פרץ רבס, חבר כפר המכבי, עמד בשנת 1944 יחד עם קבוצה של חברי וחברות תנועות הנוער הציוניות בלב העשייה של מחתרת ההצלה בבודפשט הכבושה
(הכתבה מבוססת על ספרו של פרץ רבס "מול נחשולי הרוע" שיצא בשנת 2001, בהוצאת "מערכת")
פרץ רבס נולד ב-1916, האמצעי משלושה אחים, בעיירה הוליץ', בת ששת אלפי תושבים, במערב סלובקיה. בקרב משפחתו וידידיו כונה לאצי, קיצור של השם לאסלו. אביו היה עורך דין ידוע וראש הקהילה היהודית המקומית. השפות שדיברו בבית היו – גרמנית, שפת האם, סלובקית – שפתם של תושבי העיירה וברחוב נשמעה גם הונגרית. המשפחה לא הייתה עשירה, אך דאגה לחנך את הילדים ברוח התרבות המרכז אירופית – קריאת ספרים, מוסיקה קלסית, וספורט – בתחום זה התגלה רבס הצעיר כאצן מצטיין, וזכה במדליות בתחרויות ארציות, זאת לצד פעילות אינטנסיבית בתנועת הנוער "מכבי הצעיר". כבר בילדותו נתקל באנטישמיות ממניעים דתיים וכלכליים, מצד לאומנים סלובקים. בשנת 1934 התחיל לימודי רפואה בברטיסלבה, העיר הגדולה (וכיום הבירה) בסלובקיה. בשנת הלימודים החמישית, לאחר הסכם מינכן (1938) בין היטלר לבין אנגליה וצרפת, הכריזו הפשיסטים הסלובקים על אוטונומיה, ועל הסטודנטים היהודים נאסר להמשיך בלימודיהם. לרבס, בזכות היותו ספורטאי מצטיין, הוצע להמשיך, אך מתוך הזדהות עם חבריו, בחר לעזוב. את לימודי הרפואה לא השלים מעולם.
בהכשרה בסלובקיה הכיר רבס את אשתו לעתיד נוניקה (רחל), שתהפוך לשותפתו בכל מבצעי העזרה וההצלה במהלך המלחמה. הם התחתנו בסוף 1941, ועברו לבירה ברטיסלבה לעזור בארגון בני נוער לתנועת "מכבי הצעיר". פעילות זו התבצעה על רקע התבססות משטר פשיסטי ואנטישמי במדינה הסלובקית העצמאית שנפרדה מצ'כיה.
באביב 1941 הגיעו לברטיסלבה שני אנשי "החלוץ" מפולין, ומסרו ידיעות מהימנות על כך שהגרמנים מבצעים רצח המוני של יהודים. החל ממרץ 1942 החל גירוש יהודי סלובקיה, מי לעבודת כפייה ומי להשמדה. ראשי התנועות החלוציות מחליטים לפעול – החלטה שאת הסיבות לה ייחס רבס לעצם הימצאותו של ארגון, עם הנהגה אידאולוגית ונחושה. עם התקרבות הסכנה עמדה ההנהגה בפני הכרעות גורליות. האפשרות ההירואית של מרד והתנגדות כללית נדחתה עקב מספר סיבות: רוב היהודים האמינו שבסופו של דבר לא יאונה להם הרע מכל. האוכלוסייה המקומית הייתה ברובה אנטישמית. היה חשש שפעולה גלויה תגרום לענישה קולקטיבית של הציבור היהודי. האפשרות שנבחרה הייתה בריחה להונגריה הסמוכה, שנחשבה אז למקום בטוח יחסית. על ההחלטה כותבה רבס: ""בתנאים שהזכרתי…פירושו של מרד היה מעשה התאבדות. ואנו שאלנו את עצמנו: לשם מה ולשם מי? האם לשם כבודם של המתים? או אולי לשם מיתוס נוסף של מצדה? במצדה התאבדו יהודים, לוחמים ולא לוחמים, כדי לא ליפול בשבי. ואילו אנו, חסרי נשק כלשהו, היינו שבויים ולכודים מראש בתוך רשת סבוכה שפרשו עלינו חיילי האס.אס. הגרמנים, אנשי ה'גארדה' הפאשיסטית הסלובקית וכן כל מנגנוני השיטור והבילוש של השלטון הסלובקי. את מעשי הגבורה ראינו באומץ הלב, בתושייה ובעורמה, כדי למצוא פרצות ברשת ולהימלט מתוכה, להיעלם ולעזור לעצמנו ולאחרים להינצל". (מול נחשולי הרוע, עמ 53).
