אירוע השבעה מגביר את עוצמת הרגשות * בני משפחה מתכנסים למקום אחד למשך שבעה ימים ולילות, כשבמרכז כוונתם נמצא האדם האהוב והיקר שהלך לעולמו, וכל מה שהם מרגישים זה כאב שאי אפשר להסביר אותו * טור לזכרו של שלום חקיקת
פרידה מאדם יקר לעולם לא תופסת אותנו מוכנים. וגם כשנשאלת השאלה "מה תעדיפו – אריכות ימים או איכות חיים?" והבחירה היא באיכות, עדיין, הנשימה האחרונה גורמת ללב של הסובבים לצנוח לתהום. ימי השבעה הם ימים של התכנסות משפחה תחת קורת גג אחת, ובמהלכם הם נעטפים באהבה מחממת מצד בני משפחה וחברים. לאחרונה אבא של אלון בעלי הלך לעולמו, ורק כתיבת המילים האלה, גורמת לכאב עמוק. שלום חקיקת היה אדם יוצא דופן. מושבניק עם רעמת שיער לבן ושפם אדיר תמידי, ביחד עם דינה חמותי היקרה והאהובה היו ממקימי מושב שדה יצחק, חקלאי גאה, איש משפחה. שלום היה תמיד אדם של מעשים, פחות של מילים. עם זאת, שלום היה האדם אליו פנית כשרצית לקבל תשובה ישירה לשאלה שלך. הוא לא היה עוטף את התשובה בקישוטים, ולא היה פוליטקלי קורקט. קיבלת תשובה דוגרי, דוך לפנים. אני זוכרת שפעם חשבתי שזה מביך ששאל אותנו קבל עם ועדה "מתי מתחתנים?", אבל עם השנים הבנתי שזו יכולת מופלאה להיות ישיר. שלום היה סבא נפלא לנכדיו, ידיו ואצבעותיו היו שחורות בעונות השנה השונות מקילוף פקאנים או פריטת רימונים עבורם. בשבעה למדנו על שלום כמה היה משמעותי בחיים של אחרים, בין אם בדברים יומיומיים כמו השכנה שנהג לאמר לה מדי יום בוקר טוב מהמרפסת בה אהב לשבת, ובין אם בדברים גדולים כמו אנשים שקבלו ממנו עזרה כלכלית בימי חייו כשלא הייתה פרוטה בכיסם, או אפילו רק הבטחה להיות להם גב למקרה שיסתבכו, מה שעזר להם לקחת התחייבויות על עצמם בידיעה שהם לא לבד. אהבנו אותך שלום. יהי זכרך ברוך.
שבעה ימים שסף הרגישות בהם מטפס מעלה
לא פעם אני שומעת מלקוחות וממכרים שהשבעה הוא אירוע דרמטי. אבל כמו בכל דבר, עד שלא נמצאים בתוך המצב, אין לדעת איך זה באמת מרגיש. אנחנו שבט גדול, חבורה משפחתית אוהבת, זו שהולכת יחד כבר כברת דרך של שנים טובות. למדנו שלכל אחד ואחת מאיתנו, ואני ביניהם, יש את הקטע שלו, ומעל ה"קטע" פשוט מדלגים [אם צריך מדברים] וממשיכים הלאה. ובכל זאת כשהגיעה השבעה, כל הפרטים הקטנטנים, הלא חשובים, אלה שהתעלינו מעליהם, זכו פתאום למעין הגברה בלתי הגיונית, והתיישבו כמו "פיל לבן באמצע החדר".
"אני מופתעת מעצמי," חשבתי רגע אחרי שהתפרצתי על גיסתי האהובה, כשהיא לתומה, בסך הכול, בחשה את המג'דרה שהכנתי רק כמה שעות קודם לכן. את אותה מג'דרה ביקשה ממני להכין חמותי, בתוספת ביצים קשות – מנהג סעודה שהם מקיימים מיד לאחר הלוויה. אבל אצלנו לא בוחשים את המג'דרה!!! אלא מחממים אותה כפי שהיא, ואז הופכים אותה לצלחת כקערה הפוכה.
התגובה הלא מידתית שלי, ההתפרצות הקטנה הזו הצטרפה לעוד הבזקי התפרצויות אמוציונליות אחרות מכיוונים שונים. כולנו קצת השתגענו ביום הראשון לשבעה. זה היה כאילו זרקנו את ההיגיון מחוץ לבית האבלים, והתחלנו לדבר רק מתוך הלב הכואב. לכל מעשה או משפט היה פוטנציאל נפיצות גבוה כל כך, ועלול היה לגרור אחריו מטח אש לא ברור.
בזמן שאני תוהה איך זה קורה, ואיך זה יכול להיות, בעיקר כשאני חושבת על החמימות והאהבה המשפחתית שמלכדת אותנו, נזכרתי בשבעה אחרת, שהתגלגלה אליי למשרד. לאחר מכן, קיבלתי החלטה משמעותית ששינתה את המצב מקצה לקצה.
