התחשבנות בעתיד, אחוזי הגירושין וקצבה חודשית מהביון האיראני. כל מה שמשפיע על גובה הסכום שצריך לתת בחתונות כדי להיזכר כ"הנדיב הידוע״
לפעמים אני חושב שהחיים מסובכים וקשים.
כשאני אומר "לפעמים" הכוונה היא לשעות שבהן אני ער, כי רק אז אני פנוי לחשוב על זה.
וכשאני חושב על זה, תמיד אני מגיע לאותה מסקנה: החיים מסובכים וקשים.
ככה זה.
בשאר הזמן, כשאני ישן, אני לא צריך לחשוב על זה, כי תת-ההכרה שלי עושה לבד את העבודה והופכת את החיים הקשים לאוסף של סיוטים.
ידוע שאדם לא זוכר את חלומותיו, אלא אם כן התעורר באמצע אחד מהם, ואותו הוא זוכר. מאחר שאני סובל מהתופעה הידועה כ"אפניאה״ (Apnea), הפסקות נשימה באמצע השינה, אני מתעורר פעמים רבות במשך הלילה. כך קורה שאני זוכר את מרבית החלומות שלי, והאמינו לי כשאני מספר לכם זאת – אלו לא חלומות, אלו סיוטים.
עד כדי כך הם סיוטיים, שאני מתעורר מהם בהרגשה כבדה וחושב: "יאללה, בוא נתעורר כבר וננסה להתנער מהחלום הזה", ואז אני באמת מתעורר כדי להיזכר כמה החיים קשים, אבל אני יודע שלברוח חזרה לשינה אין כל טעם – קודם כול, כי רוב הסיכויים הם שלא אירדם, ושנית, כי אם כן אצליח להירדם מחכים לי הסיוטים.
אז אני נשאר ער.
ומתמודד.
מתמודד פירושו שאני נוסע ליפו לטפל בבתי שהיא נכת צה"ל 100+, או הולך למכון הכושר בקלנסווה ומשתחרר, או פותר תשבצי היגיון, או קורא ספר עיון חדש שרכשתי לאחרונה.
או כותב את הטור הזה.
ועדיין – החיים נראים קשים ומסובכים.
אז כאילו הם לא מספיק מסובכים וקשים גם כך, קיבלתי לאחרונה הזמנה לחתונה.
להיראות זוהרים
זה לא שיש לי משהו נגד חתונות, אבל גם אין לי שום דבר בעדן.
הייתי בלא מעט חתונות במהלך חיי. למדתי שמה שאומרת הסטטיסטיקה של השנים האחרונות כנראה נכון: חלק ניכר ממסיבות החתונה בנות זמננו נמשכות יותר זמן ממה שנמשכים חיי הנישואים של בני הזוג שהתחתנו, עד היום שבו הם נפגשים על מדרגות הרבנות כדי להתגרש.
למעשה, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כל זוג שני שמתחתן בישראל – מתגרש.
ואם לדייק ממש – 47.6 אחוזים מהזוגות.
אז למה להתחתן?
יש לי לא מעט מכרים שחיים בזוגיות יפה ומקסימה ללא הטקס המיושן והארכאי ההוא. גם אני הייתי חי עם זוגתי-לחיים-ארוכים ללא טקס כזה, אלמלא היבטים משפטיים מסובכים שהיו כרוכים בזה, ואילולא ביטאו בפנינו ההורים משני הצדדים את העובדה שללוות אותנו בטקס החתונה הוא חלום חייהם.
חלום שעלינו מוטל להגשים אותו.
רוצה לומר: חלום חייהם של הורינו היה תמיד ללוות אותנו בטקס החתונה ולהיראות זוהרים לעיני כל מכריהם ובני המשפחה, דודים מדרגה ראשונה, ושנייה, ושלישית, וכאלו שהסתפחו פעם למשפחה באמצעות אונס בידי קוזאקים במאורעות ת"ח-ות"ט, כי לאירוע החתונה מזמינים
כל מי שעובר בדיקת דנ"א שמוכיחה שאנחנו נצר לאותו אב קדמון, לפני
שישה מיליון שנה.
וגם את השכנים מהשיכון. וגם את אלו מהשיכון הקודם.
לצורך ענייננו כאן, זה באמת לא ענייני כמה זמן נמשכים חיי הזוגיות של הזוג הצעיר, אבל את כל האורחים הללו שמניתי בקטע הקודם מישהו צריך לממן.
רוצה לומר: כמו לא די לנו לשאת על גבנו מימון התנחלויות מיותרות ואבטחתן, מימון אברכים טפילים ובני ביתם, מימון פוליטיקאים מושחתים וחברי מפלגתם, עוד מוטלת עכשיו על גבנו וכתפינו וכיסנו משימת מימון חדשה –
מימון החתונה.
ולמען הסר ספק – אנחנו המוזמנים צריכים לממן את החתונה שאליה הזמינו אותנו.
