לאיזה דיסקו הגיעו כולם עם חולצות צוות גזורות? מה היה במקור ה"סלביץ" במשמר הנגב? על שם מי נקרא "הגיצייה" בשריד? איפה עזר גמל בשם מוטי לקופאי בערב המילניום? הפאבים של הקיבוצים בשנות ה-90 היו חלק בלתי נפרד מחיי החברה והתרבות של דור שלם. ד"ר טל אלמליח, ראש המכון לחקר הקיבוץ, בן שניר, חקר את הנושא
*תמונה ראשית: הפאב השער העמקים. יכולת לראות את ההיררכיה המקומית. צילום: בועז לניר
לפעמים כדי ללמוד על עצמך יותר לעומק, צריך היסטוריון ולא פסיכולוג. זה מה שד"ר טל אלמליח מאוניברסיטת חיפה חושב וכך הוא מנסה להציץ לעיתים לתוך חייו שלו. כך גם הגיע לעיסוק באחת התופעות הבולטות, הרועשות והמרנינות של הקיבוצים בשנות ה-90: הפאבים המקומיים שלהם. בחלק מהקיבוצים קיימים פאבים גם היום, אבל בניינטיז התופעה הייתה גורפת וליברלית בהרבה, ותכף גם יגיעו המספרים והעדויות. "אפוקליפסה הלילה: תרבות המועדונים ודור ה-X בקיבוצים בצל משבר ההפרטה" נקרא המחקר שהשלים זה עתה על הנושא. מאחורי הכותרת הדרמטית עומד ניתוח של 65 ראיונות איכותניים שייצגו מספר זהה של פאבים קיבוציים (מדן בצפון ועד לרביבים בדרום), שקוימו עם מי שהקימו או ניהלו לתקופה את הפאב של קיבוצם, תיקלטו בו או פשוט היו חלק מרכזי מהסצנה ואיכשהו נשאר להם זיכרון מספיק חד מהאירוע. אלמליח, שמסיים שנה ראשונה כראש המכון לחקר הקיבוץ, ניסה להציץ באמצעותו, דרך מסך עשן הנובלס ובלי לדרוך על שברי בקבוקי גולדסטאר, לתוך מה שהוא מכנה "השבר של אותה התקופה".
המסיבה האחרונה על הטיטניק
אלמליח הוא יליד 1977. רוב האנשים במחקר שלו פחות או יותר בגילו, המבוגר ביותר עבר כבר את גיל 70. "זה היה סוג של ניסיון להבין מה קורה לעולם שחייתי בו. אני יודע להגיד שהיה בו שבר ברמה הקולקטיבית", הוא אומר. המשבר הזה מורכב, לדבריו, מההתרסקות הכלכלית שהתחילה בקיבוצים כבר באייטיז, מההפרטה שראשיתה באמצע שנות ה-90 (אלמליח הוא בן שניר, שהיה אחד משלושת הקיבוצים הראשונים שהופרטו, ב-1995) ומהכאוס החברתי שליווה את הראשונים: ויכוחים, עזיבות, קהילה שנקרעת, קרבות אידיאולוגיים שהסלימו וכו'.
המושג "דור האיקס" נכנס למשוואה שלו ואלמליח התחיל לנסות לפענח מה קרה שם, לפני 30 שנה פלוס מינוס. הוא חשב שייתכן שהחיבור הרווח ההוא שהיה בזמנו לבני דורו, בין תחושה אמורפית שהקרקע רועדת לבין היציאות התכופות לרקוד ולשתות בסופי השבוע, "היה איזושהי צעקה או אמירה, בסגנון 'בואו נהנה מהיום, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר'".
הרבה ממי שתפעלו את הפאבים באותן שנים ובילו בהם היו אז חיילים קרביים ששירתו בלבנון.
"זה היה קצת ויאטנם כזה, האנרגיות האלו של אפוקליפסה שאתה חווה כאדם שלא יודע בדיוק שהוא במלחמה, לא נתנו לה שם בזמן אמת. אני לא רוצה להיות דרמטי, אבל זה מה שהיה. כששאלתי את המרואיינים במחקר מה התקופה הזאת אמרה מבחינתם על רוח הזמן, היו כאלו שציינו את לבנון ולצאת הביתה ולהתפרק בפאב".
