יבול שיא
הרפת והחלב
אביבית גינה

יום שישי חוזר

3 דק' קריאה

שיתוף:

המטרה: לטהר את הבית. בלי אף גרגיר מה-7 באוקטובר

כבר יומיים מונחים לי קלסרים על השטיח בסלון, מחכים לתורם.
כשחזרתי לפה בהתחלה, בימי החורף המעוננים והקרים, והחושך שירד מוקדם, הייתי חדורת מטרה: לטהר את הבית. לא רציתי גרגיר אבק מ-7 באוקטובר.
זאת משימה לא קטנה גם לבית לא כל כך גדול, וכך עזרו לי שלושה הייטיקיסטים חמודים, שאני בטוחה שבבית הם לא עוזרים ככה, ועוד זוג חברים, שברור שכשהם הגיעו אלי, הבית שלהם לא היה נוצץ כמו שלי.
אז ניקינו. ובהתחלה באמת היו שכבות אבק מטורפות וכל הבית היה שחור. ואז צבעו לי ואז ניקינו שוב.
"ניקינו" משלב מסוים זה אני והרובוט, שנקנה כשותף הכרחי ועד היום הוא כזה. תוך כדי החלטתי לסדר מחדש את כל הבית, כמו לעבור בית בתוך הבית. סידרתי את הבית לפי סוד הקסם היפני, אז היה לי בסיס לא רע, אבל היה גם הרבה מה לעשות.
המוח שלי נכנס למוד סידורים והייתי חמה על זה, אבל אז הגיעו כאבים ביד שהשביתו אותי.
נשארו לי כמה ארונות זניחים לסדר, והחלטתי להתנפל עליהם לפני שהיצר הטבעי שלי ימשוך אותי החוצה.
רק שמה לעשות, הזמן עבר, האביב כבר פה, ואני לא מצליחה להתכוונן למוד סידור כמו פעם.
אז היום נשברתי והחלטתי שהניירת היא בכלל על תקן דברים אמוציונאליים (לחובבי התנ״ך היפני: עיינו בפרק כלשהו, פסוק כנ״ל, האומר שאותם משאירים לסוף). אספתי אותם לארון, ופצחתי בניקיון הבית. לא היה נורא כל כך, מה גם שרובי הרובוט יצא למסעות בבית. ואז לגינה. לגלות שוב שזאת התרפיה האולטימטיבית. בִּיַּתי קצת את הסביבה. כמה שעות זותאומרת, אבל מה אכפת לי. הכי מוזר שדווקא אז פתחתי יו טיוב ושמעתי כמה סיפורי "השביעי". שלושה וסגרתי.
חוות בודדים
מסביב שקט. כביש 232 רגוע בשבת, וגם בקושי יש אנשים. בפעם הראשונה שראיתי מהם כמעט נבהלתי מרוב שהופתעתי. שני פועלים שבאו לתקן בית שנזרק לממ״ד שלו רימון. בעלת הבית חולצה לפני כן.
אחרי זה השכן שנשאר גם חלק מהסופ״שים. נפנפתי לו מהגג והפרעתי לו לקרוא עיתון בשלוות הצוהריים.
ובשלישית, לא מזמן, שני מילואימניקים שיצאו לריצה ולא התפעלו מההתלהבות שלי לראות אנשים.
בערב תהיה ארוחה משותפת אליה יבואו כ-20 אנשים.
אל תטעו. טוב לי בשקט. מישהו כבר אמר שנצטרך הסתגלות כשכולם יבואו. זה נכון. מצד אחד בימי שלישי לנים בשכונה שלי בארבעה בתים, שזה ממש משמח. מצד שני, אולי הייתי צריכה לחיות בחוות בודדים במדבר? מה אנחנו יודעים איך הצפיפות משפיעה עלינו, אפילו בקיבוץ ירוק כמו בארי?
אני פה בבועה שלי. אזור שפחות נפגע. רק מגג הבית, בו אני יושבת כרגע, רואים מרחוק גג אחד שרוף. אני לא הולכת דרך אזורים פגועים. מישהו אמר לי: אני מתרכז בלראות את הירוק פה. כשלא צריכים להתאמץ בשביל זה הוא צודק. יום שישי שני ברצף, אני מתבייתת לתוך זה.

