יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2024 03 06 102327

"יד שנייה" תורמת לחברה

9 דק' קריאה

שיתוף:

לימור פרייס מאביגדור, עובדת באגף לשירותים חברתיים, סוחפת אחריה מתנדבים מהמושב לנתינה * באמצעות בגדי "יד שנייה" היא מעצימה נשים ותורמת לחברה וגם לאיכות הסביבה * לימור מספרת על בעיה רפואית נדירה ממנה סבלה וכיצד נרפאה

*תמונה ראשית: לימור פרייס. צילום: נילי קאופמן

לימור פרייס נולדה במושב אביגדור בשנת 1973. אביה, אביגדור גול ז"ל, הוא בן למייסדי המושב. אימה שוש עלתה ארצה מתימן בילדותה. סבה וסבתה של לימור מצד אביה טיפחו רפת ועבדו את האדמה. כשהוריה התחתנו הם רכשו משק צמוד אליהם. במשק היו לולים, מטעים וגידולי שדה. "כמו רוב ילדי המושב, אחי, אחיותיי ואני עבדנו במשק בכל עונות השנה ובעיקר בקיץ," היא משחזרת את ילדותה. "עבדנו בשדות בקטיף ובזריעה, אבל לרוב מיינו את תוצרת חקלאית." כל ילדי המשפחה למדו בבית הספר היסודי "מבואות" ובתיכון באר-טוביה. בנעוריה הדריכה לימור בתנועת הנוער במושב.  

אימה שוש היא אחות במקצועה, אך כשנולדו הילדים האם החליטה להקדיש את זמנה לבית, למשק ולגידול ארבעת הילדים. כאשר בגרו ילדיה, היא החליטה לקחת על עצמה תפקידים ציבוריים ומונתה ליו"ר נעמ"ת של המועצה האזורית באר טוביה.  

"אמא יזמה פעילויות וטיולים עבור נשות המועצה והדגישה את חשיבות מעמד האישה בכל הזדמנות ובכל שיח. גדלנו בבית פמיניסטי וחונכנו להיות נשים חזקות ודעתניות, עם מוסר עבודה גבוה וערכים של נתינה, חברוּת ועזרה הדדית," אומרת לימור. בהמשך קודמה אימה ומונתה ליו"ר אגף החברות בתנועת המושבים הארצית. 

"אבי ז"ל נפטר צעיר, כשהיה בן 49 בלבד. כולם הכירו אותו. הוא היה דמות מרשימה," מספרת לימור. "הוא הותיר אחריו משפחה מלוכדת ומאוחדת וצי של חברים שאסף במהלך חייו. הוא היה איש של אנשים, מגנט לסובבים אותו, הרוח החיה והמלכדת. הוא אמנם עסק בחקלאות כל חייו, אך לצד זה היה יזם בנשמתו – עם לב ענק ואומץ לנסות ולהתנסות. כששואלים אותי מהיכן רוח היזמות, אני תמיד עונה שזה מאבא שלי."  

בצבא שירתה לימור בכלא פַרְעָה במחנה פליטים בג'נין, והיא מציינת בדרך אגב: "הייתי חיילת מצטיינת של פיקוד מרכז." 

במושב שלושה דורות ממיינים תפוחים אימא אבא סבתא שולה ושלוש הבנות. אלבום פרטי
במושב: שלושה דורות ממיינים תפוחים – אימא, אבא, סבתא שולה והבנות. אלבום פרטי 

מאמריקה לחנות הבגדים במושב 

אחרי הצבא נסעה לימור עם חברה טובה לארצות הברית. הן הגיעו לצפון קרוליינה ועבדו שם בחנות בגדים גדולה. לאחר כחצי שנה הן הצליחו לחסוך כסף ויצאו לדרום אמריקה ל"טיול הגדול".  

לאחר שחזרה ארצה החלה לימור לעבוד בקיבוץ נחשון, שם היא הכירה את שי פרייס, בן הקיבוץ. השניים נישאו בשנת 1998 ובנו את ביתם בהרחבה של מושב אביגדור. שי הוא נגר במקצועו. "אני עבדתי כעשר שנים ב'תנובה' כמנהלת מכירות באזור דרום. שם רכשתי את כישורי השיווק והמכירות," היא מעידה.  

