מה מביא משפחות לחיות בקיבוץ שבעוטף עזה? מתי עזבו 17 משפחות? איך מתמודדים עם 20 שנה של סבבי לחימה? קצת הקלות מס והרבה אחווה קהילתית וציונות בלי מרכאות
קיבוץ נחל עוז שבעוטף עזה ממוקם מאות מטרים מגבול רצועת עזה, ממש מול שכונת שג'אעיה שבמזרח עזה. מאז הקמתו ב-1951 סבל הקיבוץ מהקרבה לגבול: בתחילה מהתקפות פדאיון ופגזים שנפלו בשנות ה-50 וה-60 בהם נהרגו ארבעה חברי קיבוץ, ב-1956 אירעה תקרית בה חיילים סודנים מצבא מצרים רצחו את מא"ז הקיבוץ רועי רוטנברג והתעללו בגופתו, בפעולות מיקוש שאירעו לאחר מלחמת ששת הימים נהרגו שני חברי קיבוץ נוספים. ב-2001 נפלה הרקטה הראשונה בקיבוץ וב-20 השנים שחלפו מאז עומד הקיבוץ בקו האש וסובל מירי פצמ"רים ורקטות קסאם, בכל סבבי הלחימה וגם ביניהם. ב-2014, במהלך מבצע "צוק איתן", נהרג דניאל טרגרמן בן הארבע, בעקבות כך עזבו משפחות צעירות רבות.
דני רחמים, דובר נחל עוז, מספר שלפני שהתחיל מבצע "צוק איתן" מנה הקיבוץ כ-350 נפש, בסיום סבב הלחימה הודיעו 17 משפחות עם ילדים קטנים על עזיבה ובקיבוץ נותרו כ-220 חברים וילדים. "היינו בדיכאון קולקטיבי, לא ידענו איך להתרומם. דניאל בן הארבע נהרג, משפחות עזבו והשדות היו הרוסים מהטנקים ומהנגמשים שעלו עליהם תוך כדי מבצע. היינו קהילה בדיכאון". בנחל עוז החליטו אז לחדש את המשימה בה החלו לפני המבצע – הגדלת מספר החברים.
כאן זה בית
אחת מהמשפחות שנקלטת ממש בימים אלה היא זאת של אורה זינר (41), עובדת סוציאלית בקבוצת "עמל ומעבר", תוכניות לאומית למניעת אובדנות, ובתה איילת בת ה-12. אורה היא בת קיבוץ סעד, שבעצמו לא מאוד רחוק מרצועת עזה, מתגוררת מאז שנולדה בתה במושב גיאה שליד אשקלון.
מה הביא אותך לנחל עוז?
"רציתי להתקדם לבנייה של בית משלי ביישוב כפרי וחיפשתי משהו באזור. ההרגשה פה שיש רצון לקלוט, רצון לחבר את החברים החדשים שירגישו שייכות למקום. לא חשתי בריחוק או סנוביזם. הרבה החלטות לקחתי על סמך מה שאני מרגישה ויש תחושה טובה ומקבלת. אפילו בשיחות טלפון עם קיבוצים אחרים היו מקומות שהרגשתי ששופטים אותי, חיפשו משפחות עם יותר ילדים, אמירות לא לעניין. פה יש אווירה צעירה, כיפית, משוחררת, באמת מקבלת. הרבה תושבים הם חדשים כך שיותר קל להשתלב".
אורה מצויה מזה שנה וחצי בתהליך הקליטה שכולל שאלונים ובדיקה כלכלית, ראיונות אישיים וסדנה קבוצתית עם קבוצת הנקלטים. הנקלטים עוברים שלב ועוד שלב בתהליך, שלאורכו הם מוזמנים לאירועים שמקיים הקיבוץ, צעדה מסורתית, מסיבה בבריכה, מימונה ועוד.
במהלך הקיץ החלה בתה של אורה להשתלב בפעילות החברתית של החינוך הבלתי פורמלי, גם שנת בר המצווה החלה את פעילותה "זה גיל שלא תמיד פשוט להשתלב בו והתחושה שמקבלים אותה יפה, היא מרגישה שייכת ואוהבת להגיע לפעילות וגם אני מכירה כך את קבוצת ההורים".
בנוסף לאורה ובתה יש חמש משפחות נוספות שאמורות להיקלט בקרוב. עבורן תתקיים סדנת קליטה על מנת שיכירו אלו את אלו וגם את הקיבוץ. אורה זכתה להיכנס לבנייה החדשה שמעט מתעכבת, רוב משפחות הנקלטים יעברו לבתים זמניים, "כולנו מחכים להיכנס לקיבוץ, במיוחד כששנת הלימודים התחילה והילדים משתלבים במערכות החינוך".
דני מספר שמאז צוק איתן נקלטו מעל 40 משפחות עם ילדים, רובם חברי קיבוץ "והיום אנחנו אוטוטו 500 נפש. הקיבוץ כמעט שילש את עצמו והקליטה נמשכת במטרה שמשפחה שמגיעה ובונה את ביתה בקיבוץ תיקלט לחברות". כיום חסרות דירות לאלו שמבקשים להיקלט. "הסתיימה בנייה של שכונה חדשה ואלו שמחכים בדירות מעבר יעברו בקרוב, מה שיאפשר קליטה נוספת לקראת שלב נוסף של בנייה".
"חשוב לי להרגיש שייכת למקום בו אני חיה" אומרת אורה, "כשחייתי במושב תחושת החיבור והקהילתיות פחות קיימת. אני במקור מהאזור, יש לי חיבור אליו ואני מרגישה שייכת לכאן. בשמחה הייתי חוזרת לסעד, אבל זהו קיבוץ דתי, מה שידרוש ממני לחיות בצורה שאני לא רוצה או להסתיר ולכן הגעתי לפה".
לא מסוכן לעבור לקיבוץ שנמצא ממש על קו הגבול?
"אומנם כילדה לא הרגשנו כל כך את הנושא הביטחוני, אבל המצב הזה לא זר לי. אני גרה במושב ליד אשקלון וכשיש סבב לחימה מרגישים את המצב גם שם, גם אם זה לא נקרא עוטף עזה. במבצע 'שומר חומות' אשקלון ספגה לא מעט וזה הביא אותי להבין שלא משנה איפה אגור, כולנו מושפעים מזה".
דני, שהגיע לקיבוץ ב-1975 עם גרעין נח"ל, מספר שבעבר המצב היה שונה ב-180 מעלות. "היינו מסתובבים בעזה על בסיס יומי ועושים שם קניות. ב-1983 נישאתי בקיבוץ והזמנתי לחתונה חמישה חברים טובים מעזה. היו לי שם חברים והיינו מבקרים זה את זה. זה נמשך עד תחילת האינתיפאדה הראשונה ב-1987. ב-2001 המצב המשיך והידרדר ונחתה הרקטה הראשונה בנחל עוז ומאז עוברים סבבים".
איך מגיעות משפחות למקום שקשה לחיות בו מבחינה ביטחונית?
"קודם כל ציונות בלי מירכאות. אלו משפחות מבוססות כלכלית שבחרו לחיות כאן כי הן מקבלות משמעות נוספת לחיים. גם אותי, שחי פה 47 שנים, שואלים 'איך אתה נשאר, יותר מ-20 שנים של סבבי לחימה?'. לא רצינו במצב הביטחוני הזה, הוא קורה בעל כורחנו, אבל הוא מעניק משמעות נוספת לחיים, כך המשפחות אומרות".
להדחיק את המיגונית
יש גם סיבה כלכלית. הבתים זולים יותר, יש הקלות מס והקלות נוספות. "אבל זו ודאי לא הסיבה העיקרית. יש פה חיי קהילה ומעורבות בקהילה, המשפחות שקלטנו מעורבות מאוד חברתית ותרבותית. חששנו שחלק מהמשפחות החדשות לא יסבלו את החיים כאן ובכל זאת הן החליטו שזה הבית שלהן וכאן הן נשארות. קשה להסביר את זה, זה יוצא דופן, אף משפחה לא עזבה בגלל המצב הביטחוני והיו כאן סבבים לא פשוטים. כשיש סבב לחימה לא קל לחיות פה ואנחנו לא מסתירים את זה מהמשפחות הנקלטות ואפילו מדגישים את הנושא. אלו משפחות שיש להן עוז לחיות בנחל עוז".
אורה מוסיפה שאם תהיה הסלמה יש לה מקום שאליו תתפנה ויש גם פינוי מסודר של הקיבוץ. "ביהודה ושומרון יש טרור יומיומי, בעוטף עזה הטרור מורגש פחות ביומיום ויותר בתקופת הסלמה ואז צריך להתפנות. כדי להצליח לחיות פה צריך לעבור תהליך של הדחקה, לא לראות את המיגוניות, את בתי התושבים של עזה. ביומיום שוכחים מזה וחיים את החיים. פרט לנושא הביטחוני הכול פה מושלם".
דני, איך הקיבוץ מתמודד עם קליטה כל כך גדולה?
"הנושא עלה והיה חשש גדול בעיקר בקרב הוותיקים. חשש שהאופי הקהילתי של הקיבוץ ישתנה. אנחנו אומנם קיבוץ מתחדש אבל אני יכול לומר שמבין המתחדשים אנחנו גם הכי קהילתיים באזור. ערבות הדדית היא מוטו מרכזי ויש לה חשיבות רבה. אחד הקריטריונים לקבלת משפחה הוא שהיא מבינה שהיא באה לחיות חיי קהילה ומה משמעות הערבות ההדדית. אולי עוד מוקדם להסיק מסקנות, אבל עד כה לא נתקלנו בבעיות, אולי בשוליים. המשפחות מעורבות בחיי הקיבוץ ובחיי הקהילה ותורמות לה ואנחנו מרוצים מאוד. מקווים שהאופי הקהילתי אכן ישמר. חלק מהנקלטים הם בני קיבוצים מקיבוצים אחרים שחיפשו קיבוצים קהילתיים, וחלק מגיעים מהעיר".
באזור הנגב המערבי יש התפתחות דמוגרפית וכלכלית בכל הקיבוצים וגם בעיירות סביב – שדרות, נתיבות, אופקים. "כשהסתיים צוק איתן חששתי לגורלו של הקיבוץ ולגורלם של יישובי הנגב המערבי, היה חוסר אונים, איך להתרומם מההרס. היום אני שמח שכל החששות התבדו והנגב פורח". דני מוסיף שנחל עוז אינו ייחודי באזור בקליטת משפחות ולעיתים הן מגיעות אליו לאחר בירורים או ניסיון במקומות אחרים. "ברגע שרגלם דרכה על מדרכות הקיבוץ הן הרגישו שזה המקום שלהן, זה הבית".
ומה לשנה הבאה?
"אני מדבר בשם עצמי וגם מייצג רבים אחרים שמקווים לשלום. אנחנו לא שונאים את השכנים ויודעים שרוב תושבי עזה רוצים חיים נורמליים כמונו, אבל הם שבויים של ארגוני הטרור. אנחנו מחכים ליום שיסתיימו הסבבים ונחייה בשלום".
