אנחנו במצב חירום, נמצאים כולנו במטוס פליי דובאי ענק, והנהגת גוש השינוי חייבת לתפוס את ההגה
ביום הבחירות השקפתי בקלפי בבית ספר גוונים באופקים. בית הספר ממוקם בשכונה בורגנית מסודרת ואפילו די יפה, מהחדשות, שאינה חרדית, ואופי הקהל שזרם אליה היה בהתאם.
הבחירה נוהלה באופן מופתי ("גם אצלנו", אמרה מישהי בווצאפ של המשקיפים, "גם אצלנו, כי מנהלות אותה נשים!")
בזמנים הפנויים דיברנו, ואפילו שיחקנו משחק מילים. היתה בינינו מדריכת צניחה שהראתה לנו סרטונים מדהימים מצניחות חופשיות, בחור שדאגנו שיסתדר בחיים, הכרנו את החבר של זו והחבר של החברה של ההוא.
ובינתיים נכנסו האנשים להצביע. אחוז ההצבעה נשק כמעט ל-80. משפחות באו בגאווה ולבושות יפה, נכנסו מאחרי הפרגוד עם הילדים, הראו להם מה עושים, יצאו עם המעטפה וצילמו את הילד הקטן משלשל אותה לקלפי.
זה הדבר שאותו אולי פספסנו, דבר עצום! את הילד והילדה שבאים עם אבא/אמא, משחקים בדרך ולומדים: ככה מחליטים במדינה דברים! גם אני לקחתי את ילדיי לקלפי, וגם ילדים חרדיים לומדים את השיעור. אני אולי אעשה כל חיי כדבר הרב, אבל כשמחליטים מי ינהל את הארץ הזו- מצביעים. זאת דמוקרטיה!
והדבר הזה, שנלמד בינקות בטבעיות מאבא אמא, ילווה את ילדינו כל חייהם.
בשלב הסיום התיישבנו לספירת הקולות. היינו שמונה, לקראת הסוף הצטרף אלינו בחור דתי וחכם, שקרא בספר הלכתי כלשהו, וחששתי לשאול למי הוא מצביע, אולי בגלל שהיה בחור חריף, בספירה תרם רבות כמזכיר קלפי בעבר.
עבדנו בצוות, ספרנו באיטיות וללא טעויות, שמונה זוגות עיניים הסתכלו על כל פתק ומעטפה, זה היה תהליך אמין מאוד.
היה נעים לעבוד ביחד, תחושה כמעט קיבוצית, כמו בתורניות של פעם בהן היו מתקבצים אנשים מכל קצוות הקיבוץ למלא יחד משימה כלשהיא.
וחשבתי לעצמי, זאת דמוקרטיה! כך מרגישים בין שווים.
שיפדנו את הפתקים על סט שיפודים ייעודי (בצבע כחול פטריוטי), בקבוצות של 50.
כל פתק שני היה של מחל.
התחלפנו בפתיחת המעטפות וקראנו בקול מה כתוב על הפתקים. המילה נשמעה בשקט, ביעילות או בדרמטיות, לפי בחירת הקורא בקול. לא אגיד שלא התכווץ לי הלב. כל כך הרבה מצביעים למען מפלגתו של מי שאחראי על מה שקרה אצלנו בקיבוץ. בעצם גם באופקים, שהוזנחה גם אחרי כן. אבל לא אמרתי מילה.
התמונה מולנו היתה מוחשית יותר ממספרים יבשים. מתוך תשע חבילות פתקים של 50 מילאו מחל חמש ערמות משופדות, בנגביר כמעט שתיים, וכל השאר (כולל ש״ס, במקום השלישי, בדיעבד, עדות לקריסתה) לא התקרבו אפילו למלא ערימה אחת.
שם הבנתי שהם איתו, חזרו אליו, אם עזבו אי פעם.
בדרך הביתה, שעתיים לאחר פרסום תוצאות המדגם, דחקה הקריינית ברדיו ח"כית של ישר להקים ממשלת אחדות, למרות שהח"כית אמרה בפירוש שמבחינתם היא לא על הפרק. לא רק בגלל שהוא לא אמין, גם ועדת החקירה וגיוס החרדים, וקטארגייט. בהחלט סיבות טובות.
מדינת ישראל בסכנה
קבלת תוצאות הבחירות היתה בשבילי, במובן מסוים, כמו הרגע בו פתחתי את הדלת, עליה נקשו ב-7.10.
שמעתי מעבר לה קולות בעברית, אבל רק כשהדלת נפתחה הבנתי את התמונה במלואה, ומה משמעותה לגורלי.
