יש לשמור על גידול הירקות לתעשייה בצפון הארץ

מדינה שחפצה בתעשייה ובפרנסה צריכה לחשוב שאיום על המפעלים או סכנת סגירה יהיו תהליכי אל חזור. מפעל שייסגר לא ייפתח

*תמונה ראשית: מפעל "פרי גליל" בחצור הגלילית. בסכנת סגירה. צילום: ניצן כהן

גידול הירקות לתעשייה מהווה כחמישית מכלל גידולי הירקות בארץ. הגידולים העיקריים הם תירס, תפוחי אדמה, עגבניות, שעועית ואפונה. היתרון של הגידול לתעשייה הוא היותו מתוכנן, כלומר המפעלים יודעים לתכנן מראש את הכמות הנדרשת מכל גידול, והמגדלים נערכים בהתאם. זה מייצר יציבות בענף וטוב למגדלים ולמפעל כאחד.

רוב המפעלים נמצאים בצפונה של הארץ וכך גם רוב המגדלים לתעשייה. הגידול לתעשייה מהווה חלק נכבד מפרנסתם של החקלאים בצפון, שהתמחו בגידולים השונים במשך שנים.

למעשה, מגדלי הירקות לתעשייה והמפעלים בצפון הארץ מהווים מעגל אחד סגור, כאשר אלה מקיימים את אלה. בנוסף, הם מייצרים פרנסה למאות עובדים, שנותנים שירותים הקשורים לתעשייה, באזורים קשי אבטלה בצפון.

בגידול התעשייתי צריכה להיות מסה קריטית בייצור, ולכן, האיום של סגירת מפעל "פרי גליל" כיום, המפעל החקלאי התעשייתי הגדול בארץ, מסכנת את כלל התוצרת. כאשר מפעל אחד יורד האיזון מופר. המערכת מגדלים-מפעל מחזיקה מכונות חקלאיות ומערכות, ויציאתם משימוש בשל הפסקת הייצור, תהפוך את החזרתם בעתיד לשימוש לבלתי אפשרית. גם המדפים ביעדי השיווק לא יחכו לאף אחד, ואת מקומם תתפוס תוצרת מיובאת. הסגירה כמובן מסוכנת יותר באזור הצפון, בו קשה עד בלתי אפשרי יהיה למצוא פרנסה חלופית לעובדי המפעלים, ומפעלים חדשים יתקשו לקום באזור.

גם הורדת מכסי המגן, שהוטלו על תוצרת מיובאת מתחרה במוצרים המעובדים, מסכנת את החקלאות ואת כלל התעשייה. במעובדים הרווחיות כל כך נמוכה, שללא מכסי מגן פשוט לא כדאי לגדל. ההתנהלות של הורדת המכסים, במטרה להוריד כביכול את יוקר המחיה ופער התיווך, כבר הוכיחה עד כמה היא נשענת על סיסמאות ריקות מתוכן, אבל אין מי שאמיץ דיו להשיב את המכסים למקומם הקודם הנכון. הורדת מכס דווקא בגידול מתוכנן ומסודר מהווה גזר דין של סגירה לכמחצית מהמוצרים. יש לזכור, כי לפני 30 שנה היו 40 מפעלים מזון בארץ ונותרו 9 מפעלים, שגם הם שרויים בדאגה מתמדת לגבי עתידם.

נוסף לכל הסיכונים שתוארו, המפעלים בצפון נמצאים כיום באזור מלחמה, רובם באזורים מאוימים. נקווה שבמפעל "פרי גליל" יתגברו על הקשיים, ובינתיים יש תחושות קשות בקרב כל התלויים לפרנסתם ממפעל זה, באזור שגם כך לא קל בו להגיע כיום לשטחים, יש סיכוני ירי ויש קשיי מזג אוויר והצפות משמעותיות בעקבות הגשמים. 

מדינה שחפצה בתעשייה ובפרנסה צריכה לחשוב שאיום על המפעלים או סכנת סגירה יהיו תהליכי אל חזור. מפעל שייסגר לא ייפתח. לדוגמה, בזמנו גידלו סוכר בארץ, אך כיום הסוכר מיובא, מה שגורם למחירי סוכר גבוהים והופך אותנו לתלויים ביבוא.

מאז ה-7 באוקטובר הוברר עוד יותר לכולם, בין השאר, עד כמה חיוני לשמור על החקלאים והחקלאות ועל ביטחון המזון, עד כמה המדינה חייבת ליטול אחריות על חקלאיה, להפסיק להתנכל להם ולהרימם על נס, כפי שראוי ונכון וכפי שנהוג ברוב מדינות העולם.

כולנו מקווים ורוצים להאמין שמשהו נלמד.