עם הזמן נולדו להם בת ובן. כשמלאו לבתם יסמין ארבע שנים ובנם ערן נולד, החליטה לימור לעזוב את "תנובה" ופתחה חנות בגדים במושב: "שֵם החנות היה 'אתנחתא' ואכן, המקום היה יותר מחנות בגדים. בנות האזור הגיעו, התחדשו בבגדים, שתו קפה והניקו שם את תינוקותיהם."  

שבע שנים הפעילה לימור את החנות ובמשך הזמן הזה אירעו שלושה מבצעים בדרום: "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן". לימור נאלצה לסגור את החנות לתקופות ארוכות וכתוצאה מזה החליטה בצעד נחוש לסגור לתמיד את החנות האהובה.  

משתתפות מבצע סבתא. שנייה מימין שוש גול. צלמי משפחת הלב של יגאל סלבין
משתתפות ב"מבצע סבתא". צלמי משפחת הלב של יגאל סלבין 

עבודה חברתית  

"לאחר סגירת החנות ועד היום אני עובדת באגף לשירותים חברתיים, בתוכנית של משרד הרווחה שנקראת 'נושמים לרווחה'. בתוכנית אני מלווה משפחות שמצויות בעוני והדרה חברתית. הליווי מתמקד בתחומים שונים –  מיצוי זכויות, תעסוקה, התנהלות כלכלית, חיבור לקהילה ושיפור תנאי חיים בסיסיים.  

"תוך כדי העבודה במחלקה נחשפתי לצרכים של המשפחות האלו. אז הבנתי כי יש בכוחי לעזור על ידי גיוס הקהילה בה אני חיה. תוך זמן קצר הפכו אנשי המושב שלי, מושב אביגדור, לשותפים מלאים לעשייה. עם הרכב האישי שלי העברתי בגדים, צעצועים וחפצים שונים. כאשר היה צורך להעביר דברים כבדים כמו רהיטים ומוצרי חשמל, תמיד מצאתי מתנדבים עם טנדר שסייעו בהובלה ובשינוע. השילוב בין שתי הקהילות הוא שילוב מנצח. המשפחות שמחות להתחדש ולחסוך כסף, והמתנדבים שמחים לתת ולתרום." 

יריד בגדי יד שניה במושב אביגדור צילום עדי רז סילברבוש
יריד בגדי יד שניה במושב אביגדור – צילום: עדי רז סילברבוש 

בעיה בריאותית קשה 

לימור הייתה בתנופת עשייה, ואז לפתע הגוף החל לבגוד בה: "כאן מתחיל הפרק השני של חיי," היא מספרת. "בתקופת הקורונה וללא קשר לקורונה, התחלתי לסבול ממיגרנות ומכאבים חזקים מאוד בצוואר ובעיקר בפנים – בלסת ובשיניים. כמעט לא יכולתי לדבר. ביום בהיר אחד הפכתי מ'בולדוזר' של עשייה לאדם כבוי, עם כאבים רצופים יום ולילה. הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. הכאב הכניס אותי לחרדה ודיכאון – ומצאתי עצמי לראשונה בחיי במצב של חוסר אונים וחוסר יכולת לחזור לעצמי ולחיי הקודמים. צרכתי כדורים יום ולילה ללא הועיל." 

לימור ביקרה אצל רופאים ומטפלים רבים ושונים, אף הגיעה אל רבנים מוכרים, וכלום לא עזר: "הייתי במצב קשה במשך שלוש שנים. הכאב השתלט על חיי. עשיתי את כל הבדיקות, הצילומים והבירורים על מנת למצוא את המקור לכאב. הרופאים לא זיהו את מקור הבעיה ולכן פסקו כי המקור הוא נפשי… בכל פגישה עם רופא, בכיר ככל שיהיה, נאמר לי שככל הנראה הבעיה היא נפשית. 

"בשלב מסוים השתכנעתי להתחיל לקחת כדורים חזקים מאוד, אשר עוזרים לכאבים עצביים והצלחתי לחיות עם הכאב, אבל לא השלמתי אתו. הצלחתי לצאת מהבית, לרומם קצת את הנפש ואפילו לחזור לצחוק קצת. ואז, כשהתחלתי להרגיש מעט יותר טוב ומתוך הרצון להתרומם ולצמוח מחדש, התחיל פרויקט חיי."  