אביבית לעיצוב מדור
אביבית

הבומים לא שומרים שבת
יום ראשון פה זאת הקלה. בא בזמן אחרי שישי בערב ושבת בבוקר שהחזירו אותי להבנה איפה אני נמצאת. מעט אנשים והרבה בומים, שבאחריות, לא שומרים שבת, אפילו להפך. ואני גם ככה שואלת את עצמי לפני שאני נרדמת בליל שישי בקיבוץ אם לא אקום למוחרת לשבת ההיא. זה קורה לי לרגע קטן שבורח, אבל זה עדיין לא עבר.
בראשון האנשים באים. רואים אותם מכל עבר. הם באים לעבוד, לתחזק ולבקר. חלקם ייסעו בערב וחלקם יישארו לכמה ימים ללון. אפילו בשכונה הקטנה שלי מרגישים את ההבדל.
בשבת היה אצלי ביקור קצר של בת כיתה ואחותה. האחות הייתה אחרי סיור ראשון בבארי ואמרה ששומעים פה ציפורים, אבל יש פה דממת מוות. עשיתי להן סיור סוזי לעידוד, תה ועוגיות ונשארתי עם הגברת דממה.
מאז עברו לידי רק פעם אחת באותו יום כמה אנשים, ובערב, כשראיתי שני מילואימניקים שיצאו לסיבוב ריצה ממש שמחתי. הם לא הבינו מה השמחה. מזל שבערב הייתי בהפגנה בבאר שבע ופגשתי קצת חברים.
חיים אחרים
היום חזרה אותה בת כיתה עם בת כיתה אחרת, אנחנו מהגן ביחד. הן בנו להן חיים אחרים, רחוק מכאן, אבל האסונות המשפחתיים החזירו את בארי להיות בשבילן מרכז הכובד. ואיזה אסונות! כמה מהן חטפו מכות קשות מאוד.
הלכנו לבית של בני משפחה של החברה שנרצחו. הייתי בשכונה המערבית. ראיתי את הבתים, ושמרתי על איפוק וניתוק. הפעם, כבר כשהיא מספרת עליהם בחדר האוכל, עולות לי דמעות בעיניים. אני חושבת שהן לא הרגישו.
הכניסה לבית מעוררת בי חלחלה. זה בית. כמו כל בית של משפחה. בית שהיה מטופח ואהוב, שהחזיק בתוכו מעין רשת ביטחון מחוזק הקשרים הפנימיים.
הבית ההפוך מראה באיזו ברוטליות נקרעה האשליה. לא רציתי לדמיין את הרגעים האחרונים שלהם שם, את מה שהקירות והדלתות רצו לספר. הנפש שלי רצתה לברוח מהם ותוך כמה דקות גם יצאתי.
ישבתי על הדשא וחתול שחור לא הפסיק להתחכך בי. הוא לא היה רעב. הוא חיפש מגע ויחס. של מי הוא היה אני לא יודעת. הבעלים (איזו מילה מטומטמת) אינם, ואולי לא יחזרו עוד. ליטפתי אותו והוא לא נרגע. יש בו אי שקט פנימי. אחרי זה הן יצאו והלכנו לבית חרב נוסף, כאן ביקשתי שחרור והן הבינו, כולנו מבינים עכשיו את כולנו, ומשתדלים לעזור. הלכתי הביתה והתנפלתי עם מזמרה על שיח כדי להתאפס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ובעיקר פשוט לא מתאים… השר ברקת הציג את הרפורמה של "מה שטוב לאירופה" ביוני 2023. שוב חזר על הבטחות דומות ל"הכנסת תחרות אמיתית", ל"הפחתת יוקר המחיה" ול"הורדות מחירים". הבטחות סרק המוכרות מ"רפורמות" קודמות. הרפורמה
2 דק' קריאה
״פורום מרכזי המשקים בגולן״ המתכנס באופן קבוע אחת לחודשיים ומהווה את הבסיס המרכזי בהנהגה החקלאית בגולן, התכנס לאחרונה בהרכב מרשים של כ-20 משתתפים, בחוות היישום וההכשרה שבאבני איתן, המנוהלת תחת היחידה לחקלאות וחדשנות שבמכון
< 1 דק' קריאה
‏משרד החקלאות וביטחון המזון והמשרד להגנת הסביבה, מפרסמים נוהל תמיכה בהשקעות בתשתיות לטיפול בפסולת חקלאית בהיקף תמיכה של 42.5 מיליון שקל השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן: "התמיכה של המשרד להגנת הסביבה היא חלק ממהלך
2 דק' קריאה
לראשונה לשנת 2024, נפתחת האפשרות לחקלאים שטרם מחזיקים היתר להעסקת עובד זר בחקלאות, להגיש בקשה מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", חקלאות ישראל נכנסה למשבר כוח האדם הגדול ביותר מאז קום המדינה, זאת בשל עובדים שגויסו
< 1 דק' קריאה
רויטל לביא, מנהלת הספרייה האזורית של חוף אשקלון, יצאה לגמלאות לאחר 35 שנים * רויטל, בת מושב הודיה, סיפרה לעדינה בר-אל על עבודתה בספרייה, על השינויים שחלו בה, על מרכז ההנצחה לחללי היישובים שהקימה
9 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן