"יחסי עבודה מחייבים מידה מוגברת של אמון, נאמנות, הגינות ותום לב בתקופת קיומם ולאחר סיומם"

בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע[1] נדונה תביעתו של קיבוץ סעד ואגודות בשליטתו נגד עובד לשעבר, לפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב והאמון ובגין שליחת יד ברכוש התובעות. עוד תבעו החזר חלקי של שכר עבודה ותשלום בגין סחורה שנלקחה מהם ע"י הנתבע ללא רשות. בתביעה שכנגד תבע הנתבע פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין לשון הרע.

מעשה שהיה כך היה:

התובעות עוסקות בין שאר גידולי השדה (גד"ש) גם בגידול טֵף – דגן נטול גלוטן שמוכר ומבוקש בעיקר בקרב בני הקהילה האתיופית.

הנתבע, בן העדה האתיופית, אקדמאי שערך בקיבוץ ניסוי גידול טף במסגרת לימודיו בפקולטה לחקלאות ברחובות, נקלט לעבודה בתובעת כדי שישמש כמנהל גידול הטף בגד"ש ויחד עם אחר יועד לטפל בפיתוח המוצר ושיווקו. זאת על רקע העובדה ששיווק הטף נתקל בקשיים ובקיבוץ הצטברו מלאים גבוהים של טף וקמח טף.

בשלב כלשהו חשדו התובעות כי הנתבע, יחד עם עוד שניים, עושים להקמת עסק של שיווק טף ומוצרים נלווים. הדברים נלמדו מתוך הרשת הארגונית במחשב התובעות המשמשת את כלל העובדים. בעקבות חשדם פנו התובעות לבית הדין וקיבלו צו לתפיסת מסמכים. מאלה נלמדו בפירוש ובפירוט תכניותיו של הנתבע (ושותפיו).
לאחר הדיון שנתקיים בבקשה לסעד זמני ולאחר שהנתבע מסר גרסתו – פוטר התובע.

אגב יצוין כי בין התובעות לשני שותפיו של הנתבע התקיים, לאחר הדיון בבקשה למתן סעד זמני, הליך גישור שבמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמות והתביעה נגדם סולקה. ניסיון גישור עם הנתבע לא צלח.

טענות הצדדים:

התובעות טענו כי הנתבע פעל להקמת עסק פרטי בתחום הטף והתעתד לפנות לסוחרים וללקוחות קצה וכן לפתח מהטף מוצרים שונים. לשם כך פנה הנתבע לטכנולוג מזון שאליו אף העביר כמויות לא מבוטלות של טף לצורך עריכת ניסויים ופיתוח. התובעות טענו כי מידע זה נלמד כתוצאה מהצו שניתן ושלפיו נתפסו מסמכי המיזם שנרקם ע"י הנתבע ושותפיו. התובעות טענו כי התמקדותו של הנתבע בעסק הפרטי שהקים עיכבה ופגעה במכירות הטף של התובעות. הן העמידו תביעתם בגין כך על סך של 330,000 ₪. עוד תבעו תשלום בסך של כ-8,000 ₪ בעד הטף שנלקח ללא הסכמתן (6 ₪ לק"ג).

הנתבע טען כי לא חתם על הסכם סודיות המגביל את עיסוקו עוד טען כי לא נחשף לסוד מסחרי כלשהו ואת הידע שלו בתחום לא רכש אצל התובעות. הוא גם הכחיש את טענת התובעות כי התכונן להקים עסק מתחרה. לטענתו לרשות התובעות היו מצבורים גדולים של טף ללא ביקוש והוא גויס כדי שיחדור "לשוק האתיופי", וכיוון שהדבר לא עלה בידו הפעילו נגדו מהלכים פסולים, בין היתר איסוף חומרים ממחשבו וכיו"ב. בתביעה שכנגד טען הנתבע כי התובעות חייבות לו למעלה מ-400,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים, פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין הוצאת לשון הרע (עדכנו בפרסום מסודר את חברי הקיבוץ בחשדות), חלף הודעה מוקדמת (11,000 ₪), אובדן הכנסה ופיצוי בגין נזקים נפשיים.

דיון והכרעה

בית הדין חזר על קביעות משפטיות בעבר לפיהם: "בשל ייחודו של חוזה העבודה… המושתת על יחסי אמון ועל חובת נאמנות החלה על הצדדים לו, יש לתת משקל הולם לשיקולים של הגינות, נאמנות ותום לב… הובהר כי הפרת חובות אלה, אף מקום שבו לא קיימת תנייה (הצבת תנאי) חוזית של הגבלת עיסוק, מהווה בסיס להגבלת העיסוק במקרים המצדיקים זאת".

מהחומרים שנתפסו נלמד כי הנתבע וחבריו הקימו שותפות למטרת ייצור ושיווק מוצרים מגוונים מבוססי קמח טף, הכינו תכנית עסקית שכללה לוח זמנים לבניית רשת לקוחות ויעדי שיווק.
בשל כך הצדיק בית הדין את התובעות וקבע: "לו סברו הנתבע וחבריו כי ניתן ליצור קו מוצרים מבוססי טף, הרי שבמסגרת תפקידיהם אצל התובעות מחובתם היה להביא את המידע לידיעת התובעות".

בין יתר טיעוניו של הנתבע טען כי התברר לו שקמח הטף אינו מתאים לשוק האתיופי ומאידך נמצא כי על פי התכנית העסקית שנחשפה עיקר פעילות השיווק תוכננה לשוק האתיופי.

בית הדין קבע כי תכנית זו "מהווה חתירה תחת עיסקן של התובעות העולה כדי הפרת חובת האמון וחובת תום הלב המוטלת על עובדים כלפי מעסיקיהם".

בית הדין גם קבע כי הנתבע, בניגוד לטענתו, נחשף למידע סודי שאינו נחלת הכלל. הנתבע, למרות שהיה בעל רקע אקדמי הקשור לגידול הטף, נחשף לתוצאות ניסויים שנערכו במשך שנים בגד"ש הקיבוץ.
בסיכומו של עניין זה חויב הנתבע לשלם לתובעות פיצויי בסך 60,000 ₪ תוך שבית הדין חוזר ומדגיש כי הנתבע פעל בחוסר תום לב ותוך הפרת הסכם העבודה וחובת האמון המוטלת עליו.
כמו כן נקבע כי לנתבע לא ישולמו פיצויי פיטורים בשיעור המלא, היינו 8.33%, והוא זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור 6% בלבד.

באשר לתביעה שכנגד בעניין אי עריכת שימוע קבע בית הדין כי החובה לעריכת שימוע בלב פתוח ונפש חפצה לא מולאה על ידי הנתבעות. נפסק שהליך שימוע לא יכול להתנהל במסגרת דיון בבית הדין, זה שבעקבותיו פוטר הנתבע, ועל כן נפסק כי התובעות ישלמו לנתבע בגין העדר שימוע פיצוי בסך של 10,000 ₪.

שאר רכיבי תביעותיו של הנתבע נדחו, נקבע כי בנסיבות שהתגלו לא היה על התובעות ליתן הודעה מוקדמת או לשלם חלף הודעה מוקדמת. גם התביעות לפיצוי בגין עוגמת נפש, פגיעה בפרטיות, לשון הרע, פיצוי בגין אובדן הכנסות ונזקים מקצועיים כל אלה נדחו, כל רכיב בנימוק רלוונטי.

בנוסף לכך נפסק כי על הנתבע לשלם לתובעות סך של 20,000 ₪ כהוצאות.

אלא ש… בכך לא הסתיים העיסוק בתיק. הנתבע הגיש לבית הדין הארצי לעבודה[2] ערעור.

בית הדין הארצי אישר את פסק דינו של האזורי. עם זאת לנוכח "נסיבותיו האישיות" של הנתבע "ובשים לב לעמדתן של המשיבות שבהגינותן היו נכונות גם במעמד הערעור לוותר על חלק מהותי מהחיוב" העמיד בית הדין הארצי את החיוב בפיצוי לא ממוני על סכום של 30,000 ₪ במקום 60,000 שנפסקו באזורי.

האמור אינו תחליף לייעוץ משפטי

[1] סע"ש 64584-12-18 קבוצת סעד ואח' – חקלאות סעד אגש"ח פופלי סעד אגודה סעד אגודה שיתופית חקלאות נ' ג'ג'או בימרו

[2] ע"ע 21733-02-22 ג'ג'או בימרו נ' קבוצת סעד, חקלאות סעד אגש"ח פופלי סעד אגודה שיתופית חקלאות.