אז זו היתה שאלה של חיים ומוות, היום כולנו מבינים שתמונת המציאות אליה נחשפנו היא מהיותר משפיעות על גורלנו. התוצאה מסובכת לתפעול, אבל הרוב רוצים שינוי. מולו עומד שליט תכססן שדוחף, ללא לגיטימציה למצבו השלטוני, למה שהוא אולי יקרא סבב, או מבצע, אבל יכול בפועל להפוך למלחמה ארוכת טווח.
זה מצב חירום. אני פונה אל אייזנקוט, גולן, בנט, לפיד, ליברמן, והח״כים של גוש השינוי:
מדינת ישראל בסכנה, יש נהג מוטרף על ההגה.
אני לא רוצה לדבר כעת על האכזבה מהמשך התמיכה באשמים למחדל. מסתבר שקיימת, מסיבות שונות, נאמנות שבטית חזקה מאוד. מסתבר שלהערצה אישית למנהיג יש עוצמה רבה מהמצופה גם בעידן שלנו, מסתבר הנזק של ריסוק האמת, והשפעותיהן של הפחדות ושטיפות מוח.
אני רוצה לדבר על העתיד. הוא תלוי בלקיחת אחריות של מנהיגי גוש השינוי, שיודעים עד כמה מדיניות ראש הממשלה הנוכחי מסוכנת והרסנית למדינת ישראל, ממש עכשיו, בימים אלה.
זו אחריות שדורשת מהם להקים כעת ממשלה בכל הרכב שיתאפשר, כדי להחזיר את ניהול המדינה לשפיות, ואם היא תיתמך על ידי אזרחים ערביים, בעלי זכות להשפיע ולהכריע בעזרת קולם, מה רע בה? הם גילו נאמנות למדינת ישראל.
ואם ליברמן עסוק רק בחשבונות ואינטרסים אישיים, אני מוכנה לקואליציה עם יהדות התורה, שתבוא עם אופק לפתרון בעיית הגיוס.
אין ברירה גם בעניין הזה, אנחנו במצב חירום, נמצאים כולנו במטוס פליי דובאי ענק, והנהגת גוש השינוי חייבת לתפוס את ההגה.
וכמובן – האחריות של מנהיגי גוש השינוי.
היא גם שתביא להקמת ועדת החקירה הממלכתית, שכל כך נחוצה לנו בעוטף.
משהו קטן וטוב
לפני די הרבה שנים נסענו, זוג ושלושה ילדים, למדבר. ברוב חוכמתנו החלטנו ל"קצר" ונקלענו למבוך דרכי עפר, איבדנו כיוון, נסענו מפה לשם, השמש איימה עוד מעט לרדת, ובלילה, היה ברור, נצטרך לעצור.
אבל עוד לא, היו עוד שעתיים בערך כשראינו מרחוק אנשים, בדואים, כאלה שמרחוק רואים שהם חיים את המדבר הענק. נסענו אליהם וביקשנו הדרכה. תעלו אל הרכס הזה, ותראו אורות, אמרו, וגם לקחו את מספר הטלפון לכל מקרה. וכמו שאמרו כך היה. וכשהלב שלנו קפץ משמחה למראה הציוויליזציה, צלצל הטלפון: רק רצינו לדעת שמצאתם.
זה סיפור קטן, קטנטן אפילו, כמו שהבטחתי. מה רציתי לומר, שאנחנו כבר חיים ביחד, יהודים וערבים, ועוזרים אחד לשני. ערביי ישראל אינם נוח'בות, וההכללה הזאת לא מגיעה להם אחרי נאמנות של 80 שנה בה היו מעט מאד מקרי טרור מצידם.
אלה סיפורי החיים האמיתיים שלנו לצידם. קטנים, לפעמים אפילו בלי פואנטה.
העליתי את הסיפור לדף שלי בפייסבוק, ויחסית לצניעותו (ולאלגוריתם הקמצן) קיבלתי כמה וכמה לייקים.
סיימתי את הפוסט בבקשה: בואו נציף את הרשת בסיפורים כאלה, כל סיפור בנפרד, בלי ניתוחים, בלי פרשנות, תמונה קטנה מהחיים שלנו, שיחד עם עוד הרבה תמונות כאלה – תשקף את התמונה הגדולה.
אכפת לכם מהדרת הערבים ואתם ברשתות? כתבו, שתפו, (אפשר להוסיף #חייםביחד) ויחד נשנה את תמונת המציאות.
