אלה שהתאהבו בבני משק החתיכים והצטרפו לקיבוץ, אלה שמנגנים, הצעירים שגרים “בחדרים”, בני ובנות גרעין – כולם לקחו חלק בפרויקט צילום קהילתי לא שגרתי, פרי יוזמתן של שלוש חברות קיבוץ בית העמק שביקשו לחקור לעומק את נושא השייכות
*תמונה ראשית: יבוא אישי מהתנועה הקיבוצית – הן הגיעו מרחבי הארץ, מקיבוצים בדרום, במרכז ובצפון, התאהבו בבני המשק החתיכים, בפאב המקומי, בארוחות הגורמה בחדר האוכל, בדשאים הירוקים ובפסטורליה של הגליל, ורבות וטובות בחרו להשתייך דווקא לכאן והפכו לחלק בלתי נפרד מקהילת בית העמק, מבלי לשכוח מאין באו
שייכות. מי מאיתנו, החיים בקהילה קטנה, לא שאל את עצמו באיזה “מעגלי שייכות” אני נמצא, למי אני שייך?
בין אם נולדנו וגדלנו בקבוצת “שקד” ואנחנו דור שלישי או רביעי למייסדי הקיבוץ, ובין אם “התחתנו לקיבוץ” ומתמודדים בכלבו או על המדרכות עם השאלה “של מי את?”, “של מי אתה?”.
בין אם הגענו לקיבוץ אי שם לפני 40 או 50 שנה כמתנדבים או בני גרעין (או, רחמנא ליצלן, חברת נוער או ילד חוץ), ובין אם אנחנו נקלטי ההרחבה החדשה שנבנתה בפאתי המשק ועוד מנסים להבין איפה מפורסמות שעות פתיחת המרפאה.
שלוש נשים מוכשרות וחרוצות מבית העמק – עפרה שמעיה גרוס, ליאת כהן ונעמה זיו – עסקו גם הן בשאלת השייכות בקהילה. עיסוק זה הוביל ליוזמה לא פחות ממדהימה, שהצליחה לרתום ולסחוף את חברי הקיבוץ כולם.
“שלושתנו בנות קיבוץ”, מספרת ליאת כהן, ומיד מוסיפה שמשפחתה, ששורשיה בקיבוץ, חזרה לחיות בו כשהייתה בכיתה ג’. “תמיד מזכירים לי את זה”. השלוש חברות מגיל צעיר, ושתיים מהן נשואות לבני הקיבוץ.
את ההשראה לפרויקט קיבלה ליאת בעת ביקור בקיבוץ מרום גולן. “בכניסה לחדר האוכל יש פרויקט צילום לחג משק, בחלוקה לפי שמות. אמרתי – זה מדהים, אבל רציתי חלוקה אחרת”.
“הרעיון היה שתמונותיהם של כל חברי הקיבוץ יופיעו על קירות מועדון לחבר, כמו בסלון משפחתי”, מספרת עפרה שמעיה גרוס. “המועדון הוא בית, ותמונות ‘בני המשפחה’ תלויות ב‘סלון’, מלידה ועד זקנת הוותיקים. דרך התמונות האלה ביקשנו לספר את סיפור בית העמק”.
הרעיון החל להתגבש כשישבו שלושתן במרפסת של עפרה, בחזרה מערב קהילתי בסוכה הגדולה, וניסו “לפצח” את חלוקת החברים, הילדים והתושבים החיים בקיבוץ למעגלי השתייכות – לאו דווקא בקבוצות המוכרות של משפחות, בני כיתה או ותיקים ונקלטים.
“ישבנו עד שלוש לפנות בוקר כדי לחשוב אילו קטגוריות יכולות להיות, כשבלב העניין ‘מעגלים של שייכות’. לא הבנו באותו שלב באילו מקומות מורכבים פוגשת שאלת השייכות את חברי הקהילה”.
