*ארץ צמאה לחסד * התפילה מבארי הכי חשובה * אנחת הרווחה של החטופים השבים
מונטנגרו. מי ידע שחדשות טובות רודפות כל כך עמוק, כל כך רחוק. צילום: דונדי שוורץ
צוהריים, כמעט כיפור. נוסעת בכבישי האזור. השקט, שהחל לפלוש, מפתיע. שני צעירים ממתינים ביציאה מבארי לאוטובוס האחרון. הוא מקשיב לה ומטה את ראשו אליה.
התנועה מעטה, הכיכרות כמעט ריקות, והבאנרים והדגלים מתנפנפים באין רואה. בין התמונות אני מזהה את אלון אהל. בעיקול מפלסים מטה מישהו את האופנוע שלו ונוגע בידו בכביש. ברדיו מוזיקה ישראלית. בכניסה לשער הצהוב של גבים מעכבים אותי בלי לדבר. מתקנים את השער ורק אז אני נכנסת.
בחזרה מתמעטות המכוניות עוד יותר. צללית נוקשה של חייל היורד מרכב נראית פתאום לא שייכת. בכניסה לבארי זוהר טור הדגלים הצהובים מהשמש אחריהם. המוזיקה מנגנת ואני צריכה שהנסיעה תמשך.
ממשיכה מערבה אל השדות ומבינה פתאום שהארץ הצרובה והמצולקת צמאה לחסד. יבוא מהיכן שיבוא, אפילו מקדושת הדת.
בומים ברקע ואני מקווה שהם אחרונים להיום, למרות שהניסיון מלמד שאין להם מועד ואין שבת.
הדרך מרוצצת מזחלי הטנקים והמשאיות הצבאיות. לשדות גוון חום עמוק שהוציאה מהם החרישה. לימיני סוללת עפר שהוקמה אחרי, להגן מעין על הבתים השרופים. במעלה הגבעה נראה פס דק, כחול ועמוק בין גבעות עזה. המוזיקה מתחלפת לתפילות של חזנים ותזמורת. גם שאר התחנות לוחצות.
שמי הנגב ומרחביו דוהים למפגש הרחוק ביניהם. ליד מאחז צבאי, שנבט בן לילה, אני מסתובבת חזרה. אריק עולה ברדיו. אומרים שיש עוד תקווה, אומרים שזו אהבה, ואני כמעט בוכה. נוסעת על הפס השחור בין פסים צהובים חדשים, שכמעט מתחברים בקצותיהם, סביבם פסי השוליים הלבנים החדשים גם הם, וכולם מובילים לקיבוץ שלי. נוסעת מול השכונה השרופה, שמקבלת את הבריזה מהים, חוזרת מכיוון מערב, שממנו בא הרע, ואריק מדייק.
יום כיפור, צוהריים
יושבת ליד המשתלה ברגלים מלוכלכות מאדמת עציצים. מפל קטן מפכפך אל בריכת דגים, רעש הפכפוך מכסה כמעט לגמרי את זמזום המשאבה המועיל. השקט עמוק ואחר. כביש 232 נדם.
זבובים מתהלכים על רגליי הרטובות. אני מתעצלת לגרש. את העיקר – עקיצות יתושים מאחרי הברכיים כבר חטפתי. גם לא אכפת לי. השקיתי קצת. אסור לעבוד. זאת לא הדת. זה השקט שצריך להקשיב לו.
קודם הופרע בטרטור מקלע רחוק. גם כמה פגזי תותחים נורו מאז אתמול והפריעו במיוחד. מקווה שלא יפצו במוצאי החג בהפצצות יתר. גם ככה זה יתר. צריך להתרכז עכשיו בשקט. לא לעשות כלום, חוץ מלאכול, למי שאוכל, ולנשום.
משב אוויר, הקיץ מסתיים. אני לא רוצה להעמיס כלום על השקט, הוא ואני פה. נדמה לי שזה יום השקט הראשון אחרי שנתיים, למרות הבומים.
קולות לידי ומופיעים ארבעה מילואימניקים, מהכוח ששומר עלינו, חלקם באו רק לכיפור. אנחנו מדברים בצמצום. בואו נלך, הם אומרים אחרי שהם מסתובבים קצת, עבר כבר הרבה זמן.
הם בצום. עושים מה שאפשר כדי להעביר את הזמן, שאני לא רוצה שיעבור. הסוד הוא לא לנסות לעצור אותו, אבל את ההמשך אינני יודעת.