המפיקים. מימין זמנאיי יגאל סלבין ולימור. צלמי משפחת הלב של יגאל סלבין
המפיקים: מימין זמנאיי, יגאל סלבין ולימור. צלמי "משפחת הלב" של יגאל סלבין 

פרויקט "הדרומיות" 

איסוף החפצים והשינוע היומיומי עייף מאוד את לימור, שהייתה חלשה פיזית באותה תקופה. היא חשבה איך להקל על עצמה וגם לעבוד ביתר יעילות. אז היא החליטה להתמקד בבגדים: "מאז שאני נערה צעירה אהבתי והתחברתי לתחום ה'יד השנייה'. נהגתי להסתובב עם אחותי בשוק הפשפשים ולמצוא מציאות. במהלך עבודתי באגף הרווחה, שמתי לב שיש הרבה אנשים שנרתעים מבגדים משומשים.  

"התחלתי לחקור את הסיבות לחָסָם והגעתי לכמה מסקנות: ראשית, אצל הרבה אנשים הקונוטציה של בגדים ישנים מתחברת לעוני ובושה. שנית, אנשים רבים, ביניהם גם קולגות שלי מהעבודה ובנות משפחה, הביעו סלידה ואפילו גועל מלשים על עצמם בגד, שכבר נלבש על ידי מישהו אחר. זה הדהים אותי ונהגתי להגיד לאותן נשים: 'מה ההבדל בין ללבוש בגד שמישהו אחר לבש ועובר כביסה, לבין אכילה במסעדה עם צלחות וסכו"ם שנשטפו לאחר שמישהו אחר אכל בהן?'." 

לימור הבינה שעליה לגרום לשינוי תפיסתי, וקיבלה החלטה לעשות זאת, תוך כדי הדגשת התרומה לאיכות הסביבה וגם לחיסכון. היא שמה לב שבמרכז הארץ ואפילו בצפונה החסם לא כל-כך קיים, להיפך, שם חנויות היד שניה הן פופולריות ואפילו טרנדיות. עוד היא שמה לב שחנויות מסוג זה בדרום הן בדרך כלל במקום צדדי, לא מרכזי, ולא כולם מכירים אותן. "ואז החלטתי 'להרים' את כל התחום הזה בדרום עבור נשות הדרום." כצעד ראשון פתחה לימור קבוצה בפייסבוק תחת הכותרת: "דרומיות מְכוּרוֹת ליד שנייה".  

הנה מה שכתבה לימור בקבוצת הפייסבוק אודות מטרת הקבוצה:  

"כדור הארץ צועק 'הצילו'!!! הצטרפו אלינו לקבוצה של בנות מהדרום שמכורות לאופנת יד שנייה ומבינות שהשינוי מתחיל בנו! קבוצה זו שמה לעצמה למטרה להעלות מודעות לנזקי תעשיית האופנה, לחבר את הצרכניות הישראליות בכלל והדרומיות בפרט לצרוך אופנת יד שנייה ולעודד את הסביבה לצריכה מקיימת. שוק יד שנייה גדל מאוד בכל העולם והצפי הוא שתוך חמש שנים יכפיל את עצמו! אנחנו רוצות לקחת חלק במגמה העולמית הזו ומזמינות אתכן להצטרף אלינו ולהפיץ את התכנים והאלטרנטיבות שישנן כעת בתחום האופנה". 

לקבוצה הצטרפו תוך זמן קצר מאות משתתפות וכיום, כשנתיים לאחר הקמתה, הקבוצה מונה אלפי חברות פעילות. "אני דואגת לשמור על הקבוצה כקבוצת תוכן איכותית ומאפשרת רק לעסקים מהדרום לפרסם בה את מרכולתם," מסבירה לימור. "בין היתר יש לנו פינות קבועות וכייפיות של פִרגון לנשים, ארגונים ומיזמים. אני אישה מאוד צבעונית בלבוש ומפעם לפעם מעלה טיפים וכתבות אופנה לטובת מי שאוהבת. אני לובשת רק יד שניה, וכבר כמה שנים לא דרכו רגליי בחנויות שהן לא יד שניה. אני מאמינה באמת ובתמים שאפשר למצוא הכול בחנויות הללו וחבל לבזבז כסף ומשאבים."  

Screenshot 2024 03 06 111035
זמנאיי מדגמנת באתר דודאים. צלמי משפחת הלב של יגאל סלבין 

ירידים 

לימור הבינה שהשלב הראשון לשינוי התפיסה לגבי בגדי יד שניה צריך להיות בסביבתה הקרובה. "החלטתי לערוך יריד ניסיוני ראשון לבגדי יד שניה והצעתי לכמה חברות לעזור לי להרים אירוע גדול. אספנו מאות ואפילו אלפי פריטים, במשך ימים ולילות מיינו אותם היטב, קבענו תאריך והזמנו את כל נשות הדרום להגיע וביניהן גם את המשפחות אותן ליוויתי במהלך השנים.  