הבריחה להונגריה
פרץ ונוניקה הבריחו את הגבול להונגריה בתא צר על סיפונה של ספינת נהר ששייטה על הדנובה והובילה פחם. בזמן ביקורת המכס הם הסתתרו בין קורות מתחת לסיפון. כשהגיעו לבודפשט, התברר ששני אנשי הקשר שלהם – יוסף שפר (לימים פעיל במחתרת, חבר כפר החורש, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר התנועה הקיבוצית) ודב פריד נעצרו. כך החלו שנתיים וחצי של חיי מחתרת בבירה ההונגרית, תוך החלפת זהויות ודירות, כשסכנת מוות אורבת בכל רגע. המראה ה"ארי", קור רוח אומץ לב ותושייה – כל אלה עזרו להם לשרוד בעיר ששרצה בבלשים ובשוטרים עוינים, כשכל מעידה יכולה להביא לסופם. בימים הראשונים הם נפגשו עם בני הזוג יואל והאנזי ברנד, ששיכנו אותם בדירתם ועזרו להם להתארגן. בכתיבה היסטורית על ימי השואה בהונגריה, יואל ברנד, שנסע בהמשך בשליחותו של אייכמן לקושטא כדי לקדם את עסקת משאיות תמורת הצלת יהודים, לא זכה לתיאורים מחמיאים. בספרו של רבס מתוארים בני הזוג ברנד ברוח אוהדת, כאנשים אמיצים ביותר, שסיכנו את חייהם כמעט מדי יום, ולמרות האיומים והסכנות לא נטשו את חבריהם.
מתחת לאפם של ההונגרים מתקיימת בבודפשט קהילה קטנה של פליטים מסלובקיה, חלקם דוברי השפה המקומית. הם חיים בזהות בדויה ומקיימים מפגשים במקומות מסתור, שם שומעים הרצאות על הקיבוץ ועל ארץ ישראל. מיד עם בואו לבודפשט נרתם רבס למילוי שליחותו: עזרה לפליטים שהגיעו זה מקרוב מסלובקיה, סידורם בהונגריה עם תעודות ומקום עבודה, סיוע בדברים הבסיסיים – מגורים, ביגוד ומזון. במקביל הוא חבר במאי 1942 ל"ועד לעזרה ולהצלה" , יחד עם יואל ברנד, שמואל (שמו) שפרינגר, דר' ישראל קסטנר, היו"ר נתן-אוטו קומוי וצבי סילג'י. ככל שחלף הזמן, הפכה הוועדה מגוף לעזרה לפליטים – לוועדת שמכוונת לכלל האוכלוסייה היהודית. הוועדה השכילה לגייס כספים, למרות שהחזקת מטבע זר נחשבה לפשע חמור. הכסף היה דרוש, כותב רבס, להקמת מעבדות לזיוף המוני של תעודות, לסיוע לבריחה מהונגריה, לרכישת נשק, להברחת חברים ממחנות של עבודת כפייה של הצבא ההונגרי, שחרור עצירים מבתי סוהר, ורכישת מזון וציוד לבתי ילדים.
באוגוסט 1942 נעצר רבס עקב הלשנה. בכלא ההונגרי הוא עונה והושם בצינוק, אך לא נשבר ולא הסגיר חברים נוספים של המחתרת. לאחר שהצליח לשכנע שלא פעל במאומה נגד "המולדת" ההונגרית, הוחלט לגרשו חזרה לסלובקיה. מפקד מקומי שלא סימפט את "הכלבים ההונגרים", דאג לאפשר להם לחצות ברגל את הגבול – חזרה להונגריה, שם החל לפעול גם ב"וועדת הטיול", שתפקידה להבריח יהודים מפולין, דרך קרפטורוס להונגריה. הוא ניהל משא ומתן עם מבריחים, שאת חשבונות התשלומים להם שמר בקנאות ליום השחרור. משהורע המצב בהונגריה התחיל להתארגן "רה-טיול", החזרה של אנשים לסלובקיה.
