האם יש טעם לעמוד בעת רעידת אדמה תחת משקוף שאין עליו מזוזה? להשתמש בפלס מים פגום? לקיים דיונים ברומו של עולם במחראה הרומית?
ביום שישי נסענו חניה ואני לקיסריה העתיקה.
כבר כשעברנו בשער הייתה לי הרגשה שאנחנו עושים ביקור הזדהות עם המשפחות – במקרה הזה מדובר במשפחתה של חניה, זוגתי-לחיים-ארוכים.
שכן זאת יש לדעת: חלק מהמשפחה של חניה נשאר בצ'ילה, המקום בו אלוהים מעת לעת מתעטש, ואפילו מתעטש חזק – 8.8 בסולם ריכטר אפילו. מה שנותן מקום לסברה שלאלוהים יש התקררות קלה.
מצד שני, אפשר כמובן להחזיק באמונה התפלה שהגורם לרעידות הללו הן תזוזות של לוחות טקטוניים באזור הקרוי "טבעת האש". זוהי טבעת המקיפה את האוקיינוס השקט לאורך חופיו כולל חופי צ'ילה, אבל לי די ברור שמבחינה מדעית, ידו של הקדוש ברוך הוא הייתה שם ברעידה ההיא.
הסברה הזו רק מתחזקת לאור העובדה שאצל המשפחה שלנו – לא בצ'ילה וגם לא בארץ – אין מזוזות על המשקופים.
אחרי ההתעטשות האחרונה שלו, יש לציין, גם אין אצל חלק מהמשפחה שלנו משקופים.
חניה זוגתי-לחיים-ארוכים הסבירה לי פעם שמשקופים הם עניין מהותי וחשוב ברעידות אדמה, משום שמלמדים את הילדים ואת בני הבית לעמוד מתחת למשקוף אם אין מקום טוב יותר לברוח אליו, בזמן שהקרקע רועדת.
לי עצמי לא ברור מה הטעם לעמוד מתחת למשקוף שאין עליו מזוזה, מאחר שברור הוא שאלוהים אינו פוסח על משקוף כזה, אבל כבר למדנו שלאורך כל ההיסטוריה לא רק שפורעים ורוצחים לא פסחו על משקופים שהיו עליהם מזוזות, אלא אדרבא – חיפשו משקופים כאלה במיוחד כדי לפרוע במי שהתגורר בתוך המבנה שהיה לו משקוף כזה, אז למה שעם רעידות אדמה זה לא יהיה שונה? על כן, אולי באמת עדיף לעמוד מתחת למשקוף שאין עליו מזוזה, ורעידת האדמה תפסח דווקא עליו?
מי יידע צפונות ליבו של אלוהים, ומי יבין כוונותיה הנסתרות של רעידת האדמה שהאל ברוב טובו שלח אותה?
חורבות בחינם
לפי תמונות שקיבלנו במייל, האלמנט העיצובי המאפיין את קיסריה העתיקה, שבה כזכור פתחנו טור זה, שולט גם בעיר של המשפחה שלנו בצ'ילה – הרבה בלוקים מוטלים ברחובות, קירות חצי-הרוסים. אין גגות. אין בתים שלמים.
רק שבצ'ילה זה חינם ובקיסריה זה עלה לנו 23 שקלים מחיר אזרח ותיק. אם היינו אזרחים קצת פחות ותיקים, המחיר היה מכפיל את עצמו, מה שמוכיח שיש לזקנה גם יתרונות, אחד מהם שווה 23 שקלים טבין ותקילין.
אז כתבתי באנגלית מייל למשפחה שלנו בצ'ילה, שיסתכלו על החצי המלא של הכוס – אצלנו עולה 23 ואפילו 46 שקלים לראש להסתובב בין החורבות, ואילו אצלם זה חינם.
מאז איבדנו קשר עם המשפחה – או שהייתה שם רעידת אדמה נוספת, או שהם פחות מתחברים להומור שלי.
שליכט מודרני בסגנון עתיק
מאז שהייתי מדריך טיולים לטורקיה, יש לי חיבה מיוחדת לערים שנחרבו.
אפסוס ופרגמון בטורקיה, אצלנו קיסריה ובית-שאן העתיקה, הפורו-רומאנו ברומא, דלפי והפרתנון ביוון – כשאני מסתובב במקומות הללו ורואה את מצבם, אני חושב שהטענות החוזרות ונשנות של חניה אינן נכונות, ואפילו מופרכות למדי.
הטענות הללו של חניה אומרות שהבית שלנו כבר חורבה ושהגיע הזמן לבצע את השיפוץ הגדול ההוא, השיפוץ שהיא תמיד מדברת עליו, אותו שיפוץ שממנו גם אני וגם מנהל סניף הבנק שלי פוחדים.
כי כשאני רואה ערים כמו אפסוס ופרגמון, ואפילו קיסריה, ברור לי שהטענות של חניה שהבית שלנו נראה כמו חורבה הן לפחות מוגזמות, אם לא מופרכות מעיקרן. עובדה שבאפסוס, למשל, או בקיסריה, אם להיתלות באילנות קרובים יותר, עדיין לא הגיעו למסקנה שצריך להזמין את מרואן, הקבלן מבקה-אל-גרבייה, ולעשות את השיפוץ והשיקום של אותן חורבות.
אז אם בקיסריה אפשר להסתדר עם המצב הקיים כבר הרבה יותר שנים מאיתנו, למה בבית שלנו אי-אפשר?
שמתי לב שמשפצים ביסודיות במקומות כאלה רק את מה שאמור לשמש אחר כך כבית קפה, או גלריה, או מסעדה. אז אם נרצה לפתוח אצלנו בבית בית קפה או גלריה, אני אומר לחניה, נעשה גם אנחנו שיפוץ, ואפילו מן היסוד. וגם נוסיף על זה שליכט מודרני בסגנון עתיק.
האם לא כך?
גל של אבנים
כשנכנסנו בשביל הכניסה המוביל מהשער אל אזור המסעדות של קיסריה העתיקה, שמתי לב שהשביל מרוצף אבנים שחלקן שקועות וחלקן בולטות. זה הזכיר לי מאוד את סגנון עבודתו של סופיאן, הרצף שעובד אצל מרואן, שהוא הקבלן שהזכרתי קודם, מהעיר בקה-אל-גרבייה, שכנתנו שמצפון לנו.
מדהים לחשוב שכבר בתקופה ההלניסטית וההרודיאנית היו הרצפים מודעים לסודות העשייה של הרצפה העקומה, למרות שבוודאי לא היה בידיהם באותה התקופה פלס-המים המיוחד של סופיאן הרצף.
זהו פלס-מים שמזה שנים יש בו סדק קטן בשפופרת השקופה, ועל כן אין בשפופרת הזו מים או נוזל אחר כלשהו. עקב כך גם אין בה בועית שאותה יש להביא אל בין הקווים, כדי לדעת אם הפלס מאוזן.
אבל עניין טריוויאלי זה לא מונע מסופיאן להניח את הפלס על המרצפות בהבעה רצינית ולהניע אותו בתנועות שפשוף נמרצות ממרצפת למרצפת, תנועות המעידות על מיומנות ומקצועיות רבה, ולהוסיף פה ושם מכות קלות על המרצפת עם הידית של הפטיש, ולהמשיך הלאה כאילו הרצפה הולכת והופכת ליחידה אחת, גם כשהיא לא.
ואם בערים עתיקות וחרבות עסקינן, כאן המקום לספר את הפיקנטריה הבאה:
בשנות ה-90', כשהייתי מדריך טיולים בטורקיה, לקחתי מעת לעת את הנוסעים שלי לבקר בעיר הרומית העתיקה אפסוס, אותה הזכרתי קודם, והמצויה ליד העיירה קושאדאסי. אפסוס גם היא גל של אבנים שנאספו יחד באורח שמאפשר לעמוד לידן ולהאריך בסיפורים מימי גדולתה של העיר.
ויש על מה לספר, שכן היא עיר מקסימה – יש בה רחובות מרוצפים בסגנון סופיאן, יש בה שאריות האגורה המרכזית של העיר, יש בה שלט פרסומת חקוק באבן לבית הזונות של העיר, יש בה פוסטרים חקוקים בשיש עתיק יומין של הגלדיאטורים גיבורי העיר שכיכבו בכותרות, ויש בה ספרייה שהייתה מהגדולות בתקופתה, וגם מרחצאות שניתן עדיין לראות בהן את מובילי המים החמים והקרים בתוך הרצפה ובתוך הקיר, ובנוסף לכל אלה גם מערכת הובלת מים עירונית משוכללת להפליא, ויש בה גם, ממש במרכז העיר, מחראה ציבורית גדולה.
במחראה הזו היו אבות העיר נפגשים.
המחראות של התקופה הרומית נקראו "לטרינה" והיו עשויות לוחות שיש ארוכים ודקורטיביים להפליא, שבהם היו עשויים חורים מלוטשים ומעוצבים עליהם הניחו נכבדי העיר את ישבניהם הצואים, תוך שהם משוחחים ביניהם בעניינים שברומו של עולם. ספסלי השיש המאורכים הללו היו מסודרים לפעמים בצורת "ר" ולפעמים בצורת "ח", כך שניתן היה לקיים בהם דיונים של ממש, לא רק ישיבה לצורך יציאה.
מספרים שהחלטות שנפלו במחראה שבמרכז העיר לא נפלו בחשיבותן מההחלטות שנפלו בישיבת מועצת העיר שבאולם הכנסים העירוני. אדרבא – לפעמים, עקב הנוכחות היותר מצומצמת והאינטימית-משהו, במחראה נפלו ההחלטות החשובות עצמן, שהובאו מאוחר יותר לאישור אסיפת העיר.
ואני תוהה לפעמים: איך זה שדווקא בימינו, במקום שבו אנשים נפוחים מחשיבות עצמית הלבושים חליפות מהודרות והיושבים על כורסאות עור-צבי יקרות, נופלות מדי יום החלטות שנראה כאילו הן תוצר של מחראה?