"קבענו מחירים חברתיים וזמינים לכולם, עד 20 ₪ לפריט, כולל מותגי-על ובגדים של מעצבי צמרת ישראליים ובינלאומיים. הבגדים הועברו אלינו מכל האזור, כולל מקרית מלאכי, אשקלון, אשדוד ויישובי המועצה שלנו – המועצה האזורית באר-טוביה."   

היריד היה הצלחה אדירה. בזכות כישוריה השיווקיים והיכרותה עם הרשתות החברתיות  הצליחה לימור לייצר "באז" וכבר ביריד הראשון הגיעו מאות נשים לבית העם במושב אביגדור.  

כבר מתחילת הדרך עבדו לצידה של לימור חברות ומתנדבות מכל הגילאים, רובן ממושב אביגדור. מי שמובילה את פעילות המיון של הבגדים היא אימה שוש גול, אשר יחד עם חברתה אתי ריינהולד ומתנדבות נוספות – גם פנסיונריות וגם נערות צעירות מהמושב – הן עוסקות במיזם באהבה ובמסירות רבה.  

אומרת שוש גול: "יש לנו ימים קבועים בהם אנחנו נפגשות וממיינות בצוותא. הפרויקט הזה הכניס עניין רב וסיפוק לחיינו. אנחנו פנסיונריות וזו דרך נפלאה לעשייה ולתרומה עבור הקהילה. אני גאה מאוד בבתי לימור על המיזם שהרימה, שנוגע בכל כך הרבה אנשים." 

לימור ממשיכה בעריכת הירידים אחת לשלושה חודשים. לאחר כל יריד היא יושבת עם צוות המתנדבות והן מגיעות להחלטה משותפת למי לתרום חלק מהרווחים: "בירידים הראשונים נתרם חלק מכובד מההכנסות לטובת משפחות החיות בעוני. הימרנו את הכסף לתווי קנייה ברשת מזון גדולה והעברנו אותם לאגף הרווחה. בהמשך העברנו תרומות לטובת ניצולי שואה, חיילים בודדים, לעמותה של אחים שכולים ולעמותת 'תינוקות של החיים'. מהיריד האחרון שנערך בשישי שעבר תועבר התרומה לעמותה עבור נפגעות תקיפה מינית מהשבעה באוקטובר." 

הירידים של "הדרומיות" התפרסמו מאוד. נשים מגיעות מכל רחבי הארץ: החל מהצפון, ממקומות כמו חיפה ויבניאל, דרך המרכז ועד הדרום, כמובן. כיוון שנושא הקיימות והמִחזוּר מאוד חשוב ללימור ולחבורתה, הלקוחות מתבקשות להגיע ליריד עם שקיות רב פעמיות או טרולי. הנשים מעמיסות מכל הבא ליד: חולצות, שמלות, מכנסיים, נעליים ומעילים. כל הבגדים מאיכות מעולה. המחירים, כאמור, חברתיים ונגישים לכולן. "חשוב לי לציין כי בירידים האחרונים הכנסנו גם בגדי גברים ומאות גברים הצטרפו לקבוצה," מוסיפה לימור. "יש ביריד אזור שנקרא "מציאון", בו הנשים, ובעיקר הנערות, חוגגות וקונות ארבעה פריטים בעשרה שקלים." 

Screenshot 2024 03 06 110644
מתוך תצוגת אופנה באתר דודאים. צלמי משפחת הלב של יגאל סלבין 

הפקות אופנה 

לימור עורכת מעת לעת הפקות אופנה. לשם כך היא בוחרת כמה נשים כדי לרענן את תדמיתן ולהראות לכולן: איך ניתן להתלבש בשיק מבלי לקרוע את הארנק. שותפיה להפקות הצבעוניות והמעניינות הם  זמנאיי טפרה לב ארי ויגאל סלבין. זמנאיי היא פעילה חברתית, אמנית, תכשיטנית וסטייליסטית. 

"החיבור ביננו הוא עמוק ומיוחד," מעידה לימור. "אני אוהבת אותה כמו אחות קטנה. שתינו מרגישות שההפקות האלה הן ה'בייבי' שלנו, היהלום שבכתר, ואנחנו משקיעות המון זמן ואהבה בבחירת הנשים והאאוטפיטים."  