הגסטאפו מגיע לבודפשט
ב-19 למרץ 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה, שעד אז הייתה בעלת בריתם. הגסטאפו הקים מטה במלון "מג'סטיק" על הר השוואבים הצופה אל העיר, משם נמלטו זמן קצר לפני כן בני הזוג ברנד. כשהדיוויזיות הרוסיות התקרבו אל הגבול, הגרמנים פעלו במהירות ובנחישות ובשיטות שכבר נוסו, כולל הסתמכות מרבית על שיתוף פעולה של האוכלוסייה והמשטר המקומי: ריכוז היהודים בגיטאות, ושילוחם לאושוויץ. 450,000 מיהודי הונגריה שולחו תוך שבעה שבועות, החל ממאי, והומתו בתאי הגזים.
בתגובה על הכיבוש הגרמני, כותב רבס, נחלקו פעולות המחנה הציוני (בו היו שותפים נציגי תנועות הנוער) לשני ערוצים מקבילים. הערוץ הגלוי ("הקו הגדול") – משא ומתן של אנשי ועדת ההצלה עם גורמים בשלטון הגרמני וההונגרי ועם נציגי גופים בין לאומיים בעלי נוכחות בבודפשט. בערוץ הסמוי ("הקו הקטן"), התרכזה פעילות המחתרת בהצלת יחידים, בהתחלה אנשי התנועות ובהמשך כל מי שמצא דרך וקשר לפעילים. היו חברים שהעלו ספקות לגבי קיום הקשר עם הגרמנים. רבס מעיד שהוא עצמו, יחד עם רפי בן שלום ומשה אלפן (פיל), האמינו ש"צריך ליצור קשרים אפילו עם השטן, כדי להציל אנשים ולשרוד", בעוד שפליטי פולין לא האמינו בקשר זה והיו משוכנעים שמדובר בתרמית גרמנית.
בתקופה זו עמדה בראש המחתרת ועדה שכללה את רבס, רפי בן שלום (פרידל) משה אלפן (פיל), שניהם לימים חברי העוגן, וצבי גולדפרב. בעזרתם של שני איטלקים, הפעילה המחתרת מעבדה לזיוף תעודות מסוגים שונים, שנועדו להגן על מי שנושא אותן: תעודות לידה, תעודות זהות של נוצרים, אישורי משטרה, כשכל הניירות הוחתמו בחותמות ובחתימות מזויפות. פעולת המחתרת התבצעה על רקע תחרות ואפילו יריבות בין הגרמנים לבין גופי צבא ומודיעין של ההונגרים, שלא ראו בעין יפה את ההשתלטות הנאצית, וכבר חששו ממה שיאונה להם לאחר שהגרמנים יפסידו במלחמה. פעילי המחתרת השכילו לתמרן בין שני הכוחות, ולנצל את הקנאה והיריבות ביניהם.
פגישות עם קסטנר והצנחנים
בספרו, נוגע רבס בכמה פרשות היסטוריות שנחקרו ותועדו לאורך השנים. על השאלה האם ניתן היה על ידי העברת מידע על השואה לשנות את התנהגותם של היהודים בהונגריה ולחולל מרד, התנגדות או בריחה המונית, הוא כותב: "יהודי הונגריה המשיכו לדבוק באמונתם, שבהונגריה …לא יאונה להם כל רע, והם יכולים לבטוח בעתיד הצפוי להם. הם אפילו האשימו אותנו בזריעת פניקה על ידי הפצת סיפורי זוועות" (עמ' 146. )
כפי שכבר הוזכר, רבס הכיר את דר' קסטנר מקרוב ובזמן אמיתי. בנוגע להאשמה שהוטחה בקסטנר ב"משפט גרינוולד" בארץ, לפיה הוא הטעה במתכוון את הציבור היהודי, כביכול בשירותו אייכמן, כותב רבס: "לפי דעתי אין בסיס לטענה…לקסטנר, שהיה פליט מטרנסילבניה, לא היה מנדט ייצוגי משום גוף ציבורי יהודי ורק בחוג הקטן של הציונים הכירו אותו. ה'מנדט' היחיד שלו היה מצפונו האישי והתנועתי, כשהצטרף לאותו קומץ ציונים שראו את תפקידם וחובתם להציל מציפורני הנאצים כמה שיותר יהודים. הוא פעל בתעוזה, בעורמה ובסיכון עצום שהיה כרוך במשימה הזאת". (עמ' 164). רבס יכול היה לכלול את עצמו ואת אשתו ברכבת הניצולים של קסטנר, אך, למרות הסיכון, הם החליטו להישאר: "הערכנו שנוכל לעמוד בקשיים הצפויים, והעדפנו להישאר עם חברינו שנותרו עוד בבודפשט, ובמחנות לעבודת כפייה של הצבא, ולפעול למענם".
במאי 1944 הסתנן רבס לסלובקיה בזהות בדויה כשסכום כסף גדול תפור לכיס פנימי בחולצתו. את הכסף, שנועד לשחד את סגנו של אייכמן דיטר ויסליצני, העביר לגיזי פליישמן, פעילת "קבוצת העבודה" בברטיסלבה. (שנה לפני כן ניסתה פליישמן לשווא, יחד עם הרב מיכאל וייסמנדל, לקדם את "תכנית אירופה" – הפסקת ההשמדה תמורת 2 מיליון דולר שיגויסו מיהדות אמריקה ויועברו לגרמנים. היא נספתה באושוויץ באוקטובר 1944.) להונגריה הוא חוזר עם דרכון סלובקי חדש שזייפו עבורו בעיר.
ביוני 1944 רבס וחבריו לקחו חלק בתרגום ובהפצת "הפרוטוקולים של אושוויץ", עדות מפורטת שכתבו שני חברי מכבי הצעיר מסלובקיה שהצליחו להימלט מהמחנה. פרסום הפרוטוקולים לא הביא להפצצת מתקני ההשמדה, אך תרם לזעזוע ולמפנה בדעת הקהל העולמית ביחס למתרחש בפולין. חג המולד של סוף השנה מצא את בני הזוג רבס בדירה ברחוב אולסלו 26 בבודה, החלק המערבי של העיר, עם דרכונים של זוג פליטים נוצרים מצ'כיה, כשאליהם הצטרפו רפי בן שלום ואשתו תמר, ושני הזוגות תכננו כיצד ייראו חייהם אחרי המלחמה.
עניין מיוחד יש בהתייחסותו של רבס לצנחני ההצלה שנשלחו על ידי הנהגת היישוב בארץ. שלושה מהם הגיעו להונגריה – חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. עם השניים האחרונים נפגש רבס לפני מעצרם, ואת פרץ אף אירח בביתו. את ביקורתו על המבצע הוא "שמר בבטן" במשך שנים ארוכות, והחליט לבסוף לחשוף אותה בספרו. בצד הערכה לאומץ ליבם ולהקרבתם, הוא מותח ביקורת קשה על עצם ההחלטה להוציאם לשליחות, בפרט לאחר הכיבוש הגרמני, כשאפסו למעשה הסיכויים שיצליחו לעשות משהו. אנשי המחתרת – מסביר רבס – כבר היו מורגלים בהסוואה, התחמקות, זיהוי בלשים ברחוב, בעוד שהצנחנים הגיעו לעולם זר להם לחלוטין, והיה חשש שנפילתם בידי ההונגרים והגרמנים תביא לחשיפת המחתרת כולה. הצנחנים, שהיו במעקב החל מרגע חצייתם את הגבול, לא גילו למארחיהם את דבר החלק הסודי של השליחות – ריגול לטובת הבריטים. אילו היו מגלים, כותב רבס, הייתה מתקבלת החלטה מיידית לנסות להבריחם לרומניה, כי היה ברור שהישארותם בבודפשט פירושה התאבדות. בסופן של דבר, שניים מן השלושה – חנה ופרץ גולדשטיין – נספו, מבלי שהצליחו לבצע את משימתם.
אחד ממדריכיו של רבס בהכשרה בנובמבר 1939 היה רפי רייס, שהגיע מבודפשט, גם הוא סטודנט לרפואה שעזב את לימודיו. רייס הצטרף לאחר עלייתו לארץ לקיבוץ שדה נחמיה, וצנח ב-1944 בסלובקיה יחד עם חיים חרמש וצבי בן יעקב, אליהם הצטרפה חביבה רייק. רייס וחביבה נשבו מאוחר יותר על ידי הגרמנים והוצאו להורג בירייה ב-20.11.1944. לימים סיפר רבס, שלידי המחתרת בהונגריה הגיע העתק מכתבו של רייס לאשתו נעמי ולבתו התינוקת עדנה, והם דאגו להעבירו לארץ. מכתבו של רייס הוא טקסט מזעזע של אדם היודע שהוא נמצא ערב מותו, ומעביר מסר לאומי מוסרי לאלה שיישארו בחיים אחריו. המכתב מסתיים במילים: "אל תבכו אותי, כי הלכתי בדרכי בעיניים פקוחות. אני בטוח בעצמי, ואיני מתחרט על אף צעד אחד מאלה שעשיתי".
