

"כרקע להתעמלות הבוקר שלי אני שומעת מוסיקה שמחה של פופ אמריקאי. אני אוהבת את השירים המודרניים העכשוויים, כי יש בהם קצב של ריקוד." ויחד עם זה היא אוהבת גם את סגנון הפיוטים ותפילות. "אני אוהבת את הלחנים של חנן בן ארי. הוא מלחין בחסד ויש לו כריזמה." היא אומרת. "היום פורחת מוסיקה אמוּנית, ויש שירים חדשים יפים בתחום זה. אני הרי גדלתי על מוסיקה אמונית, ואני מחוברת למסורת ולתפילות. יש לי השראה מבית סבא."  

עכשיו ברור מה הם השורשים של "עושה שלום במרומיו" ו"ומרדכי יצא מלפני המלך" ואחרים. אגב, רבים מתפלאים לגלות שנורית הירש חיברה את הלחנים הללו ואחרים. הם ממש נחשבים שירי עם ורבים סבורים שהם בכלל שירים ישנים מהמסורת. ואפרופו שירי עם, "המון שירים שלי נחשבים שירי עם וגם המון שירים שלי הפכו לריקודי עם. אני קוראת לעצמי 'מלחינה עממית' וזה האושר שלי. ככה אני רואה את עצמי." 

הופעות ברחבי הארץ  

לשמע המחמאה שהיא נראית ונשמעת צעירה, עונה נורית: "אני נשארת צעירה כי אני עובדת עם מוסיקאים צעירים. אני מופיעה עם יוצאי להקת חיל החינוך, שאני קוראת להם 'החבר'ה הטובים'.  

"באחד המופעים בצוותא, בערב הוקרה לנעמי שמר," היא ממשיכה לספר, "ישבתי ליד ראש ענף תרבות בצה"ל בשם מושיק אביב. הוא פנה אלי ואמר לי: 'צץ לי רעיון. אני רוצה להקים להקה, להקת הייצוג של חיל חינוך בצה"ל רק עם השירים שלך, ואת תופיעי אתם."  

וזה קרם עור וגידים. אנחנו מופיעים כבר אחת עשרה שנים. חברי שני מחזורים של הלהקה השתחררו כבר מצה"ל והיו מעוניינים להמשיך. אחת המשתתפות – תום כהן – הפכה לזמרת אופרה ואני מופיעה אתה במופעים רבי משתתפים."  

נורית מופיעה ברחבי הארץ בעשרות מופעים בשנה. מנהלה האישי והכוח המניע הוא מוישיק לינדן, בעלה השני. מוישיק, קיבוצניק בעברו, הוא איש תרבות וגם בעל כישרון לבצע דברים וליישם תוכניות.  

"מפעל חיי הוא מפגשים עם תלמידים," אומרת נורית. "מוישיק מגשים לי חלומות. החלום הכי גדול שלי היה: שילדי ישראל ילמדו את שיריי, להנציח את שיריי שקשורים לארץ ישראל. לפיכך הגינו רעיון יחד עם משרד החינוך, כאשר לימור לבנת היתה שרה. היא אמצה יחד עם פרופ' מרדכי קרמניצר תכנית לימודים בשם 'מורשת ציונית ודמוקרטיה'. יש שם סעיפים שונים, ביניהם 'אהבת הארץ' ומנהגים שונים. מסתבר שיש לי שיר מתאים לכל אירוע שחל בעולם היהודי ובארץ ישראל. התאמתי את השירים האלה ויצרנו תכנית שלמה. במשך חצי שנה לומדים התלמידים את השירים שלי בבית הספר, ואחר-כך אני מגיעה למופע משותף." 

לנורית יש שני סוגי מופעים עם תלמידים. האחד – כל בית ספר בנפרד. כל בית ספר יוצר פעם בשנה אירוע גדול, בו משתתפים גם הורים, סבים וסבתות. לכל בית ספר יש רפרטואר שמתאים לו ומאפיין אותו. אם זה תזמורת, הצגה של חוג דרמטי, מקהלה. בבתי ספר דתיים האופי יותר מסורתי. 

"התלמידים שרים, מנגנים, רוקדים וממחיזים את השירים שלי. אני מנחה את המופע ואני משתלבת עם הנגינה, השירים והסיפורים שלי. במפגשים עם בני המשפחה יש לעתים ארבעה דורות ששרים יחד שירים שכתבתי לפני ארבעים שנה ויותר – וזה מאוד מרגש ומשמח אותי," היא מציינת. 

הסוג השני הוא פרויקט עירוני או אזורי. האירוע מתקיים באולם ענק כגון היכל תרבות: "שם זה ללא נוכחות בני משפחה, כי הקהל מונה אלפי תלמידים. לדוגמא, בבאר שבע אני מופיעה כבר למעלה מעשר שנים. בכל שנה נוכחים תלמידים מארבעים ושלושה בתי ספר. במשך שלושה ימים או ארבעה הם מגיעים באוטובוסים. לעתים יש בכל יום שתי הופעות, זו אחרי זו. כך גם היה בשוהם, בכפר סבא, בכרמיאל ובמחוזות נוספים."  

תוכניות לעתיד 

הפסנתרנית והמרצה, אסתרית בלצן, ערכה עשר מחוות לנורית ובהשתתפותה. אסתרית מגדירה את שיריה של נורית כ"קלאסיקה" ומסבירה שהשירים של נורית הירש מדברים אל כולם ובעצם נצחיים.   

נורית הירש בת השמונים, שנראית צעירה בהרבה מכפי גילה, מלאה תוכניות כרימון. מלבד ההופעות עם ה"חבר'ה הטובים" ואסתרית בלצן, היא מופיעה עתה עם זמר בשם צחי סיטון, אשר שר שירים בעברית בנוסח ברודווֵי. המופע נקרא "פרס ישראל" והוא מופע מחווה לכלות ולחתני פרס ישראל בזמר העברי. ביניהם: ארגוב, נעמי שמר, וילנסקי, חיים חפר ואהוד מנור.  

רוב השירים במופע הם של נורית. היא שרה, מנגנת על הפסנתר ומספרת את הסיפורים מאחורי השירים. באחד המופעים האחרונים, שהתקיים ברחבת כיכר האופרה הישראלית בתל-אביב, נכחו 2,200 איש. אחריו זרמו אליהם הזמנות רבות מרחבי הארץ.  

"אני שמחה שלעת זקנה היתה לי עדנה," מציינת נורית. עם זאת, לאור התוכניות להופיע במעל ארבעים מופעים בשנה ברחבי הארץ, לא מורגשת אצלה כל זִקנה – והעדנה נמשכת והולכת מאז ילדותה ועד היום. נאחל לה בריאות טובה, המשך פעילות ענפה ותרומה חשובה כל כך לחינוך ולתרבות בישראל; וכן ש"בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות…"