גם יגאל סלבין,  צלם בעל שם בינלאומי, יזם בנשמתו – מתחבר לאג'נדה שמביאות איתן השתיים. לכל סט צילומים הוא מגיע עם עשרות צלמים מ'משפחת הלב' (תלמידיו בעבר ובהווה). עוד לוקחות חלק המאפרות מירב עמר מאשדוד ואתי חדד מאביגדור. עמר וחדד מגיעות לכל ההפקות ודואגות שהבנות תקבלנה חוויה שווה ומפנקת. כל האנשים שלוקחים יד בהפקות המרהיבות עושים זאת בהתנדבות וללא תמורה כספית. בכל הפקה יש עוד ועוד מאפרות ומעצבות שיער, המבקשות להצטרף ולקחת חלק והעשייה מדבקת. 

"אחת ההפקות שהכי אהבתי," משתפת לימור, "היא הפקה שצולמה באתר הפסולת 'דודאים' בנגב. יצרתי קשר עם תמר אדמתי, מנהלת קשרי לקוחות של האתר וביקשתי את אישורה. תמר לשמחתי אהבה את הרעיון ורתמה את המנכ"ל ואת צוות ההנהלה לטובת הפרויקט. אפילו חלק מהעובדות הביעו רצון להשתתף בעצמן. זמנאיי ואני בחרנו להלביש את הבנות בבגדי ערב יד שניה, כמובן, כדי להדגיש את הפער בין הפאר וההדר לבין כמויות הזבל והררי הפסולת שכולנו לא מפסיקים לייצר. ההפקה הייתה מיוחדת ומרשימה וגרמה להדים רבים. 

אחריה הגיעה הפקה נוספת, "מבצע סבתא", שזכתה להצלחה עצומה והתפרסמה בתקשורת. בהפקה זו נבחרו 7 נשים שעברו את גיל שבעים והולבשו בבגדי וינְטֶג' צבעוניים. כאן המקום לציין את ההבדל בין המונחים וינטג' ו-רטרו. וינטג' – בגדים שנוצרו לפני שלושים שנה לפחות. רטרו – בגדים שנוצרו בתקופתנו בהשראת בגדים מתקופות קודמות. "אגב," מציינת לימור, "אני מכורה לווינטג'. יש לי אוסף מדהים שאותו אני לא מוכרת בירידים. יום אחד בע"ה אפתח מקום קטן ואינטימי משלי לחובבות הז'אנר." 

נציין גם שהדרומיות מארגנות "מסיבות החלפה", בהן באות נשים עם פריטים יפים ו"שווים" שאינן לובשות. הן מציעות אותן זו לזו, וכל אחת יוצאת נשכרת עם בגד שהוא יפה בעיניה.  

"תסמונת הנשראיגל סינדרום" 

וכך המשיכה לימור לעבוד קשה. עד השעה ארבע אחר הצהריים במחלקת הרווחה בקריית מלאכי, אחר הצהריים בעסקי היד שנייה – הבאת סחורות, מיונים וסחיבות. ובשעות הלילה עבדה במדיה, בפרסום בקבוצת הפייסבוק שלה – הכנת פוסטים, תגובות לכולן, פרסום הפעילויות ועוד. וכל זה כאמור תוך כדי שהיא סובלת מכאבים כרוניים, ורק האנשים הקרובים אליה מודעים לכך. 

 אבל יש סוף אופטימי לסיפור הזה. רוםא בתל אביב פסק כי יש ללימור תסמונת נדירה, שככל הנראה גורמת לכל הכאבים ושמה: "תסמונת הנשר" (Eagle Syndrome). לאחר יריד נוסף, לימור ובעלה טסו לצפון קרוליינה, אז עברה ניתוח לטיפול בתסמונת. מאז הניתוח עברו מעל ארבעה חודשים ולימור מספרת: "היום אני כבר מסוגלת לסובב את הצוואר, דבר שלא הצלחתי לעשות קודם לכן. וזה כבר שיפור משמעותי. אני מדברת ברור יותר, והכאבים פחתו באופן משמעותי. מדובר על החלמה ארוכה של שנה ושיקום של עצבי הפנים, אבל אני כבר מאושרת ומודה לאל על מה שהשגתי עד כה." 