בשניר לא היה פאב, מה שהאיץ בו בשנים ההן לצאת לפאבים-דיסקוטקים של קיבוצי הגליל העליון, כולל הגולן, עמק הירדן ואפילו עמק יזרעאל. "אני יכול למנות עשרות מקומות שהייתי בהם, מקיבוצים קרובים כמו 'הדומינו' בדפנה או 'הסילו' ביפתח ודרומה יותר, אפילו ל'פאבלול' בבית השיטה. יצא לי להיות גם ב'הקורל' של אייל ובשפיים, אז הייתה לי פריזמה טובה על המון מקומות. רקדנו ושתינו. זאת הייתה הפרקטיקה המרכזית בחיים, בין אם אתה חייל או בשנת שירות או סטודנט. אתה בא לסופ"ש לחוויה דחוסה וקסומה מהרבה בחינות, והיה ברור, כמו שאחד המרואיינים אמר לי בהמשך על הפאב של קיבוצו ב-1997, ש"זאת הייתה המסיבה האחרונה על הטיטניק".
כהכנה לתחקיר, הוא פרסם בפברואר באחת מקבוצות הפייסבוק הקיבוציות פוסט שביקש מהקוראים לציין את שמות הפאבים של קיבוציהם בניינטיז, ולהפנות אותו לאנשי קשר רלוונטיים. תגובות רבות ונלהבות הגיעו, עם הרבה גאווה מקומית. חמישה לפחות מתוך האנשים שרואיינו הם היום מנהלי הקהילה או האגודה של קיבוצם. מתוך כלל המרואיינים היו בערך חמש-שש נשים שניהלו את הפאבים, מה שהיה אז תופעה חריגה.
צ'ייסר עם הטווס
אלמליח מצא שבערך ב-190 מהקיבוצים היו פאבים, מספר כפול ממה שחשב, "גם מבחינת כמות האנשים שעברה בהם בלילה. התופעה הייתה הרבה יותר דומיננטית וזה הצדיק את ההשערה שלי שהיה שם אירוע תרבותי מעניין. היה מנעד סגנוני: מקומות ממש ממש קיבוציים, למשל 'דיסקו אשדות' באשדות יעקב היה כזה. כולם הגיעו לשם עם חולצות הצוות הגזורות שלהם. ולעומתם היו מקומות שהרגשת בהם לא במקום, למשל 'הטרמינל' ברמות מנשה שזכור לי כחוויה קשה ומוגזמת עם כמות פסיכית של מבלים. לא היה לזה איכות קיבוצית". ובכל מקרה, "שם בפאבים, העולם החברתי התנהל. שתו לא מעט, רקדו די הרבה. אני חושב שהחוזק של הסצנה היה שגם אנשים שלא היו קיבוצניקים או לא מחוברים לתרבות הקיבוצית, עברו שם תהליך חִברות. למשל, לבוא בחולצה גזורה או בכפכפים".
רבים משמות המקומות נגזרו מהמיקום או מהגלגול המיתולוגי שלו והשתלבו היטב עם הקודים הקיבוציים: "הסילו", "המרתף", "המכבסה", "המתפרה", "האסם", "המכון", "הסליק". הפאב של שריד נקרא "הגיצייה" (במלרע) על שם אחת מחברות המשק המבוגרות. למרות הצלחתו, היא מאוד לא אהבה את הרעיון ולבסוף שינתה את שמה לגיטייה. ה"סלביץ" (אשפת ברזל) שהוקם במשמר הנגב בסביבות 1998 היה במקור החזיריה המיתולוגית של הקיבוץ. אחד הגלגולים של "הסילו" ביפתח היה חלל לאחסון צלופחים – ענף שלא צלח.
בגדול, אם מחפשים את שורשי התופעה, אפשר למצוא אותם בהתחלה במתנדבים. היו קיבוצים בהם למתנדבים היה פאב-דיסקו משלהם כבר בשנות ה-70 או ה-80, וזה נתן תיאבון למקומיים שרצו להקים פאב משלהם או לאחד את זה של המתנדבים עם מקום חדש או משופץ. "ברור שהרקע זה המתנדבים בקיבוצים, אבל בשנות ה-90 כבר היו הרבה פחות מתנדבים וזאת הייתה תרבות בילוי של הקיבוצניקים עצמם. אישית אגיד שברוב המקומות שיצאתי אליהם לא היו מתנדבים וגם אם כן – הם היו מאוד שוליים", אלמליח אומר.