אמירה שהתלהטה לסכסוך כואב
הם הגיעו אליי מיד לאחר השבעה – שלושה אחים ואחות, ואיתם אימם המבולבלת והמבוהלת. "איך זה בכלל הגיע לכזה מצב?!" היא שאלה אותם כמה פעמים בחוסר אונים. היא באמת לא הבינה. "הפיצוץ" התרחש בבוקר השלישי של השבעה, עוד לפני שנכנס ראשון המנחמים. את רגעי השקט הם ניצלו לטובת ארוחת בוקר משפחתית, והעלו זיכרונות טובים על האב שחסר להם כל כך.
"אחרי השבעה ליאת ואני נעבור לגור איתך," אמר דרור לאימו. היה שקט מסביב, ושנייה לאחריו התפרצה המריבה. "איך אתה מעז," צעקה אחותו; "לפני שלושה ימים קברנו את אבא, ואתה כבר משתלט על הבית ועל המשק?!" מכאן הזעם רק הלך וגבר, ורק בואם של המנחמים קטע את הצעקות, אבל לא את הרגשות שסערו בפנים.
סביב שולחן הגישור ניסינו להבין את הדברים שנמצאים מתחת לאמירות, ודרור הצליח לראשונה להסביר את כוונתו הטובה. "אתם יודעים שאימא לא מסוגלת לשלם חשבון בלי אבא, שהיא מבולבלת, שהיא אבודה בלעדיו… מה שהצעתי לא משרת אותי בשום צורה! זה משרת את אימא, וגם אתכם. רק שאתם לא רואים את זה בכלל, וחבל."
הסכסוך המשפחתי הזה התגבר ונרגע, ואחרי תלאות ודרך מפשרת, מצאנו לבסוף את הדרך לחבר בין האחים ולהגיע להסדר. אבל שאלתה של האם נותרה באוויר: "איך זה קרה?"
להחליט לא לריב!
"זה קורה במשפחות הכי טובות," והיום אני מבינה שזה יכול היה לקרות גם לנו; כי אירוע השבעה מגביר את עוצמת הרגשות. בני משפחה מתכנסים למקום אחד למשך שבעה ימים ולילות, כשבמרכז כוונתם נמצא האדם האהוב והיקר שהלך לעולמו, וכל מה שהם מרגישים זה כאב שאי אפשר להסביר אותו. ואז כל מילה שנזרקת לאוויר מועדת להפוך לפצצה, אלא אם כן מחליטים החלטה.
בהזדמנויות שונות אני מחלקת ללקוחות שמגיעים אליי לגישור את עצת הזהב: "פשוט תחליטו שלא לריב". עד לשבעה על חמי לא הרגשתי צורך לשלוף את העצה הזו ולהשתמש בה בעצמי. אבל "סיר המג'דרה" אותת לי שהגיע הרגע שבו אני צריכה להחליט בעצמי שלא לריב. אז החלטתי, וזה היה רגע מדהים, כי אומנם הרגישות נשארה כמו שהיא, ומשפטים מועדים לפורענות נאמרו פה ושם; אבל נקודת המבט שלי השתנתה – החלטתי לא לריב. אז התעלמתי הצלחתי, והמשכתי הלאה.
אחר כך החלטתי ללכת עם זה צעד נוסף, והכרזתי על ההחלטה שלי בקול: "החלטתי שלא נריב בשבעה". פתאום, שמעתי את עצמי אומרת את זה בקול ובחיוך, והמחויבות שלי לכך קיבלה חיזוק נוסף. נתתי תוקף להחלטה הפנימית והוצאתי אותה לאור. במעגל נוסף, ההחלטה התחילה להתפשט בבית, והגיעה לגיסות היקרות שלי. אומנם, אי אפשר למדוד את השפעת ההכרזה הזו על הרגישות של כל אחת מהן. אבל לפחות להרגשתי, ההחלטה שלא לריב קיבלה כנפיים. אני די בטוחה שחלק מהאמירות שגם אני זרקתי לאוויר, ולא באו בטוב לאחרים, נספגו כבר אחרת בצד השני.
הערך האחרון, וחשוב לא פחות בעיניי, היה המסר שעבר לילדים שלנו. הם יכולים היו לצפות במחזה אימה של ההורים והדודים שמתווכחים שוב ושוב על קליפת השום, או לחוות את החיבוק המשפחתי ולזכות בפרידה מרגשת מהסבא האהוב שלהם.
וכך, כמו שנבחרה "איכות החיים" כפרק אחרון לחייו של חמי היקר, בחרנו גם אנחנו בימים משמעותיים ואיכותיים של פרידה ממנו. השבעה הייתה לנו שבוע חזק ומלכד, לכל בני המשפחה, לכל הנכדים המקסימים והדודים האהובים, עם הרבה צחוק ושמחה, והרבה עצב וגעגוע לשלום חקיקת היקר שכבר איננו עוד.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