"חשוב היה לי לספר על התסמונת שלי משתי סיבות." מוסיפה לימור, "האחת, לפעמים אַת מרגישה שמשהו אצלך לא בסדר, ולא תמיד הרופאים יכולים להצביע על המקור. אבל את מכירה את עצמך, לכן את צריכה להשתדל להתעקש ולברר עוד ועוד. וסיבה שניה – היה לי חשוב לספר על 'תסמונת הנשר', שרבים לא מודעים לה. ואם עזרתי למישהו שיש לו כאבים מהסוג הזה, דייני." 

ומה בעתיד?   

בעת המלחמה לימור הייתה עסוקה בהחלמה, אבל היא פעלה מן הבית בעזרת המתנדבות שלה. בתחילה הן קיבלו רשימות של בגדים שחסרים למפונים במקומות שונים, הכינו חבילות ושלחו אותן. "פנו אלי הרבה נשים מארגונים שונים שהוקמו בבקשה להעביר בגדי נשים למפונים," מספרת לימור. "כיוון שהייתי חלשה וכאובה, ביקשתי את עזרת הדרומיות גם במיון וגם בשינוע. הדברים הועברו לים המלח, לאילת, לנתניה ולהרצליה. עד מהרה נפסקו הבקשות ובתי המלון והחמ"לים ביקשו שלא נשלח יותר.  

"בשבוע הבא אנחנו מתכננות הפקת אופנה מיוחדת לקראת 'יום האישה הבינלאומי'. מדובר בנשים מהממות השייכות לקהילה מסוימת, אבל כמו תמיד אנחנו שומרות על סודיות ולא חושפות פרטים על ההפקה טרם פרסומה. מי שתרצה לראות תצטרך להמתין עד ה-29 בפברואר." 

וכך ממשיכה לימור בעשייה ובנתינה לחברה ולסביבה, ובדיוק כמו אמה היא פועלת להעצמת נשים ביצירתיות, בחדווה ובאהבה.  

לסיום אומרת לימור: "אני מתכוונת להמשיך ליזום ולפעול. חשוב לי להגיד שיש לי משפחה תומכת מאוד  מאוד, המון חברים וחברות טובים שבאים ונותנים יד בזמנם הפנוי. אני בורכתי. יש שפע של כוחות מסביבי שעוזרים לי להניע. אני לא לבד בדבר הזה. זכיתי להיות בנתינה, ואני זוכה גם לקבל  הרבה. אני מזמינה את מי שמעוניין לעקוב אחרינו בפייסבוק בקבוצת 'דרומיות מכורות ליד שניה'. או באינסטגרם: limorpreiss1. ואני פונה לנשים: כשאתן קונות בגדי יד שניה אתן תורמות לחברה, עוזרות לסביבה וחוסכות כסף רב."  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ובעיקר פשוט לא מתאים… השר ברקת הציג את הרפורמה של "מה שטוב לאירופה" ביוני 2023. שוב חזר על הבטחות דומות ל"הכנסת תחרות אמיתית", ל"הפחתת יוקר המחיה" ול"הורדות מחירים". הבטחות סרק המוכרות מ"רפורמות" קודמות. הרפורמה
2 דק' קריאה
״פורום מרכזי המשקים בגולן״ המתכנס באופן קבוע אחת לחודשיים ומהווה את הבסיס המרכזי בהנהגה החקלאית בגולן, התכנס לאחרונה בהרכב מרשים של כ-20 משתתפים, בחוות היישום וההכשרה שבאבני איתן, המנוהלת תחת היחידה לחקלאות וחדשנות שבמכון
< 1 דק' קריאה
‏משרד החקלאות וביטחון המזון והמשרד להגנת הסביבה, מפרסמים נוהל תמיכה בהשקעות בתשתיות לטיפול בפסולת חקלאית בהיקף תמיכה של 42.5 מיליון שקל השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן: "התמיכה של המשרד להגנת הסביבה היא חלק ממהלך
2 דק' קריאה
לראשונה לשנת 2024, נפתחת האפשרות לחקלאים שטרם מחזיקים היתר להעסקת עובד זר בחקלאות, להגיש בקשה מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", חקלאות ישראל נכנסה למשבר כוח האדם הגדול ביותר מאז קום המדינה, זאת בשל עובדים שגויסו
< 1 דק' קריאה
רויטל לביא, מנהלת הספרייה האזורית של חוף אשקלון, יצאה לגמלאות לאחר 35 שנים * רויטל, בת מושב הודיה, סיפרה לעדינה בר-אל על עבודתה בספרייה, על השינויים שחלו בה, על מרכז ההנצחה לחללי היישובים שהקימה
9 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן