אם יום אחד תשמעו על כלב ים, או דולפין, או פינגווין, שנחנק מסל רב פעמי של שופרסל, או יוניברס, או סופר מרקדו, 99.99% סיכויים שהסל הזה היה פעם של חניה זוגתי לחיים ארוכים
אם יום אחד תקראו בעיתון, או תראו באתר החדשות המועדף עליכם בסמארטפון, או תשמעו בטלוויזיה את הדבר הבא: דולפין באוקיינוס השקט, או כלב-ים באלסקה, או פינגווין באנטרקטיקה, או כולם יחד וכל אחד לחוד, בלעו סל רב-פעמי של שופרסל, סל המיועד לשימוש חוזר רב פעמי, ונחנקו, תוכלו לדעת בוודאות כמעט מוחלטת, או בהסתברות של 99.99% את הדבר הבא: שהסל הזה היה שייך מתישהו לחניה, זוגתי לחיים ארוכים.
חניה זוגתי לחיים ארוכים היא בלגניסטית. אני לא מציין זאת כתכונה טובה או רעה, כי מי אני שאשפוט מה רע או טוב בימינו אלה, ומה נכון ומה לא. שהרי בעידן פוסט-פוסט-מודרניסטי אנחנו חיים, שאין בו יותר אמת ואין בו גם "עובדה", הכל נזיל ונתון להשקפה, אז גם בלגניזם כך.
יש שרואים בבלגניזם תכונה שלילית, אבל המציאות מלמדת שיש לו גם אספקט חיובי לא מבוטל. כי מחקרים שבוצעו באורח מדעי, ונסמכים על מתודות מדעיות בדוקות ואמינות, מראים את הדבר הבא: אנשים בלגניסטים הם אנשים אינטליגנטיים. לפעמים גם מעל הממוצע!
המפורסם בהם היה המחקר שנעשה באוניברסיטת מינסוטה על ידי הפסיכולוגית קתלין ווס, שהראה שאנשים בסביבה מבולגנת נטו להראות יצירתיות מוגברת וחדשנות, שבירת מוסכמות ותיעדוף קוגניטיבי.
אין לי מושג מה זה "תיעדוף קוגניטיבי", אני לא בלגניסט מספיק בשביל להבין ביטוי כזה, אבל אם המחקרים נכונים, וכגודל הבלגן גובה האיי.קיו. ורמת האינטליגנציה, המציאות מלמדת את הדבר הבא: אני נשוי לאיינשטיין!
שמח במטבח
חניה ואני שנינו בשלנים חובבים, ואף כי כיום אני עסוק מדי מכדי לבשל, בימים שבהם כן נהגתי לבשל נהגתי לגשת לבישול על פי הכלל הצרפתי האומר: לפני הכל MISE EN PLACE.
קודם כל הנח כל דבר במקומו! המצרכים בהם תשתמש, הכלים אותם תצטרך לבישול, כל המרכיבים, תבלינים וכלים, כל דבר מונח במקומו לפי סדר השימוש הצפוי וממתין לתורו. ואז מתחילה הכנת האוכל: קילפת ירק? הקליפות בפח והירק ממתין לבישול או לטיגון, וכשמצטרף אליו הירק הבא או הבשר הם נכנסים לכלי והבישול מתחיל, והמקום בו הם עמדו נשאר ריק ונקי. ואתה עובר למצרך או לכלי הבא. וכך, כשאתה מגיע למצב בו כל המנות עומדות כמו חיילים בסירי הבישול או בתנור, והאש דולקת תחתן, או התנור מחמם – השיש כבר ריק ומסודר, אולי מצריך ניגוב מהיר במטלית, והכיור ריק מכלים, שכבר נשטפו כל אחד אחרי השימוש בו. והמטבח מבריק.
חניה, לעומת זאת, ניגשת לבישול כמו מקצרת דשא – אבל מדובר במקצרת דשא של פעם, כשלמקצרות הדשא לא היה שק שאוסף את הדשא שנקצר, והוא עף לכל הכיוונים. המונח "עף לכל הכיוונים" נשמע לי ממש מדויק לתיאור הזה. מה שמסביר למה כשחניה אומרת לי שהיא מתחילה לבשל, אני לוקח את המכונית ונוסע לאנשהו – לא חשוב לאן, העיקר שיהיה רחוק מהבית, ובעיקר מהמטבח.
מזל שיש את בואנוס איירס
אבל בישול הוא אירוע דינמי. ומה קורה במצבי היום יום הסטטיים – אלו שהחפצים שבהם לא זזים אלא נערמים במקומם? אז זהו, שהמילה "נערמים" מתאימה כאן יפה. נדמה שהחפצים מנסים לטפס אחד על השני כדי להגיע לאוויר, כמו בעלי חיים שנלכדו במקום שהוא צר מכפי מידתם והם מנסים לדרוס זה את זה ולהגיע אל האוויר והאור, לקחת קצת אוויר לנשימה.
