יוצאים מהמשבר אבל לא שוכחים 

מה-7 באוקטובר ובמהלך חודשי המלחמה, כולנו בסוג של טראומה, מנסים למצוא את נקודות האור בחיים * אלמוג סורין יצאה לקבל עצות מאנשי מקצוע להתמודדות עם חיי היום יום לצד מלחמה, מבלי לשכוח את הקורבנות מאחור… 

אי אפשר להתכחש לזה שהמדינה שלנו בטראומה. כולנו עדיין הלומים, כואבים ומנסים לחיות חיי שגרה לצד צל כבד שרובץ עלינו – גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. אבל בכל החושך הזה, יש כמה נקודות אור שיכולות לעזור לנו לתפקד בחיי היום יום, מבלי לשכוח את החובות שלנו כלפי האנשים שנותרו מאחור או שמגנים עלינו בחזית ובעורף.  

כדי לקבל כמה דרכים וטיפים לחיות טוב יותר במצב הקשה הזה – פנינו לכמה אנשי מקצוע, חלקם מרפאים או יועצים אישיים, חלקם מדריכי כושר ואפילו יועצים ארגוניים שיעזרו לנו להפוך את חיי היום יום שלנו לקצת יותר מסודרים ורגועים כדי שננהל חיים נורמטיביים יותר לצד המלחמה.  

הנה העצות: 

"העזרו במה שיש מסביב" 

אודליה הופמן חרזי ממושב גבעת יערים, מגדירה עצמה כ"אישה, אמא ומטפלת" . אודליה ייסדה את קבוצת 'מאזנות את התריס'. בין היתר היא רפלקסולוגית‏ במרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה‏, מרצה לנטורופתיה, ומלמדת רפואה מערבית ואירידיולוגיה‏ במכללת רידמן.  

אודליה מספרת על ההתמודדות  שלה עם המלחמה ואירועי ה-‏7 לאוקטובר: "ביום של ה-7 לאוקטובר נאלמתי דום ונעלמתי. ממש השתבללתי. בעלי נקרא למילואים ונותרתי לטפל בשלושה ילדים קטנים וכלב. אבל עם הזמן ואחרי ההלם הראשוני, הבנתי שכמטפלת, כחברה, כאמא, כאדם הייתה לי קריאה חזקה לתת את האור שלי לעולם ולא לוותר!  

"ידעתי שצריכים אותי. אבל לא הצלחתי, שקעתי. בהתחלה הייתי על גל של עשייה: התנדבתי, תפקדתי לבד עם הילדים למרות תחושה של אימה מסביב, בישלתי סחבתי ארזתי מיינתי המון חבילות משחקים ובגדים לתרומה, אבל רתחתי מזעם. עם הזמן נעלם האדרנלין של התפקוד ונעטפתי לאט בסמיכות הכבדה של העצב. התפקוד עוד היה, אבל על מינימום: הייתי מטפלת ומרצה אבל ללא ההתלהבות שמלווה אותי תמיד, בלי הפאשן. 

לוקח זמן להבין שצריך לקבל עזרה, לוקח זמן להבין איך ואיזה סוג עזרה תתאים. לפעמים צריך לגשת לתהליך תיקון עם המשפחה  או חיבור מחדש עם החברות והכי חשוב ללכת לטיפול – כל מה שיכול להתאים לכם, ולא חסרים טיפולים – החל מטיפול פיזי איפה שכואב, עד טיפול נפשי קצר או ארוך מועד. חשוב לאכול טוב – כי הכול מתחיל בתזונה ובמה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו. כנטורופטית אני תמיד ממליצה להימנע מג'אנק פוד ואוכל שיש בו סוכר ברמה גבוהה או חומרים משמרים שגורמים לדיכאון. כדאי לבצע התאמה של ויטמינים שנכונים לכם ולהתחיל לתכנן עם נטורופתית או יועצת תזונה תפריט מאוזן יותר." 

רבים האנשים הנתקפים בחרדה או אימה במהלך היום או השבוע, מה שעוצר הכול ומשבש את התפקוד. איך אפשר להתמודד עם זה? 

