למבנה הזה סיפור יוצא דופן ועד היום הבניין נושא את צלקותיו בגאון. העירייה השאירה את זה בכוונה. לזכר. אני תוהה מה אני הייתי עושה במקומם. האם גם אני אשא את צלקותיי בגאון?
רחובות העיר תמיד הכילו קסם מיוחד בעיני. משהו בריח, באוויר, בתחושה. לו האבנים יכלו לדבר, אלו סודות הן היו משתפות עם ההולכים בסמטאות. בגלל כל הסיבות האלה, אני בוחרת לבלות את היום האחרון הזה בירושלים.
אני מתחילה באמפי-תיאטרון של הר הצופים. הנוף הזה מצדיק את הטיפוס והעלייה. כל המדבר פרוש לפני. לו רק יכולתי לצעוד בשביליו ולהרגיש את החול מתחת לכפות רגליי. משם אני יורדת באוטובוס לכיוון העיר העתיקה. ישנם שערים שבהם אני לא יכולה לצעוד היום, אולי יום אחד. אני הולכת עם ההמונים לשער יפו. מעלי מתנשא מגדל דוד. הוא מעלה בי זיכרונות של ימים אחרים, בהם הייתי ניידת אפילו יותר. טיילנו על החומות ובתוך המוזיאון.
אני ממשיכה להתהלך בין הסמטאות ומגיעה לבית הכנסת החורבה. למבנה הזה סיפור יוצא דופן ועד היום הבניין נושא את צלקותיו בגאון. העירייה השאירה את זה בכוונה. לזכר. אני תוהה מה אני הייתי עושה במקומם. האם גם אני אשא את צלקותיי בגאון? האם גדם הגג של המבנה, יידמה באיזשהו מובן לגדם שצפוי לי ברגלי השמאלית? היא נדרסה על ידי טרקטור בשדה. אתם מבינים. הוא עלה עליי בטעות ונאלצתי לסבול את אותם גלגלים מוחצים לי את העצמות שוב, כאשר ירד ממני. מושיק הנהג, נורא הצטער ואפילו התעקש לשלם על הנסיעה לבית החולים ועל כל הבדיקות שעשיתי והוא אפילו שילם על חוות דעת שנייה.
כשהרופאים אמרו שוב ושוב שאין מנוס חוץ מלכרות את הרגל, הוא נהיה יותר לבן ממני. הם ניסו להסביר: "העצמות כל כך מרוסקות, גם אם נבצע 5 ניתוחים ונשים ברגים ולפלטינות, הרגל לעולם תכאב לך, לעולם לא תהיה חזקה כמו פעם. אנחנו לא רוצים שתחיי בכאב. אין לנו ברירה."
הם אמרו שאני לא צריכה למהר, שיש כדורים שאני יכולה לקחת כדי להקל על הכאב, ויש מקל שאני יכולה להיעזר בו ואני יכולה לדחות קצת את הקץ. אבל בסופו של דבר, הם הסבירו ואני קיבלתי את ההסבר, שחייבים לקטוע את הרגל. לא לקח לי הרבה זמן לקבל את ההחלטה, ומושיק התעקש שכל הוצאות היום הזה, האחרון, שבו אני שלמה, יהיו עליו. מחר כבר ייקחו לי את הרגל ואת הכאבים. מחר אשכב בבית חולים, עם חור, ואצטרך להסתכל על העוברים ושבים שצופים בי, כפי שאני עוברת וצופה בחורבות בית הכנסת החורבה.
לא אצליח לטייל יותר מדיי בעיר העתיקה. יש בשוק מדרגות רחבות שמקשות על ההליכה, גם לצעירים ובריאים. אני חוזרת חזרה וצועדת מהעיר העתיקה לכיוון גיא בן הינום. אני צועדת בכאבים אבל זה חלק מהעניין של היום הזה, האחרון. אני לא יורדת לגיא. זה מסלול שיהיה לי קשה מדיי, אבל דרך בריכת הסולטן, אני מגיעה לסינמק ונותנת מנוח לרגליי הדואבות. אחת כואבת מהתאונה, השנייה כואבת מהמאמץ הכפול. לא נורא, רגליי היקרות, ממחר כבר לא תרגישו כלום.
פעם היתה פה מסעדה מוצלחת למדיי, היה לה שם של יין – לבן או אדום, אני לא זוכרת. היו כדי זכוכית ענקיים מלאים בפקקי שעם בכניסה. היא איננה כבר ולא הקימו שום דבר במקומה. בנקודה הזאת אני צריכה לבחור לאן ללכת, לכיוון ימין משה, שמלאה במדרגות אבל היא כל כך יפה. או לכיוון בית אות המוצר, גן הפעמון והלאה לאזורים היותר מודרנים של העיר. אני משתהה עם הבחירה שלי ונחה עוד קצת. אוכלת את הכריך שלי ולוגמת מעט מים.
הרעש מפריע לי. בכל פינה בעיר, נידחת ככל שתהיה, אני לא מצליחה לשחזר את האוויר ששאפתי לראיותיי בבוקר, על הר הצופים. יש מנועים בכל מקום, יש בנייה וטרטורים בכל פינה. המון אבק העיר הזאת מוציאה מתוכה והוא מקשה על הנשימה. הרבה זמן לא ראיתי כמות כזו של מכוניות במקום אחד. במושב יש מכוניות, וטרקטורים ועוד מכונות ממנועות, אבל זו לא כמות כל כך גדולה ולא כולם עובדים במקביל. מי שיש לו מכונית וטרקטור, לא מפעיל את שניהם ביחד. הפעולה היא לסירוגין.
בעיר הזאת, עם כל כך הרבה תושבים שצריכים להגיע מכאן לשם ובחזרה, זה מאוד הגיוני שיהיו כל כך הרבה רעש והמולה. ואני הייתי אמורה לצפות את זה, כשבחרתי לטייל כאן. אבל זה לא אומר שזה מוצא חן בעיני. אני עולה על הגשר לכיוון גן הפעמון ומתקדמת דרומה. יש פה את פארק המסילה. אני משתדלת לא לדרוך על הפסים עצמם. אני אפול ולא אצליח לקום. אני גם יודעת שיש בתוך הפארק הרבה ספסלים לרווחת התושבים. אוכל להלך בין ספסל למשנהו ביתר קלות מאשר טיול מדרגות בימין משה.
פארק המסילה נעים. הוא מזכיר לי את הבית. הוא יותר מטופח מהשדות שלנו או מהיער מאחורי הבית, אבל הירוק הזה קצת משיב את רוחי ומרומם אותה. המסלול הזה מגיע עד מלחה. הוא מקיף את כל העיר וחולף על פני הרבה מאוד פינות חמד. אין לי כוח לעשות את כולו, וכל צעד כואב. מצד שני, רחמים עצמיים לא יובילו אותי לכל מקום וזו ההזדמנות האחרונה שלי לצעוד את המסלול הזה. קשה לי. כואב לי. אני יכולה לקרוא למושיק שיבוא וייקח אותי מכל פינה בעיר. אני צופה שהוא יהפוך להיות המלאך השומר שלי. הוא ידאג שלא אפספס שום דבר ולכל פינה במושב ובשדות, אצליח להגיע. גם אם הוא יצטרך לסחוב אותי. הוא איש טוב שעשה טעות. יש לו לב של מושבניק אמיתי שלא נותן לאתגרים לעצור אותו. זו גם הדרך היחידה שלי, לשרוד ולהתקדם.
* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון, הסיפור הוא דמיוני לחלוטין
