הוגה הדעות הגרמני ניטשה (1900-1844) כתב באחת ממסותיו: "טרגדיות אמיתיות מתרחשות בין שני צדדים, כאשר כל אחד מהם משוכנע שרק הוא צודק" (תרגום חופשי). אם ניטשה היה חי כיום, סביר להניח שהיה מתבונן על הסכסוך הישראלי-פלסטיני כהמחשה וכאישור לאמירה הנ"ל. אכן, כולנו נמצאים בתוככי טרגדיה גדולה ועוצמתית. אירועי החודשים האחרונים בגדה ובמזרח ירושלים רק מגבירים תחושה זו.
הביטוי המוחשי ביותר לטרגדיה מסתכם בכך שהיא גוררת אחריה שפיכות דמים בלתי נפסקת. הפלסטינים הורגים בישראלים ואילו הישראלים, לרוב מתוך הגנה עצמית, הורגים בפלסטינים. זו תמונת השטח הכי אוטנטית. ניסיונות לשכנע את כל אחד מהצדדים היריבים לוותר על ה"חלום" הלאומי שלו ולהגיע למו"מ על בסיס פשרות הדדיות, עלו עד כה בתוהו. אף צד לא מוכן לוותר. כל אחד, מסיבותיו ומניעיו שלו, מטיל וטו על כל פתרון מוצע.
למרבה הייאוש, לא נראה כיום שום פתרון מדיני בשער. חוסר האמון של ההנהגה הישראלית בהנהגה הפלסטינית אינו נופל מחוסר האמון של האחרונים בהנהגה הישראלית. האפשרות שמו"מ הוא אינטרס עליון של כל אחד מהצדדים, אינו נתפס ככזה ואף אינו נלקח כלל בחשבון. שני הצדדים משוכנעים שגם ה"היסטוריה" וגם "לוח השנה" עובדים לטובתם. מכאן שכל קרבן אנושי, חברתי וכלכלי שווה בדרך להשגת "היעד הסופי". על כך שני הצדדים ראויים לקבל את הפרס: פסלון "גולם הטמטום".
הפסדיו של מי גדולים יותר מהמשך קיומו של הסכסוך? בצד הישראלי בטוחים כי הצד הפלסטיני הוא המפסיד העיקרי. ראו: אלפי צעירים פלסטינים שחיים כיום בתנאים חסרי סיכוי לעתיד אישי טוב יותר, לפרנסה, להשכלה ולשלום. הצד הפלסטיני מצידו, משוכנע כי דווקא הצד הישראלי הוא זה שנמצא בקצה המפסיד. הישראלים, לתפיסתם, הולכים ומותשים מוראלית מגלי הטרור ומהמפגעים, צעירים מוכשרים עוזבים את הארץ ומהגרים לארצות חוץ, מנהיגיה מסוכסכים בינם לבין עצמם, הולכים ומתגברים בישראל חוגי ימין קיצוני רדיקלי לאומני, גזעני ומשיחי. לא ירחק הים, לדעתם, עד שמדינת ישראל תוכרז כמדינת "אפרטהייד" לכל דבר.
משאבים מיותרים
בדבר אחד אין ספק. המשך הנוכחות הישראלית בשטחים מהווה נטל כלכלי אדיר וכאב ראש אזרחי וצבאי לא קטן. הצורך בשיטור על האוכלוסייה הפלסטינית יחד עם החובה להגן על המתנחלים היהודיים, מחייב הקצאת כוחות צבאיים והשקעת משאבים, שניתן היה להפנותם למטרות נצרכות יותר. מדינת ישראל, מעצמה צבאית אזורית בכל קנה מידה שהוא, מסוגלת להגן היטב על עצמה גם בלא שתצטרך להפגין שליטה ונוכחות פיזית בשטחים. מדינת ישראל הייתה יוצאת נשכרת אילו הייתה מנסה לקדם פתרון מוסכם של התנתקות מההוויה הפלסטינית והיפרדות מכאב הראש הכרוני של שליטה וכיבוש. אם לא נצליח להגיע להסדר מדיני ולהסכמות, כנראה שלעולם לא נגיע לסוף מסלול האלימות, ההרג והרצח.
בממשלה הנוכחית שסיימה את דרכה זה מקרוב, לא הייתה צפויה שום פריצת דרך מדינית כלשהי. כך גם מרכיבי האופוזיציה הסופר-ימנית-לאומנית המשדרת התנגדות חריפה לכל פתרון יצירתי מוסכם, בפורמט של "שתי מדינות". אם הדבר היה תלוי באלו, הם היו רק שמחים לקדם "יוזמות" סיפוח שטחים ביהודה ושומרון, מה שמוכיח שוב פעם אחר פעם, שלאומנות מונעת מרגש ולא משכל.
"לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ את כל ההזדמנויות"
חשוב להדגיש כאן גם את חלקם של הפלסטינים בתקיעות הפוליטית. ניתנה להם לאחרונה הזדמנות היסטורית לעלות על הגל ולהצטרף ל"הסכמי אברהם". הם טעו בכך שלא עשו כן. שוב ושוב הם מוכיחים, כפי שאמר בזמנו אבא אבן ז"ל, ש"הפלסטינים לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ את כל ההזדמנויות". גם אם הנושא לא יעמוד בראש סדר היום של הבחירות הקרובות, הבעיה הפלסטינית איננה הולכת להיעלם. היא רובצת חזק לפתחנו. מי שעיניו בראשו מבין ששווה למדינת ישראל לקדם הסדר מדיני, אפילו אם בשלב הראשון הוא יהיה חד-צדדי. ככל שנדחה את ההסדר, הרדיקליזציה במחנה הפלסטיני וגם במחנה הישראלי רק תלך ותגבר. הגורמים הקיצוניים וההזויים הם אלה שיקבעו את הטון בשני המחנות. את המחיר בדמים, תרתי משמע, נשלם כולנו – הם ואנחנו. מה שמחזיר אותנו לאמירתו של ניטשה, בפתח המאמר. גילויי האלימות בשני המחנות "מבטיחים" לנו, לצערנו, שסאת הטרגדיות ההדדיות עדיין לא התמלאה.