"כשיש מצב של חרדה, או קיפאון, או הרגשה שאי אפשר לנשום סדיר ואנחנו נתקפים פחד, יש להתרכז קודם כל בנשימה. הנשימה זמינה לנו תמיד. האטת קצב הנשימה מאט את קצב דפיקות הלב שפועם בקצב מהיר בעת חרדה. כשיש מתח, גם מערכת העיכול סובלת. אנחנו סובלים מעצירות או כאבי בטן. לכן חשוב לעזור למערכת העיכול לתפקד. אז טיפ נחמד הוא להרטיב את השפתיים, לקחת שלוקים קטנים של מים ואפילו ללקק שפתיים או לבלוע רוק. כול אלה יעשו אפקט של הרגעה.  

"כדאי להיות בתנועה. במצב חרדה נאגר לנו אדרנלין בגוף, לכן חשוב להתנועע – לבצע כמה מתיחות כדי לפרוק את מתח השרירים שמצטבר בגוף. מי שגר ליד טבע או יכול לצאת לטבע, יוכל להנות מהטבע שהוא כל כך מרפא. העזרו במה שיש מסביב ומרגיע אתכם. מומלץ להיחשף פעם ביום לשמש, לאור הירח בערב וכך להסדיר את ההורמונים ואת המערכת ההורמונלית שמשתבשת במצב חרדה. הרמת העיניים לשמיים תעזור לנו להרגיש טוב יותר ותפחית מחשבות טורדניות. בטבע אפשר לבכות, לפרוק לצעוק, האדמה מקבלת הכול באהבה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא מגע להתמודדות עם לחץ. כדאי ללטף כלב או חתול, להתחבק עם חבר או חברה, לשוחח עם חברים, להיפגש עם המשפחה – כל קשר מטיב יפריש אוקסיטוצין ואדרנלין שטוב לגוף. תעשו לפחות אחד מהדברים, ואני מבטיחה שתרגישו טוב יותר," היא מסכמת. 

ריפוי בריקוד 

דוד נהרי, מורה לזומבה ופילטיס, מטפל רב תחומי ברפואה משלימה ואימון ריגשי,  מתגורר ובעל קליניקה במושב עמינדב, מספר על הדרך להתמודד עם טראומה, על השיטות להתאזן ועל דרכים להרגיש טוב יותר באמצעות תנועה וטיפולי גוף נפש. 

"אל עולם הריפוי הגעתי לפני יותר מעשרים שנה, אחרי משבר אישי שחוויתי," מספר דוד. "אמא שלי נפטרה בפתאומיות והייתי במקום מאד אבוד עם עצמי. הייתי במשבר גדול לתקופה ארוכה. קצת אחרי שאימי נפטרה, יצאתי ליום הולדת של חבר והגענו לפאבים שהיו במגרש הרוסים בירושלים.  

"נכנסנו למקום שרקדו בו סלסה ופתאום נחשפתי לריקוד הזה. ריקוד זוגות שאחד משלים את השני. הסתכלתי וממש התאהבתי בדבר הזה. במקרה היו שם שתי חברות שלי שהסבירו לי על הריקוד ולימדו אותי מספר צעדים. ישר קלטתי את הצעדים ורקדתי. ההרמוניה של לרקוד עם אדם אחר מילאה אותי והוציאה את העצב שלי על אימי שנפטרה.  

"מאז ועד היום אני רוקד. במהלך החיים חיפשתי ריקודי סלסה בכול מקום, הגעתי לרקוד שלוש ארבע פעמים בשבוע והרגשתי שיש גל ששוטף אותי ומשאיר את הצרות בחוץ, הרגשתי מאושר בריקוד! כל הורמוני האושר הציפו אותי.  

"עם הזמן, גיליתי את היכולות המרפאות של הריקוד. התחלתי לא רק לאהוב ריקוד אלא גם לכבד את התנועה, כי הבנתי את יכולות הטיפול שלה. התנועה, המוזיקה, ההרמוניה עם אנשים אחרים לא רק ריפאו אותי ועזרו לי להתמודד עם המשבר – אלא גם הפכו אותי בטוח יותר בעצמי והרבה יותר משוחרר עם אנשים. התחברתי לאנשים דרך ריקוד, ובמקביל חיפשתי את הלימודים המתאימים לי.  

"אחרי שביטלתי את הטיסה הגדולה לדרום אמריקה עקב מות אימי – חיפשתי מסגרת לימודית. הרגשתי שיש בי פן טיפולי מגיל מאד צעיר (בצבא הייתי חובש קרבי). היה לי משהו באנרגיה שגרם לאנשים להרגיש נוח עם עצמם כשאני נוגע בהם באופן טיפולי. אבל כשחיפשתי לימודים באוניברסיטה, לא היה שום דבר טיפולי, חוץ מפסיכולוגיה. אז חודש לפני תחילת הלימודים החלטתי שאני לא נרשם לאוניברסיטה.  

"אחרי ההחלטה נסעתי לבלות עם חברים ובמקום נפגשתי עם בחורה נחמדה שאמרה שהיא סטודנטית לרפואה משלימה. שאלתי במה מדובר (יש לזכור שמדובר ב-23 שנים אחורה, שהתחום רק החל לצבור פופולאריות בישראל) ובעודה מסבירה לי, הלב שלי החל לפעום, הבנתי שזה התחום בשבילי! נרשמתי למכללת אדר וראיתי שיש המון טכניקות מגע. הרגשתי שיש לי מגע טוב וזה משהו שמלווה אותי גם בטיפולים אלטרנטיביים וגם בפילטיס או ריקוד. למדתי במכללה סוגים שונים של טיפולים כמו עיסויים רפואיים, רפלקסולוגיה, טיפול במגע וכולי. הבנתי שקיבלתי מתנה במגע שלי, שיש בי משהו שמרפא. כשאני נוגע באדם אני נוגע בנשמה שלו." 

טיפלת באנשים שעברו טראומה או חוו אבדן?  

"טיפלתי בלא מעט אנשים שעברו משברים פיזיים ונפשיים. טיפלתי באנשים שאיבדו אנשים קרובים בפיגועים, כמו למשל באינתיפאדה השנייה: תקופה בה כול אחת ואחד כמעט הכירו מישהו שנהרג או נפגע. אנשים היו חרדים, הלומים. כשטיפלתי באנשים נפגעי טראומה הבנתי שכשאני נוגע בהם זה מסיר חסמים. הנפש פתוחה יותר. הרגשתי שאנשים שהיו במשבר או חוו טראומה החלו להיפתח אליי יותר ויותר. נתתי להם הרבה עצות והבנתי שטיפול במגע או טיפולים אלטרנטיביים נוגעים במקום רגשי. טיפלתי באישה חולת סרטן במצב סופני. טיפלתי בה ברפלקסולוגיה ולמרות שהייתה סופנית, זה הקל עליה. כשהיא נפטרה היה לי קשה, הרי זאת פעם ראשונה שמטופל שלי נפטר. היה לי קשה וכמעט שנתיים לא טיפלתי בחולים אונקולוגיים. אבל חברה אמרה לי 'לפעמים המטרה בריפוי היא רק להקל על הכאב'."  

איך אנשים מגיבים היום למגע? בעיקר אחרי הטראומה של ה7 לאוקטובר והלאה?  

"אנשים מבינים שגם היום, אחרי כול הזוועה שעברנו, יש להם מה לחפש בטיפולי רפואה משלימה. אנשים שמרגישים שהם במקום בטוח מרגישים טוב יותר. בנוגע לטבח ולמלחמה, חשוב להבין שאנשים היו בהתחלה בהלם וכאב גדול מאד. היה קשה לאנשים לצאת מהבית או לעשות משהו עבור עצמם, ובכללי הרגישו לא טוב שהם עושים משהו שעושה להם טוב, בכול התחומים. הרגשתי את זה בחודשיים הראשונים למלחמה והחל מהיום הנורא שבו הכול התחיל." 