ואז, מטבע הדברים, וכאילו החיים לא מסובכים מספיק גם בלי זה, עולה השאלה הגורלית, הגדולה:
כמה לתת??!
קארמה מעשה ידי אדם
לעולם לא אשכח איך אחרי החתונה של חניה ושלי גררה אימי את כולנו אל דירת שני החדרים הקטנה שלנו בקיבוץ יד חנה, ערמה את מעטפות הצ'קים לידה בערמה, נטלה בידה עט ודף, והטילה על חניה
ועלי לפתוח את המעטפות אחת-אחת ולהקריא את שם נותן הצ'ק ולאחריו
את הסכום שנתן.
ואימי רשמה.
טור של שמות וטור של מספרים.
לאיזה צורך, אתם שואלים?
לצורך התחשבנות בעתיד.
אימא שלי לא האמינה בקארמה, למעט בקארמה מעשה ידי אדם – מה שנתתם, רשמתי! וזה מה שיחכה לכם בעתיד, כשהבן או הבת שלכם יתחתנו!
שתדעו לכם!
החיים לא רק קשים ומסובכים, מסתבר.
הם גם אכזריים.
אבל היום כבר איש לא עורך רשימות, ואין צ'קים והמתנה מועברת בביט, ולא מדובר כאן בקארמה ולא ביום שבו תפגשו את תוצאות מעשיכם ממתינות לכם
מעבר לפינה.
העניין הוא אחר: איש מאיתנו לא רוצה שייצא לו מוניטין של קמצן.
מאז הקמצן של מולייר, שהפך את דמות הקמצן לנלעגת, יש איזשהו ניחוח שלילי לקמצנות, אפילו אם ראש הממשלה שלנו ואשתו העלו את תכונת הקמצנות הזו לדרגת אומנות.
רוב האנשים מעדיפים שייצא להם מוניטין של אנשים נדיבים.
לנדיב המוכר מכולם, הברון רוטשילד, המכונה "הנדיב הידוע", אפילו בנו פארק וגן זיכרון. גן הזיכרון נקרא "גן הנדיב״.
איש מאיתנו לא נתקל עדיין בגן זיכרון שקרוי "גן הקמצן״.
על כן, כולנו רוצים לתת מה שאפשר לתת, אבל רצוי בגבול התחתון של הסכום, מה שמשאיר אותנו בגבולות ה"לא קמצן״.
אבל לך דע מה הגבול הזה.
אני אישית, למשל, בתקופה שבה הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסי, נמנעתי מללכת לחתונות של בני משפחה, כי לא יכולתי לעמוד בעומס הפיננסי של המתנה. לא רציתי לתת מתנה בסכום שייראה מגוחך. אז ויתרתי.
אבל היום מצבנו טוב, ואפילו יותר מזה, ואין כל סיבה שלא אתן לפי המקובל.
ואפילו ביד רחבה.
מצד שני, אם אני יודע שבהסתברות של
50 אחוז הזוג שמקבל את המתנה שלי עומד להיפרד, גם אם הם לא יודעים זאת עדיין – איזה היגיון יש בכך שאזרוק עליהם סכום נאה שיכול היה לשרת את צרכיי בייעוד הולם יותר.
על כן פניתי להתייעץ עם גוגל.
מצאתי כמה אתרים העוסקים במתנות, ועברתי בדיקת שב"כ: האתר חקר אותי על מוצאי, קרבתי לבני הזוג, משלח ידי, האם אני נשוי באושר, האם האירוע באולם או בגן, והאם אני מקבל קצבה חודשית מהביון האיראני, מה שיכול להשפיע על יכולתי הפיננסית לתת בנדיבות.
בסיום קבע האתר שעלי לתת יחד עם חניה בין 800 לאלף שקלים.
הקלדה מחודשת של הפרטים באותו אתר עצמו הביאה את התוצאה של 700 שקלים, ומאוד אהבתי אותה. אמרתי לעצמי שהאתר היה זקוק לסבב של חימום כשערך את החישוב הראשון, ועכשיו הוא התאפס על עצמו והוא צלול ומוכן לעבודה.
אתר אחר שאל אותי אם אני "נדיב" או "מחושב". מאחר שאני עדיין חולם שיזכרו אותי כ"הנדיב הידוע (גרסת עלי אקספרס)" ולא כ"המחושב הידוע", סימנתי "נדיב״.
האתר אמר 800 ש"ח.
שיניתי את הסימון ל"מחושב" – האתר אמר 525 שקלים. תמיד אמרו לי שלהיות אדם מחושב בחיים הוא דבר טוב.
בסוף נקטתי בצעד הכי מחושב – התקשרתי לאשתו של בן-דוד שלי. גם הם הוזמנו.
"כמה אתם נותנים?" שאלתי.
"בדיוק חשבתי להתקשר אליך לשאול", היא אמרה.
אז סגרנו על 800.
אם אפתח פעם גן אירועים אקרא לו
"גן הנדיב״.