הייתה תקופה שבה חניה החליטה שהיא תהיה מסודרת. היא התחילה לקנות כלים של טאפרוור כדי לארוז בהם דברים – לפחות שהמקרר יהיה מסודר ואיתו גם ארונות המזווה. והעניין מצא חן בעיניה – לקנות טאפרוור, אני מתכוון.
אז היא קנתה עוד כלים של טאפרוור. ועוד כלים של טאפרוור. ועוד כלים של טאפרוור. הגיע המצב לידי כך שפתחת דלת של ארון כלשהו בבית – כל ארון, בכל חדר שהוא – וכלי טאפרוור ריקים וחדשים נשפכו עליך מתוך הארון וקברו אותך.
אז חיכיתי בסבלנות – ואז חניה נסעה לחודש וחצי לאחותה ולגיס שלי בבואנוס-איירס, ארגנטינה. אני מספר לכם את הדברים מניסיוני הרב כיום, כי מאז עברו שנים וחזרתי על התרגיל הזה מספר פעמים, ותמיד זה עובד יפה: כשחניה בחו"ל אני מנצל את ההזדמנות ומתנפל על הארונות, בעיקר במטבח ובמזווה, ואז, כשאין מי שישאל פתאום בקול שנימה מאיימת מחלחלת בו: "מה אתה עושה??!" או במילים אחרות: "מה אתה נוגע באזורים ודברים שלא שייכים לך??!" – כשאין מי שישאל את זה, זו ההזדמנות להשליט קצת סדר בחיים, או לפחות בחפצים המלווים את החיים האלה.
אז באותה פעם עליה סיפרתי, כשחניה היתה בבואנוס-איירס, ניצלתי את ההזדמנות לסדר מחדש את הארונות, ובאותה הזדמנות גם ארזתי חצי מכלי הטאפרוור שנראו במצב חדש לחלוטין ולא נעשה בהם כל שימוש, קשרתי בשקיות ניילון גדולות והעליתי לבוידם ונעלתי אותם שם. ועצרתי את נשימתי וחיכיתי לראות מה יקרה.
ולא קרה כלום. חניה חזרה במצב רוח טוב, כמו תמיד אחרי חופשה נעימה בחו"ל, וחזרה להשתמש בכלי הטאפרוור שעמדו לרשותה, וכלל לא שמה לב שחצי מהם נעלמו. ואני מילאתי פי מים ושתקתי. שתקתי ארבע שנים, מחכה במתח לרגע שחניה תשאל אותי: "לאן נעלמו חצי מהטאפרוור שלי?" אבל זה לא קרה. וכעבור ארבע השנים הללו, כשעברנו דירה לבית החדש שבנינו, והיינו אמורים לרוקן את הבית, אמרתי לחניה: "יש בבוידם כמה שקיות אשפה גדולות מלאות כלים של טאפרוור, חדשים לגמרי". "באמת?!" חניה אמרה. "אז ניתן אותם. אני כבר לא צריכה את זה".
לא זורק! רק מסדר
ולמה נזכרתי בכל זה דווקא עכשיו? כי לקראת השנה החדשה חניה החליטה שהיא רוצה לנסוע לבקר אצל אחיה המתגורר בקנדה, ומכיוון שאין טיסות ישירות מישראל לקנדה, סיכמנו שהיא תטוס הלוך ושוב לליסבון, מליסבון היא תיקח אייר-קנדה למונטריאול, ובדרך חזרה תישאר לביקור אצל שניים מהבנים שלנו שקנו חוות בפורטוגל, עם כלתי ושני הנכדים.
ומטבע הדברים, מרגע שהוחלט על הנסיעה הזו, כבר התחלתי לתכנן בראש איך אני הולך לסדר את הבית, והמטבח, והמזווה, וחדר הכביסה – כל מה שנראה כמו בניין אחרי טיל איראני. והחלטתי שאני לא זורק כלום! רק מסדר הכל מחדש.
אבל כשהגעתי אל השקיות הרב-פעמיות ההחלטה הזו השתנתה מיד. כי חניה מקפידה לשמור על הסביבה, על כן בסופרמרקט במקום לקחת שקית חינם או בעשר אגורות, היא קונה סל רב-פעמי בשניים או חמישה שקלים, והסביבה ניצלה.
אבל בקניה הבאה הסל נשאר בבית, ומכיוון שחניה שומרת על הסביבה, היא קונה שוב סל רב-פעמי שמצטרף לאחיו שבערמה.
וכשחניה נסעה לחו"ל ועברתי על הערמה, מצאתי שם 60 סלים רב-פעמיים בערמה. והחלטתי שעד כאן! וארזתי 50 מתוכם בשקית ניילון גדולה, כזו שבה ארזתי פעם כלי טאפרוור כשחניה נסעה, ונתתי את השקים לשלום הסוחר משוק הפשפשים שחנותו נמצאת בפתח הבניין של נינה בתי, ובא לציון גואל.
אז אם יום אחד תשמעו על כלב ים, או דולפין, או פינגווין, שנחנק מסל רב פעמי של שופרסל, או יוניברס, או סופר מרקדו, 99.99% סיכויים שהסל הזה היה פעם של חניה זוגתי לחיים ארוכים.