"יש מקומות בהם אני מעביר שיעורי פילטיס וזומבה ('זומבה' היא שיטת אימון גופני אירובי באמצעות ריקוד). לאחר שהמקומות בהם אני עובד חזרו לפעילות, שיעורי הפילטיס היו יחסית מלאים, אבל לשיעורי זומבה כמעט ולא הגיעו אנשים. מרבית המתאמנות הן נשים שהרגישו לא נעים לרקוד או לשמוע מוזיקה שמחה. ובכל זאת הסברתי להן שעם כל הסטרס והעצב שהן נמצאות בו כרגע, חשוב מאד להכניס אנרגיה ושמחה לגוף ולנפש. הסברתי להן שהאנרגיה מאד קשה והן חייבות לאזן אותה עם משהו טוב לנפש ולגוף. הסברתי שהריקוד חשוב לנשמה שלהן ולבריאות. אפשר היה להכנס אפילו לחצי שעה ולצאת באמצע. כל אחת מה שהתאים לה.  

"ה-7 לאוקטובר החל את התקופה הכי מאתגרת שלי כמדריך זומבה. היו נשים ששמעו מילה בשיר שפשוט גרמה להן לבכות, יש שהפסיקו לרקוד, יש כאלה שלא חייכו. אבל הייתה לנו סוג של קבוצת זומבה שהייתה קצת כמו קבוצת תמיכה. התחבקנו, נתנו תוקף לרגשות, נתנו מקום לבכי. הייתה הרמוניה בין המתאמנות ותמיכה אינסופית. גם בפילטיס קרה שמתאמנות בכו או נשברו, אבל הייתה שם תמיכה. אני אישית מקפיד להשמיע שירים באימון שיש בהם המון חיוביות, אהבה, שירים עם שמחה וסיפור על חיים מאושרים. אני מאמין מאד דרך ההתעסקות שלי גם בדמיון מודרך – בתת מודע. השירים החיוביים נכנסים לתת מודע ועוזרים." 

מה זה דרש ממך כמאמן, להתחיל שיעור אחרי האסון שקרה? 

"השבועיים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר היו בשבילי שבועיים של סטרס, פחד וחרדה. לדעתי ההחלטה שהכול יהיה סגור ולא היו אימונים, הייתה נכונה. עשיתי את מה שאני יכול כדי לחזור לאיזון, כמו מדיטציות, ציור, נשימות. משהו השתנה אצלי בכול מיני תחומים.  

"גם בציור השתניתי. ציירתי דברים יותר רכים, כמו פרחי לוטוס סגולים שצומחים בצבעים מהממים מתוך ביצה, מתוך אגם עכור. הרגשתי שכמו הלוטוס גם אנחנו יכולים לצאת מהמצב הנוראי הזה. ממש ציירתי את 'פרח לב הזהב'. זה פרח קדוש – זה פרח כל כך יפה שצומח מרפש. אז גם אנחנו יכולים לצמוח. אני מלמד אנשים שגם ממקום של טראומה ועצב, יכול לצאת אדם יצירתי, מצחיק, דומיננטי, שמפזר אהבה. כמו שאני הפכתי כזה אחרי מותה של אימי, גם אנשים אחרים יכולים לצאת מהטראומה ואפילו להשתפר כאנשים." 

איך נוכל לחיות טוב יותר בחיי היום יום לצד המלחמה, כשאנחנו יודעים שיש הרוגים, נרצחים, שבויים?! איך אפשר לחיות בסדר או אפילו טוב? מבלי לשכוח מה קורה ומה קרה… 

"אני אומר כל הזמן למתאמנות שלי בזומבה ובפילטיס 'תעשו דברים שעושים לכם טוב!'. כשאת מעלה את מצב הרוח שלך ועושה משהו טוב לעצמך, יש לזה השפעה סביבתית. כשאת חושבת מחשבות חיוביות שמתחילות לאזן ומקבלת את המצב עם כל הצער שבדבר, תכלי להמשיך לחיות. אני ממליץ על ריקוד, על טיפולי גוף נפש, הליכה בטבע, והכי חשוב: תנועה כול הזמן כי זה דבר משחרר. לכו להתנדב. עשו מה שנותן לכם את ההפסקה מהמחשבות ומשהו אחר שעושה לאחרים טוב, וזה יכול להיות כל דבר! עשו דבר אחד ביום שיאזן אתכם וישפר את מצב הרוח."  