הפכפוך מרדים. אם ארדם ואקום לעולם אחר? אולי ייפתחו שערי שמים, כמו בסרטים אל היקום שאבד לנו? אולי כל מה שצריך בשביל זה הוא רק קצת שקט?
אבל אני פוחדת להירדם. יכול להיות שאקום למקום רע מזה שנרדמתי אליו. כבר היו דברים מעולם.
המקום הזה הוא בעצם לא. הוא יותר תפאורה מהדבר האמיתי. מה שהייתי צריכה הוא לשבת מתחת לאקליפטוס, לשחק עם ענף בעפר, וזהו. אבל אני כבר פה ולא בא לי ללכת. אין לי כוח. הטווסים בפינת החי קוראים. מטוסים חולפים באוויר.
יום כיפור, ערב
כשעברתי ליד בית הכנסת נזכרתי איך פעם חזרתי מטיול בשדות עם הכלב בזמן שתקעו בשופר. אז לא מעט אנשים באו, ועצרתי להקשיב. שאלתי, אבל השכנה לא ידעה מתי יתקעו היום. הלכתי בדמדומים ועוד לא היו אנשים.
הצצתי בינתיים באפליקציה של הארץ. נהרגו בכיפור בהפצצות בעזה. עברתי למתכונים של עוגיות ובגללם איחרתי.
בחוץ עמדו קומץ חברים, שראיתי גם אתמול בערב. חלקם, לבושים בלבן, התפללו בפנים עם המילואימניקים. אלה לבשו דגמ״ח צה״לי וחולצת טריקו לבנה, ואחד מהם התפלל עם הנשק. יעל הייתה בחוץ. שאלתי אותה אם כבר תקעו בשופר. היא אמרה שכן, ושאלה מיד אם אני רוצה שהיא תתקע בשבילי. היא אמרה שאחרים הביאו גם הם שופר, אבל רק היא הצליחה לתקוע. את השופר שלה הביאה מבית ההורים והיא מכירה אותו הרבה שנים. ביקשתי רגע להתכונן, והיא תקעה. היה לשופר קול חייתי קצת שהזכיר לי את החיה ממנה צמחה הקרן. יעל אמרה שהתפילה מבארי הכי חשובה, כי ממנה תצא ההחלמה, ואני הסכמתי. יעל הלכה לבן זוגה שהביט אל בית הכנסת, והניחה עליו יד. התיישבתי על קיר בטון נמוך והייתי מרוצה.
תם היום.
הלכתי לזרוק כביסה. ההפצצות חזרו. רכב ביטחון עבר לידי באורות מהבהבים, החיילים חזרו למדים מלאים, והיו לפני, ואולי אחרי הארוחה המפסקת. המטוסים חרקו בשמים.
הם בבית
מה שקרה מאז כיפור לא בדיוק מסודר לי.
היה הירח המלא שהאיר כמו פנס מהחלון וסנוור אותי באמצע הלילה, משאית הפרחים שבאה מוקדם והביאה צמחים למשתלה, ואמרתי לנהג שהבוקר טוב. והיו השמים שהתקדרו בדרך לאזכרה בשישי בחודש, וקיוויתי שיבוא גשם שישטוף הכול.
הוא לא בא, אבל המלחמה הסתיימה. ואני, כבר לא היה לי כוח אפילו לבום אחד נוסף.
נסענו למונטנגרו, יציאה לא יציאה, שגם לא הרגישה כיציאה. מחלון המטוס נצצו אגמים בין הרים, ונופים זרים האפירו בשמש הצוהריים.
כל השבוע נסענו בין מים לשמים כמו תפרנים בנוף של מיליון דולר, וחלמנו.
ועד אלינו הגיעה אנחת הרווחה של החטופים השבים. הינה הם משתחררים ומתחבקים וישראל היא כל העולם. ולא ידעתי ששוכנת נפשי בביתי גם כשאני לא נמצאת בו, ומי ידע שחדשות טובות רודפות כל כך עמוק, כל כך רחוק.
הם בבית. ואיך העז מישהו להעלות בדעתו שמותר לשלול מהם את חייהם? מאימהותיהם ואבותיהם, מילדיהם, מאחיהם ואחיותיהם, מאוהביהם את אהבתם? כעבור שנתיים רעות מנשוא, בא הרגע הטוב להראות לנו עד כמה הוא רב כוח.