עלייה לארץ
בשלהי המלחמה ולקראת כניעת הונגריה לרוסים, רבס, כמועסק של הצלב האדום, והחבורה שלצדו, הרחיבו את פעולתם בשני ערוצים נוספים. בעקבות יוזמה מוצלחת של משה קראוס מתנועת "המזרחי", הם רתמו את הקונסול השוויצרי שארל לוץ להנפקת אלפי "תעודות חסות" (בגרמנית: שוצפאס) מזויפות, שהודפסו על ידי המחתרת, והגנו על היהודים שנשאו אותן. בנוסף, הם פתחו במבצע לאיסוף וריכוז בבתים מוגנים של ילדים יהודים ברחבי בודפשט. הוריהם של חלק מילדים אלה נספו או נלקחו לצעדות המוות. בדרך זו – בעזרתו של נציג הצלב האדום פרידריך בורן, וגם מספר הונגרים נוצרים שביקשו לסייע – פעלו בעיר 52 בתים עם כ-5000 ילדים, כל אחד מהם מלווה בצוות חינוכי שהעביר שיעורים ופעילויות, כמו לימוד של שירים וריקודים מארץ ישראל. ה"ניצוץ החינוכי" ילווה את רבס גם אחרי עלייתו לישראל.
עם תום המלחמה נענו פרץ ונוניקה לדרישת מוסדות היישוב ונשארו בבודפשט לעזור לשארית הפליטה ולארגן מחדש את הקהילה. שם נולדו גם שני ילדיהם הראשונים, יהודית (יודקה) ודני. הבת שלישית נועה כבר נולדה בארץ. פרץ פיקד על הבריחה מהונגריה עד 1949, כשהשלטון הקומוניסטי אסר על המשך הפעילות.
לצדו של רבס עבדו במחתרת פעילים, אנשי תנועות הנוער הציוניות שיהפכו בעתיד לחברי קיבוצים, שאת חלקם כבר הזכרנו, ביניהם: רפי ותמר בן שלום ומשה אלפן (העוגן), יוסף שפר והאחים אמנון ואלכס ברזל (כפר החורש), צבי ונשקה גולדפרב (פרוד), צבי עם עד (מצובה), אריה פלגי (גבעת עוז), דוד גרוס-גור ועוד.
עם עלייתם לארץ הצטרפו פרץ ונוניקה כחברים לכפר המכבי. בניגוד לרבים מחבריהם מתקופת המלחמה שהשתלבו בשירות הדיפלומטי או בפקידות הבכירה של המדינה, בני הזוג רבס נשארו כל חייהם חברים מן השורה ומילאו תפקידים בקיבוץ – היא כאקונומית, והוא כחקלאי, חשמלאי, איש חינוך, וצלם הקיבוץ (תחום בו פעל גם בתנועה). בגיל מבוגר יחסית השלים פרץ לימודי עבודה סוציאלית, ועבד במשך שנים רבות ב"כפר תקווה" מקום לאנשים עם צרכים מיוחדים. אבל הסיפור שלהם עם כפר המכבי הסתיים באקורד צורם: עקב חילוקי דעות שהתעוררו במהלך המעבר להפרטה, הם עזבו וחיו את שנותיהם האחרונות בקיבוץ שדה-נחמיה. פרץ רבס נפטר בשנת 2011. נוניקה מתה 7 שבועות אחריו. ילדיהם אמרו שהיא לא יכלה להמשיך לחיות בלעדיו.
לרגל הכרזת הנושא השנתי של יד ושם כ"יהודים מצילים יהודים", יצא לאחרונה ספרו של רבס בתרגום לאנגלית בהוצאה מיוחדת. תרגום להונגרית כבר הוכן, והמשפחה מחפשת מימון להדפסתו.
מול נחשולי הרוע – הספר
ליווי רגשי לניצולי השואה בצל הקורונה