לארגן את החיים 

"ארגנו את יומכם נכון ורשמו מה צריך לעשות בנקודות," אומרת ליר ברי מהישוב אורנית שבשומרון. ליר היא יועצת ארגונית במקצועה ומדריכת יוגה מוסמכת.  

ליר מספרת ל'קו למושב' כיצד אפשר לארגן את היום טוב יותר, כאשר הכול נראה מבולגן וכאוטי: "החליטו שאתם ממש מארגנים את היום שלכם עם משימות רשומות לכל יום, החל מעבודה עד משימות בבית ואפילו רשמו פעולות מטיבות שעליכם לעשות, כמו להיפגש עם חברה לקפה, לתרגל יוגה או לצאת לקנות משהו שמשמח אתכם. עצרו בכול סוף יום ורשמו ביומן או במחברת משימות ליום הבא. הרישום יעשה לכם סדר בבלגן ויפקס אתכם. הרישום גם יקדם אתכם למטרות שלכם.  

"חשוב לא להתחיל את היום ישר עם הטלפון, או בצפייה בחדשות. הטלפון ישר מקרין מידע למוח, לרוב שלילי או מלחיץ, ואתם לא רוצים להתחיל את היום בשליליות. כשאתם עובדים מהבית או מהמשרד, כדאי  לעשות ברייקים למדיטציה, או לצאת לשהייה קטנה בחוץ, באוויר, אפילו בחיק הטבע. מדיטציית מיינדפולנס למשל, אפשר לבצע בחמש דקות בלבד עם הקפה של הבוקר.  

"והכי חשוב, תרגלו נשימות. נשימות וואגליות באמצעותן מכניסים המון אוויר לאף ומוציאים אוויר באיטיות מהפה, יאזנו אתכם ויספקו אנרגיה להמשך היום. אפשר לעשות זאת גם ליד המחשב. קומו מהמחשב כל שעה למתיחות ואכלו ארוחות קטנות כל שעתיים. אל תפחדו לדחות משהו למחר. העולם יחכה. כולנו במצב מטוס כרגע, אז נצלו את זה לקחת את הדברים קצת יותר לאט במהלך היום. העולם לא יברח."  

"תדר גבוה של אופטימיות" 

אורית ערב חברת קיבוץ נחשון, עבדה רוב חייה כסייעת בגני ילדים. לפני כ-10 שנים עברה לנהל את כל תחום הגיל השלישי בקיבוץ נחשון. מעט לפני שהתחילה הקורונה חיפשה אורית תחום להתמקצע בו, שיביא את היכולות שלה לידי ביטוי, לכן בחרה אימון אישי והנחיית קבוצות.  

"בחרתי להתמקצע בעולם האימון האישי והנחיית קבוצות וכיום אני בעלת עסק עצמאי של אימון והנחייה – מקצוע בו אני עוסקת בארבעת השנים האחרונות. אני עובדת עם נערות מגיל 16 ונשים בכל הגילים. יש לי קליניקה פרטית בבית ואני יוצאת להנחות קבוצות בכל מיני מרחבים. לטיפולים מגיעות אלי נשים שרוצות שינוי בחיים, קבלה עצמית, ביטחון עצמי, התמודדות עם אבל, הכנסת סדר וארגון לחיים, שיפור מערכות יחסים עם הסביבה ועוד." 

איך התמודדת עם אירועי ה-7.10 באופן אישי? ואיך את מתמודדת כעת? 

"באופן אישי, כמו כולם בהתחלה – היה הלם וזעזוע, העסק שלי נעצר לתקופה והייתי עסוקה בלתמוך בבני משפחתי. ברמה האישית לא חוויתי פחד, כי אני מחזיקה תדר גבוה של אופטימיות. אבל התקופה היא מאד קשה. כעת אני עסוקה רוב שעות היום באימונים אישיים והנחיית מעגלי נשים שפתחתי בהתנדבות בקיבוץ. אז יחד עם המועקה והדאגות, אני בכול זאת מנסה לתחזק שגרה מסוימת." 