רוב הפאבים התחילו במקלטים?
"כן, אבל באיזשהו שלב בתקופה הזאת הרבה כבר עלו על פני הקרקע. ועדיין, הרבה מאוד נותרו במקלטים ששופצו. זאת תקופה שלא היו בה הפגזות, היה שם ספייס, הרעש לא הפריע לקיבוץ. מבחינה מספרית, חצי מהפאבים היו קטנים, כלומר הגיעו אליהם פחות ממאה איש בערב שישי. זה נשמע לנו מעט, אבל זה מחזיק. רחבת ריקודים קטנה, בר, מקום לשבת בחוץ ואתה מעביר ככה בכיף ערב ביתי נחמד. אלו המקומות הלוקאליים, למעט בליינים בודדים שהגיעו אליהם מבחוץ כחברים של".
והיו את המועדונים היותר גדולים, שהיו אזוריים.
"כן. הם הכילו 100- 200 איש, ולשם כבר הגיעו אורחים והיה יותר מעניין, כולל סצנה של היכרויות רומנטיות, אנשים חדשים ועדיין האופי מאוד קיבוצי, והבסיס המקומי רחב. והיו המועדונים הגדולים, שאליהם הגיעו 200- 500 איש, שזה כבר דיסקוטק אזורי מכובד במבנה מסחרי שאיכשהו הצליחו להשתלט עליו. המקומות הקטנים יכלו להחזיק יותר שנים, אפילו שני עשורים. בגדולים יותר זה היה מורכב, עליות וירידות והסיבות הרבה פעמים היו קשורות למי ניהל את המקום והאם היו שינויים דמוגרפיים בקיבוץ, למשל אם באו או הלכו במב"חים או גרעיני נח"ל. והיו המקומות הענקיים, היו אז שבעה-שמונה כאלו, של אלף או אלפיים איש. התגלגל שם הרבה כסף, זה היה כמו ענף של הקיבוץ שתוחזק על ידי צוותים גדולים ושכירים וחברות שמירה ואבטחה. למשל ה'וורטיגו' ברמת דוד, ה'טרמינל' ברמות מנשה, ה'אולטרסאונד' ביגור, ה'מטרוק' בחצור…".
במחקר הוא נותן את הדוגמה של ה"שיבר" בקבוצת שילר. "הקמת המקום התבצעה ברובה הגדול על בסיס עבודה עצמית של צעירים, כולל יציקות בטון, נגרות וגינון (…) עד מהרה החל המקום לצבור תאוצה. בין השנים 1997- 2002 'השיבר' עבר מהלך מדהים של צמיחה כלכלית – ממחזור של 250 אלף שקלים לשנה למחזור של 2.3 מיליון שקל (רווח של 1.25 מיליון) בשנה – והיה שני רק למפעל הקיבוצי והרפת. משנת 1999 הוכנה תוכנית עסקית ומונתה הנהלה ציבורית (…). בשיאו פעלו שתי רחבות ריקודים והמקום צויד במערכת הגברה מהשורה הראשונה ותאורת לייזרים. הוא נסגר בשנת 2011 משיקולים כלכליים".
כצפוי, דווקא במקומות שלא הלכו לכיוונים המסחריים אתה אומר שראית את "הסיפור המקומי" מבחינה אנתרופולוגית. מה למשל?
"יש שם המון ביטוי להיררכיה הקיבוצית, שכבר אז התחילה להתפורר. כבר לא היה כזה כבוד להיכנס עם בגדי עבודה לחדר אוכל. הנושא של הגבריות, למשל. גבריות בקיבוץ עוד לא כל כך חקרו, לעומת נשיות, וזה נושא מאוד חשוב. בקיבוץ של אז, מוסדות אחרים שבהם יכולת להביא לידי ביטוי את הגבריות שלך הלכו והצטמצמו, למשל החקלאות. אבל בפאב עדיין יכולת לראות שאנשים מחזיקים המון פאסון ויש תפקידים חברתיים: 'הטווס', 'הגד"שניק', 'היחידה המובחרת'… יכולת לראות את ההיררכיה המקומית ואם הלכת לפאב של קיבוץ אחר – כל אחד היה יכול להסתכל עליך מלמעלה, כי זה הבית שלו".