“יצרנו את הפרויקט מתוך עיסוק בשאלה אילו מעגלי שייכות יש בקהילה”, הן אומרות. “יש התרחבות של הקהילה, במיוחד בשכבות הגיל שלנו, מאז שהתחילה קליטה מסיבית לקיבוץ. אנחנו בעצם ב‘עין הסערה’ של הקליטה – לטוב, לרע, ולהשתנות. רצינו לבדוק מה קורה לקהילה שמשתנה, שמתרחבת: איפה כל אחד ואחת מוצא את עצמו, אילו חברויות ואילו קשרים יש. זה מה שעניין אותנו”.
“את מה’דינות’ או מה’הולנדים’?”
כך נוצרו 56 תמונות, ל־56 קבוצות השתייכות שונות:
ממעגלי השתייכות מוכרים כמו “בני משק”, “שכנים”, “בני ובנות גרעין”, “נציגי דור רביעי”, “תוצרת חו״ל”, “נציגי המפעל – אז והיום”, “מנהלי קהילה”, “נציגי הדקלים” (מסתבר שיש שתי כיתות בהפרשי שנים רבים ששמן “דקל”) ואפילו “רפתנים בנשמה”;
דרך מעגלים הקשורים בשם – “דינות” (נשים ששמן דינה), “שמות לי” (שמות עם לי), קבוצת “השחר”;
ועד קבוצות מפתיעות ולעיתים משעשעות, כמו “הרצים למרחקים”, “החדרים”, “ייבוא אישי מהתנועה הקיבוצית”, “ההולנדים”, “הגולנצ’יקים”, “זוגות של בני משק”, וגם – שימו לב – “החניתאים” (חברים וחברות שמקורם בחניתה), “כדורגל ב־15:00” ו“נשואים למיכל”. רשימה חלקית, כמובן.
“התנאי”, שהעמידו היוצרות, היה שכל אחד ואחת יופיעו בתמונה אחת בלבד. “למרות שמיד התחילו השאלות – לאן עוד הייתי יכול להשתייך?”.
“החלוקה עוררה גם שאלות וחששות: למה זו הקבוצה איתה אני מצטלם? בן משק – זה מה שאני? זה מעורר סימני שאלה של מי אני ולאן אני שייך. אנשים יכולים להשתייך לכמה קטגוריות. מישהי יכולה להיות גם רפתנית, גם בת גרעין, גם ‘אימא לעומר’ או ששמה עם ‘לי’. זה היופי במעגלי שייכות – הם הולכים ומתרחבים. דיברנו הרבה על שייכות: כל אחד שייך. לא תמיד אני מרגיש שייך, וכקהילה צריך לחשוב מה עושים כדי שכולם ירגישו כך”.
“אנשים הגיעו להצטלם, נפתחו קבוצות ווטסאפ, השתדלנו שיהיה ייצוג לכמה דורות בכל תמונה – לערבב ולהעצים. פתאום מגלים שיש משהו מחבר: לפעמים ידוע, לפעמים מפתיע. נוצר חיבור קהילתי בין אנשים וגילים שונים. היה לנו חשוב לשחרר מקשרים משפחתיים ו‘שבטיים’, ולשים לב שכולם חלק – לא ‘החשובים’ באמצע. שכולם ירגישו שייכים”.
קיבוץ מתחדש שלא מרגיש מופרט
הפרויקט זכה לפירגון, ונשים נוספות נרתמו לעשייה שנעשתה בהתנדבות. גם מנהל הקהילה ורכזת התרבות תמכו ביוזמה והפרויקט קיבל רוח גבית. הוחלט על לוקיישן אחיד לצילום – רקע טיפוסי של בית העמק: בית הבד הישן ששוחזר, מוקף ירוק ועצי זית. “בכל שנה הנעורים עושים מסיק, מכינים שמן זית, ובכסף מהמכירות טסים לפולין”.
התמונות צולמו בטלפונים ניידים ולא על ידי צלם מקצועי. לצד כל תמונה הוצמד טקסט המספר על אותו “מעגל שייכות”, ולצידו “מקרא” שעונה על הסקרנות הקיבוצית – “מי זה?”.
“ידענו שהאיכות של הפרויקט תהיה במה שייצא בסוף. רצינו שיהיה מכבד ויספר את סיפור בית העמק – פעם והיום”.
בית העמק הוא קיבוץ מופרט, “עם חיי קהילה מלאים”, הן מדגישות: פאב פעיל, מועדון לחבר וחדר אוכל שמגיש מדי יום ארוחות צוהריים, ובימי שלישי ושישי גם ארוחות ערב. המעבר לקיבוץ מתחדש היה בסוף שנות ה־90, תוך החלטה לשמר תחומי ליבה של הקהילה – תרבות, חינוך ובריאות – גם ברמה הכלכלית וגם ברמת הפעילות.
מתוך כ־670 נפשות (חברים, ילדים ותושבים), הצטלמו כ־600. אלו שלא הצליחו להגיע במועד שנקבע נכנסו לקבוצת “המאחרים לטיסה”. בתיאום לוגיסטי מורכב – “סודוקו אחד ענק” – צולמו המשתתפים במשך כחודשיים, בעיקר בסופי שבוע ואחר הצוהריים. נשים נוספות התגייסו לארגון, לעיצוב ולהקמת התערוכה, שנפתחה במועדון לחבר ב־4 בינואר, חג המשק ה־77 של הקיבוץ.
“זה פרויקט מרגש”, הן אומרות. “נכנסנו עם ויז’ן ברור לתהליך ועברנו דרך מאתגרת שנגעה בלבבות. קיבלנו הרבה פירגון”.
היה משהו שהופתעתן ממנו?
“לא חשבנו שייקח כל כך הרבה זמן, ולא דמיינו שנצליח להביא כל כך הרבה אנשים. הופתענו מרמת שיתוף הפעולה ומהאמון. בית העמק מעודד יזמויות למען הקהילה, והתחושה היא שזה קיבוץ מופרט שלא באמת הופרט. הלכנו אל הלא־נודע וזכינו להכיר נפשות ברגישות ובעדינות”.
“לכולם יש מקום”
הטקסט שכתבו ליאת כהן, עפרה שמעיה גרוס ונעמה זיו:
מעגלים של שייכות
שייכות מתחילה בלחישה. יד מושטת, מבט מזהה, שם נלחש שוב ושוב עד שהוא הופך שלך.
כמו תינוק שלומד את עולמו דרך מגע, קצב וריח – כך גם האדם: נאסף אל תוך מעגלים גדלים ומתרחבים – משפחה, קבוצה, שכונה, קהילה, קיבוץ.
בבית העמק השייכות לובשת צורות רבות: לפעמים ברורה ובוטחת, לפעמים מפתיעה וחדשה.
לפעמים אנו שייכים לכמה מקומות בו־זמנית, לפעמים השייכות מגיעה בגלים – לפי תקופות, גיל או תהליכים.
יש מי ששייך מיום היוולדו, ויש מי שמצטרף באמצע הסיפור. ולכולם יש מקום.
העיסוק בשייכות לא תמיד קל; הוא יכול לעורר געגוע, קושי ואפילו כאב.
אבל גם הזדמנות – לבחור להתחבר, לבחור להיות חלק.
כי בקהילה כזו, כל מי שרוצה יכול למצוא מקום, קשר ומשמעות.
זו לא רק תערוכה – זו תמונת הלב שלנו.
וזה שייך לכולנו.
למסע הזה הצטרפו נשים מוכשרות נוספות, שבחרו להתמסר לרעיון ולעשייה, גם בלי לדעת מראש כיצד ייראה הסוף. כל אחת מהן השאירה בפרויקט את טביעת האצבע הייחודית שלה: שולמית ניר, זהר פלקס, הילה לפיד וסתיו אספורטס – תודה לכן.
תודה על היחד שיש כאן בבית העמק, תודה שאפשר לחלום ולהגשים, ובעיקר – תודה שסמכתם עלינו.