ממה סבלו אנשים שהגיעו אליך לייעוץ?  

"הגיעו אלי נשים שסבלו מחוסר ביטחון ברמה הכי בסיסית, שלא ידעו איך לתווך לילדים שלהם את המצב, היו אנשים שחוו המון בדידות גם בתוך זוגיות, נשים סבלו מתחושת חוסר אונים עד חוסר תפקוד." 

רבים האנשים שמתקשים לחזור לשגרה בזמן מלחמה או לעשות דברים מטיבים עבור עצמם. איך מתמודדים עם תחושות של חוסר אונים? מה כדאי לשנות במחשבה כדי להטיב עם הגוף והנפש?  

"נכון, זה באמת לא פשוט לבנות שגרה כאשר אנחנו עדיין במלחמה, ויש לנו חטופים וחוסר הוודאות גובר על הכול. מה שעוזר למתאמנות שלי, כל אחת בדרכה, זה לבנות תכנית פעולה לתקופה הזו, עם יעדים ומטרות קצרות תווך. לדוגמא: לעשות תכנית לחודש הקרוב, שבה בכל שבוע תקדישי שעתיים לעצמך ולמה שעושה לך טוב. לצאת לטבע, להיפגש עם חברות, לעסוק בתחביב, לדעת שכרגע את קובעת דברים שיתנו לך אתנחתא. אני מזמינה אותן לשבת ולחשוב עם עצמן מהן הפעילויות שכאשר הן יעשו אותן, יוכלו להניח לקצת את משא הכאב והצער. וכמובן להפחית את הצפייה בחדשות עד כמה שניתן." 

מה כדאי לעשות כדי לקבל הפסקה מהמחשבות והחרדות? וגם מהדאגות…  

"אחד הדברים שמרגיעים ומעודדים זה תרגיל התודות. בכל ערב לפני שעולים למיטה, לקחת מחברת ייעודית ולכתוב תודות. להתחיל מהדברים הקטנים כמו תודה על מקלחת חמה, תודה על כוס קפה, ולאט לאט להוסיף ולפתח ולהודות גם על הדברים העמוקים יותר, כמו תודה שהקשבתי לבן שלי, תודה שכעסתי והתגברתי.. 

"מטרת התרגיל היא להגדיל את ה – יש בחיינו. נכון שהמצב המתוח לא תלוי בנו, אבל ככל שנראה את השפע שלנו, נתחבר לקיים ולוודאי, כך ה"מיינד" שלנו יחזיר אותנו לפרופורציות." 

מה נותן לנו אימון אישי? האם אפשר לשפר את המצב שלנו, הפיזי והנפשי? 

היופי באימון אישי זה שהתהליך הוא מאד מובנה ומסודר וקצר מועד מצד אחד, ומצד שני הוא נתפר עבור כל מתאמן באופן אישי ומדויק עבורו. בתהליך האימון מסתכלים על האדם כפי שהוא היום, מבררים לאן הוא רוצה להגיע, ומתחילים לבנות את הדרך לשם. המטרות האימוניות של המתאמנות השתנו בעקבות המלחמה, והיום הרבה מתאמנות רוצות ומקבלות כלים להירגע, לנשום, לשמר את הקיים ולשפר מערכות יחסים בחייהן. 

בהחלט אפשר, בכל שלב לשפר את המצב – העניין כאן הוא הבחירה. כל עוד אדם ירגיש שהוא חסר אונים והוא יושב ומחכה על הגדר, לא יקרה כלום. ברגע שאדם בוחר לעשות שינוי ובוחר לעזור לעצמו – אפשר להפוך עולמות ולשפר הרבה דברים, כן גם בתקופה זו. בתהליך האימון מתחברים למשאבים הפנימיים ומגלים איזה כוחות מטורפים טמונים בכל אחד מאיתנו, וכן לומדים איך להשתמש בהם."