סטיל לאבינג יו
מבחינה מוזיקלית, אמרת קיבוץ בניינטיז – אמרת רוק. לפחות בתחילת הערב. בגזרת הדיסקו כיכבו אוספי ה"היטמן" של אותן השנים. "הסלואו היה של הסקורפיונז", נזכר טל גובר ממעגן מיכאל, שתיקלט ב"מועדון מעגן מיכאל" בניינטיז וניהל אותו מ-2012 לכמעט עשור. "הסלואו נחשב לאיכותי לפי אורך השיר. רק דקה לתוכו היה לוקח להתארגן ולמצוא בת זוג. רק המקורבים היו יודעים שהולך לבוא עכשיו סלואו והיה להם זמן לחפש פרטנרית. זאת הייתה רוח התקופה. היו באים פתאום לעמדה של הדי.ג'יי ואומרים 'אחי, שים לי עכשיו סלואו, יש פה מישהי שאני חייב לרקוד איתה!', ואז אמרתי: 'אי אפשר, הרגע שמתי'. אז הייתי מקבץ כמה בקשות ואז שם. ככה היה נסגר הערב – כל הזוגות היו מתפנים. לאט לאט זה נהיה יותר מקצועי". לדי.ג'יי שהשקיע הייתה עבודה מורכבת, עקב האתגרים הטכנולוגיים דאז. "הייתה תקופה שהייתי בא עם ערימת תקליטים מהבית. היו לי קלטות מכוונות מראש על שירים ספציפיים והייתי מדביק מדבקה על כל קלטת עם השיר הרלוונטי ומסדר אותן מראש כדי לא להיתקע במעברים", סיפר בריאיון איתן רובין, שהיה אחראי על פאב "האלטרנטיבה" במחניים עד סוף 1992.
מה שעלה באופן מובהק, אלמליח אומר, הוא שלמרות אותה אפוקליפטיות פשוט היה שם שמח. "המרואיינים מאוד שמחו לדבר. השיחות היו מהנות וכולם הסכימו שזאת הייתה חוויה מאוד כיפית וייחודית. הרבה תיארו את זה כאילו הפאב שלהם הפך פעם בשבוע מבחינתם למקום הכי אטרקטיבי שיש, עם הטקס של שישי בצוהריים שמתחיל בלהביא כביסה מהמכבסה, להמשיך לכדורגל אחר הצוהריים וכו'. הם לא רצו ללכת למקום אחר". מי שסיכם את זה באופן מדויק במחקר היה טל גובר. כשנשאל מה היה בשבילו הפאב ולאיזה שלב בחיים הוא קושר אותו, ענה: "לתקופה נהדרת. אני לא חושב שהיו הרבה תקופות כאלו (…) אנחנו תמיד צוחקים על זה שהגלגול הכי טוב בחיים זה להיות קיבוצניק בניינטיז".
בירה קרה, נשים חמות (ואין ספרינקלרים)
התנאים שהתקיימו אז בפאבים הקיבוציים היו קרש קפיצה ליזמויות יצירתיות ולהתנסות במנהל עסקים
כשקרא ספרות אנתרופולוגית על תופעת הבילוי הגלובלית במרחב הכפרי, אלמליח מצא שהנוכחים במקומות אלו גם עברו שם תהליכי שינוי והתאמה למציאות החדשה, "ובאמת בהרבה מאוד מהמקרים אפשר לזהות את המועדונים האלה כאקט של יזמות. מה יכול לעשות צעיר בן 22 בתוך מהפכת ההפרטה? אף אחד לא שואל אותו מה הוא חושב, הוא לא בוועדות הכלכליות וזה מתעל אותו למרחב חיי הלילה, לתפוס צריף או לול ולייצר בו מרחב 'מאוורר' וגם ליצור מקפצה לשלבים הבאים. עבדו שם בהתנדבות, בנו ושיפצו לבד ואז בחלק מהמקומות התחילו לגבות תשלום בכניסה. יש פה גם קרש קפיצה החוצה: אתה מכיר אנשים, נחשף לסביבות אחרות, מתחיל להתעסק בכסף ולהיות חלק מהכפר הגלובלי. והיו יזמויות מטורפות", הוא מסביר.
כוונתו, למשל, ל"חברת ההסעות" שאירגן מועדון ה'וורטיגו' ברמת דוד. כמה מועדונים גדולים אספו באוטובוסים את מתנדבי קיבוצי האזור, שהגיעו בנוחות לבלות בהם במאסות. גם בשדה נחמיה עשו דבר דומה, עם 15 (!) אוטובוסים ומיניבוסים שאספו את המתנדבים מקיבוצי עמק החולה בערבי רביעי, שהוקדשו למתנדבים, והסתיימו מוקדם יחסית, ב-23:00, משום שרכזי המתנדבים התלוננו שהם לא מצליחים להתעורר בבוקר לעבודה. בנחשון, שם פעל ה"פרדוקס" בסביבות 1998 -2001, הרימו בסילבסטר של כניסת המילניום מסיבת ענק של אלף איש, בהשראת האירוע שלא קרה אבל דובר רבות: מופע איחוד של פינק פלויד בפירמידות בגיזה, באותו הלילה. ליאור שניר, שניהל את ה"פרדוקס" בשנים ההן, סיפר בריאיון: "היה תור מטורף בכניסה לקיבוץ, הזמנתי עיתונאים ותקשורת. עשינו ספינקס ענק בגובה של כמה מטרים ובאורך עשרה מטר, בנינו פירמידות שחלקן זזו והיו בתוכן הופעות. בערבים שקדמו למסיבה היה גמל בשם מוטי שהובא מפינת החי ועמד בכניסה ליד הקופאי לטובת יח"צ. בערב אחד הוא השתחרר מהחבל והתחיל לברוח ברחבי הקיבוץ. רצנו אחריו אבל לא הצלחנו להתקרב, הוא התחיל לנשוך. עד שהגיע מי שהיה אחראי על 'משק הילדים', תפס לו את הרצועה ולקח אותו בחזרה לשם".
בירה קרה, נשים חמות (ואין ספרינקלרים)
התנאים שהתקיימו אז בפאבים הקיבוציים נראים היום מנותקים מהמציאות
אלמליח אומר שתופעת הפאבים בניינטיז קמה בתוך "ואקום של הפקרות". והוא מפרט: "החיים של החבר'ה הצעירים ושל בני הנוער באותן השנים היו פשוט הפקרות. הקיבוץ, בתוך הטלטלות שחווה, שכח את הדור הצעיר בהרבה מובנים. מעט מאוד גורמים התעסקו איתם ותיווכו את המצב. באותן שנים יכולת לעשות מה שאתה רוצה, איפה שאתה רוצה ואף אחד לא שם לב. למשל להיכנס לפאב בכיתה י"א".
את הרוח ההיפית הזאת שינו הזמן, הנורמות והרגולציות ואכיפתן, כלומר תקנים שהוחמרו והוכלו על אלו שעבדו כעסק או רצו להתקדם למעמד של עסק, שהצריך רישוי מתאים וניהול מוקפד. מעבר לביקורות ולביקורי משטרה, זה חייב, בין היתר, התקנת מערכות כיבוי אש מקצועיות ויקרות. קיבוצים שהפאבים שלהם היו בצריפי עץ ישנים ויתרו מיד וגם אחרים, מה שהוביל במקרים רבים לסגירה.
כך גם נושא העישון במקומות סגורים (שרווח אז בכל הפאבים, גם בדחוסים שבמקלטים) ועקרון ה"אפס סובלנות" להטרדות מיניות שלא היה אז במודעות, בטח אם מוסיפים לזה את אותה גבריות ישנה שהתמקמה שם היטב, ע"ע הסגידה למתנדבות. בעניין האחרון, היו גם פרוגרסיביים. עמיר שכטר, האחראי על פאב "הסילו" בלהב בשנים 1991 -1995, אמר בריאיון ש"אחד הדברים הייחודיים (בלהב, שהיה אז הפאב הפופולרי של הדרום, ע"ט) היה כמות גבוהה של בחורות וזה היה חלק מהדנ"א של הפאב. הגיעו לשער הרבה רכבים של בנות בלבד שאמרו שהן מרגישות בלהב יותר בטוח. זה היה מקום ידידותי לנשים, ולכן בהתאמה יותר גברים רצו להגיע אליו".
